"אינדטרמניזם" ובעית "הידיעה והבחירה" במשנת הרמב"ם

בעל הגדה

לא ברור למה בדיוק כוונתם של המחברים ב-"נשאל את שניהם מה עושה ראובן עכשיו" . שניהם אינם יכולים לענות על השאלה כל עוד לא יעבור מספיק זמן ואינפורמציה מהאירוע המרוחק יזרום לכיוונם. כעבור זמן אכן ניתן יהיה לשאול אותם מה היה סדר הזמנים והם אכן לא יסכימו . אבל מה שתורת היחסות אומרת הוא שסדר הזמנים  בין אירועים שהמרחק ביניהם הוא דמוי מרחב אינו מבטא שום דבר משמעותי. כל ההתיחסות הזאת למישורי העכשיו השונים של צופים שונים כאילו זה פרדוקסלי , נובעת מחשיבה לא יחסותית.

צריך להבהיר את הנקודה הזאת יותר. התמונה הקלאסית מחלקת את המרחב-זמן ל-2 תחומים: העבר והעתיד שמישור ההווה האוניברסלי מפריד ביניהם . תורת היחסות הפרטית לעומת זאת , מחלקת לכל מאורע את המרחב ל-3 תחומים : העבר המוחלט של המאורע , העתיד המוחלט של המאורע והאיזור השלישי שאינו עבר ולא עתיד ביחס למאורע. מה שמפריד בין תחומיה השונים של המרחב הוא קונוס האור, דהיינו אוסף כל המאורעות שהישר המחבר אותם למאורע הנתון , הוא מסלול של אור . 

כלומר יש כאן 2 הבדלים משמעותיים , ההבדל האחד הוא שחלוקת המרחב לעבר ועתיד הוא תלוי מאורע ביחסות פרטית ואוניברסלי בתמונה הקלאסית . ההבדל השני הוא  שבתמונה הקלאסית סדר המאורעות הוא סדר מלא , כלומר לכל 2 מאורעות ניתן לקבוע באופן מוחלט מי מהם קדם למי או אם הם התרחשו בו זמנית. ביחסות פרטית לעומת זאת, יש מאורעות שעבורם ניתן לערוך את ההשוואה ומאורעות שעבורם לא ניתן. כלומר אם מאורע א' ניתן לחיבור למאורע ב' על ידי מסלול שמהירותו פחותה ממהירות האור הרי שהם בני השוואה, במקרה זה אומרים שהמרחק בין 2 המאורעות הוא דמוי זמן. אבל אם הישר המחבר את מאורע א' למאורע ב' הוא מסילה שמהירותו גבוהה ממהירות האור , הרי שהמרחק ביניהם מכונה דמוי מרחב ואז הם לא בני השוואה.

למרות האמור , לכל צופה לפי מצב תנועתו יש מערכת צירים שקובעת עבורו את כיוון ציר הזמן (מה שנמדד על ידי שעונים) ואת כיוון הצירים המרחביים (מה שנמדד על ידי סרגלים) וביחס למערכת צירים זו של הצופה יש סדר כרונולוגי בין כל 2 מאורעות .

במונחים קאנטיאניים יש כאן את האובייקט, "הדבר כשלעצמו" , שבו החלוקה הוא לפי קונוסי אור , כלומר יש מאורעות שהם בני השוואה מבחינה אובייקטיבית ולעומת זאת יש מאורעות שאין ביניהם סדר "אובייקטיבי" . מבחינה סובייקטיבית , גם המאורעות שאינם בני השוואה "אובייקטיבית" הם בני השוואה מנקודת ראותו של הצופה , אבל לכל צופה וצופה נקודת ראות משלו ונקודות הראות האלה אינם מתיישבים.

המסר של תורת היחסות לפי הבנתי הוא שמבחינה פיזיקלית לסדר הכרונולוגי ה"סובייקטיבי" אין משמעות רבה ורק הסדר ה"אובייקטיבי" מבטא את המבנה הקאוזלי . המבנה האובייקטיבי של קונוסי אור , הוא יותר עשיר וגם יותר קשה מבחינה קונצפטואלית . עם זאת אין סיבה להניח שיש קושי עקרוני ליישב מבנה זה עם רעיונות כמו זרימת הזמן , סיבתיות , בחירה חופשית וכדומה.

כפי שכבר כתבתי כל דבר שפותח ונוסח כאשר תמונת העולם הקלאסית היתה מקובלת היה צריך לעבור חשיבה מחדש בכדי לראות מה הדרך הנכונה לחשוב עליו עם השינוי הזה בתמונת העולם (או "למצוא להם ניסוח שהוא אינוואריאנטי לורנץ"). האתגר הפילוסופי הוא לנסח אינטואיציות פילוסופיות אלה בצורה מדויקת מספיק בכדי לראות אם אפשר אי אפשר לתת להם ניסוח שהוא אינוואריאנטי לורנץ.

המשפט המסיים בפיסקה שהבאת ("כל אחד מהם הוא "עכשיו" לגבי צופה כלשהו") נראה לי חסר משמעות. לכל צופה יש קו עולם . לפני שאומרים שמשהו הוא "עכשיו" לצופה , צריך לציין את הנקודה על קו העולם שעבורו אותו אירוע הוא "עכשיו".