שמעתי פעם בדיחה מאבא שלי", מגחך תלמיד הישיבה ריינר: "שאלו פעם איזה ערבי שעבד כמנקה בישיבה, מדוע הוא לא מתגייר, והוא אמר: 'השתגעתם?! הרי אם אתגייר אהיה פרענק, וזה הרבה יותר גרוע מערבי!'" הבדיחה של ריינר מחלצת צחוקים מבחורי ישיבת אישרביץ שבירושלים, ישיבה ליטאית יוקרתית שנוסדה ב-1812 בפינסק שברוסיה הלבנה. אישרביץ הבדיונית היא המצע שבו בחר ארי איתן למקם את עלילת ספרו הראשון, "ידיד נפש", המבוסס על חוויותיו האישיות. איתן, בן 32, הוא חרדי לשעבר, בן למשפחה ממוצא מרוקאי, והוא משלים עכשיו באוניברסיטה העברית את לימודיו לתואר שני במשפטים. בספרו הוא מתאר את עולם הישיבות הליטאיות ואת חייהם של התלמידים המזרחים המהווים בהן מיעוט מדוכא. הספר זיכה את איתן במקום הראשון בתחרות ליצירות ספרותיות על שם הרי הרשון לשנת 2010, שמעניקה האוניברסיטה העברית.
לישיבת אישרביץ מתקבלים מזרחים ספורים לפי מכסה שעליה מחליטים "גדולי הרבנים". גיבור הספר הוא ציון טהרני, בן 17, שמוצא משפחתו מבירת איראן; בנו של פועל קשה יום שחלם להיות פקיד בנק, אך מחמת ביישנותו נהיה עובד נגרייה. לאב יש חלום, שבנו ציון יהיה רב גדול בישראל. התקבלותו של הבן לישיבה ליטאית מכובדת כאישרביץ, היא הישג כשלעצמו.
"הספר נכתב מדם לבי במשך 30 שנה", הוא אומר. "הוא נכתב על חיי. הכתיבה עצמה היתה רק משהו אינסטרומנטלי. כתבתי את הספר במשך כשנה בישיבה בצפון ירושלים, לא נעשה להם אאוטינג. ישבתי בבית המדרש כאחד הבחורים, רציתי לחוש את האווירה האותנטית - שם יכולתי לחוש את הדמיון שלי. חשבתי שאם הסיפור עובר תהליך היפנוטי הוא ייכתב יותר טוב".
הספר נפתח ביום שבו הגיע ציון טהרני לישיבה, ונגמר כעבור שבעה חודשים, עם עזיבתו הדרמטית את הישיבה ואת העולם החרדי. באישרביץ החרדית הנוקשה אמורים התלמידים להתרכז בדפי הגמרא "משיבי הנפש". את יומם הם מתחילים בשבע בבוקר בתפילת שחרית ואחריה לומדים עד אחת-עשרה בלילה, עם הפסקות לתפילות, לארוחות ולמנוחת צהריים. כל התלמידים לומדים בחברותא, חוץ מטהרני הביישן. הוא מרגיש זר ובודד והמום למדי מהסובב אותו, ושופך את לבו ביומן שהוא כותב.
בישיבה לומדים ארבעה ספרדים בסך הכל, וטהרני מתקשה להתערות בה ולמצוא חברותא ללימוד. "אצלכם הספרדים, עדיין לא לחלוטין למדו כיצד לומדים לעומקם של דברים", מסביר לו תלמיד אשכנזי את הסיבה לכך. בחלוף זמן מה מבחין טהרני בנער חדש, עמרם ביטון שמו, שבוקר-בוקר בא לישיבה ובפינה מוסתרת שוקד על לימוד הגמרא. ביטון לא התקבל ללימודים בישיבה ולמרות זאת לא איבד תקווה. הוא העתיק את מגוריו מבאר שבע לירושלים, שבה הוא מתגורר אצל קרובי משפחה. טהרני מציע שהוא יהיה החברותא שלו.
גם ביטון הוא בנו של פועל. משפחתו קשת יום ובגדיו בלויים. כובעו דהה מזמן וטהרני צובע את הכובע במשחת נעליים שחורה. התלמידים האשכנזים מתקוממים על חוצפתו של הפרענק ביטון, שהתנחל בישיבה המכובדת שלהם. בשלב הראשון ההטרדות הן מילוליות בלבד. ריינר מלהג בקול על אביו של ביטון, שבטח נגזר שמו ממקצועו כפועל בטון שמסריח כמו הערבים ש"הרי אין הבדל בין פרענקים לערבים". אחרי זמן ההתעללות עוברת מדיבורים למעשים. הוא סולק בבושת פנים מחדר האוכל, בגדיו זוהמו בחומר כחול מסריח, מישהו חתך את כובעו ומכתבי נאצה נשלחו אליו.
טהרני, שמגונן על ביטון ככל יכולתו, נאלץ בו-בזמן להתמודד עם המשטר המאיים והקפדני של הישיבה. על הסדר מפקח רבי נחום קליינקוף, שכינויו "מקק הישיבה" (מק"ק הוא "משגיח קטן קטן"). המקק, שיודע כל, מפשפש מדי פעם בחפצי התלמידים ומחרים טרנזיסטורים, חוברות על החי והטבע, חתיכות פלסטיק עגולות (תקליטים) ובהם שירי עגבים טמאים, או חוברת הסברה של קופת חולים. הוא משליך את שלל החפצים הטמאים לחבית גדולה בחדר האוכל, שופך פנימה בנזין בשפע ומצית. השריפה מתפשטת וכמה תלמידים נפגעים, וקצה זקנו הארוך של המקק נשרף כהוגן.
האדם השלם
ישיבת אישרביץ היא גיהנום קטן. מקום עתיר תככים, ריבים, השמצות והכפשות. מאבק מר מתנהל על ראשות הישיבה בין שני רבנים, ומפלג את התלמידים לשני מחנות יריבים. אחד הרבנים מרחיק את עמרם ביטון מהישיבה ומנמק זאת בהוראות שהגיעו מגדולי ישראל. טהרני המום, נמלט למערת שמעון הצדיק (בשייח' ג'ראח) ומתוודה ליד הקבר: "לעבדים ולשפחות נחשבנו אנחנו היהודים הספרדים ובני עדות המזרח, בעיני לא מעטים מאחינו היהודים האשכנזים. רב הוא הבוז והלעג אשר שבענו מהם, ובכללם גם אני".
במאבק הכוח בין שני הרבנים מחליט הרב השני להחזיר את ביטון אל הישיבה והפעם |  | |  | | ארי איתן בגיל בר מצווה, מקבל ברכה מהרב עובדיה יוסף. מאשים לא רק את הצד האשכנזי בגזענות, אלא גם את המזרחים על רגשי הנחיתות שלהם | | | | *-- to *
|
כתלמיד מן המניין. ביטון, שמח וטוב לב, חוזר ללמוד עם טהרני. אך תלמידיו של הרב המסלק מתנכלים לו, ופותחים בסילוקו מחדר האוכל בטענה ש"אין גבול לחוצפה של הפרענקלאך". טהרני, שמנסה לגונן עליו, מתבשר במכתב "איננו רוצים כאן ספרדים, כי פרענק איז א קרענק... פרענק זו מחלה".
הסוף טרגי. טהרני מאבד את חברו הטוב וזונח את אמונתו בעולם הישיבות החרדי. הוא מקבל את עצתו של חרדי לשעבר, ששמו ישעיה, שמתגורר באזור הכותל המערבי ולפעמים ישן במערת שמעון הצדיק. ישעיה, מעין נביא והוגה, פוקח את עיניו של טהרני כשהוא מסביר לו עד כמה מסוכנים הטיפשים, הרבה יותר מאשר הרשעים: "החרדים חדלו לחשוב. אובדן מחשבה של ממש יש בציבור החרדי. אובדן המחשבה יביא בסופו של יום לאובדן האמונה".
האם ישעיה מייצג את השקפת עולמו של המחבר? ארי איתן אומר שישעיה הוא "דמות שאני משתוקק לפגוש מאז ומתמיד - הוא האדם השלם מבחינתי, אוהב אדם באשר הוא אדם ואוהב האל, העובד את האל בדבקות מתוך תבונה טהורה, ונטול אגו ושקרים".
אבל הוא גם זה שנותן לגיבור הספר את הלגיטימציה לעזוב את הישיבה הליטאית ואת עולמם של החרדים.
"ישעיה אומר שהוא היה בעברו חרדי מן השורה, אבל מבקר את הדוגמטיות הקיימת בחרדיות - הוא מתעב כל סוג של קנאות וקיצוניות, או אידיאות שאינן פרי התבונה הטהורה. האמת הסוחפת, בצירוף דמותו הדומיננטית אך המאוד שקטה וצנועה, כובשת את ציון ומחוללת בו טרנספורמציה. בפעם הראשונה הוא מצליח לגרום לציון לחשוב באופן ביקורתי גם על דמויות סמי-אלוהיות כמו הרבנים. הוא אומר לציון בנחישות: 'אדם שנותן הכשר לאפליה בין דם לדם איננו רב, גם אם כמה מלחכי פנכה הצליחו לשכנע את ההמון הנבער שמדובר בגדול הדור שחובה לציית לו'. עבור ציון, שעד עתה צייתנות בלתי מתפשרת לרבנים היתה חלק נכבד במערכת האמונות שלו, מדובר בתפנית תודעתית של ממש".
ארי איתן עצמו עבר מסלול דומה, שסופו נטישת הישיבה הליטאית והחברה שבה הוא ושבעת אחיו ואחיותיו גדלו. אבל יש הבדלים בינו לבין גיבורו הספרותי. איתן אומר שאצלו הכל נובע מן הסקרנות שלו, והוא כותב בצורה מסודרת החל מגיל תשע, ולא מתסכול או מבדידות. "בעולם הישיבות זה מקובל שלבחור ישיבה יש פנקס קוהינור קטן שבו הוא רושם את תחושותיו ושם הוא נותן לעצמו ציונים על טיב העבודה הרוחנית שהוא עושה. היומן הוא המקום להתוודות בו. אני כתבתי סיפורים מגיל צעיר וזו היתה דרך לבטא את עצמי | *-- *
|  | | ארי איתן בעת שירותו הצבאי. לראות חיילים מסתובבים במכנסיים קצרים היה הלם | | | |
כאינדיווידואליסט. רציתי לצייר, אבל אסרו עלי. בגיל 14 הכתיבה הפכה לסוג של מחאה ובאמצעותה הייתי מבטא את ההתנגדות שלי למשטר בישיבה. לפעמים הייתי כותב סאטירה על הרבנים והייתי מעביר את הנייר בין החבר'ה בישיבה".
לפני כשנתיים וחצי החליט איתן לכתוב רומן, יומן מסע להודו ("אני נווד וביקרתי בכ-30 מדינות כחוקר תרבויות חובב"), וחשב שעליו להתחיל את הספר בשרטוט דיוקנו של הגיבור. "די מהר הבנתי שהחיים בישראל הם הסיפור האמיתי. למרות שאני לא מזוהה עם אף אחת מהדמויות ב'ידיד נפש', יש מקבילה בין הסיפור של הגיבור לסיפור שלי, אבל אני לא נרקיסיסט ובטח שאני לא מספיק חוצפן כדי לכתוב אוטוביוגרפיה".
איך נולד הספר?
"כשהגיתי את דמותו של טהרני, גלים גלים מן העבר הציפו אותי ונזכרתי בדמויות שהכרתי בישיבה, שמקבילות לציון טהרני ולעמרם ביטון. נערי הדממה שהייתי להם לפה. הזדהיתי איתם הזדהות מוחלטת, ועם אותם אנשים שלא חשו שהם נועדו לגדולות. העולם החרדי משופע בשתקנים האלה, שיש להם עולם פנימי עשיר וקולם לא נשמע במרחב הישראלי. הקול שנשמע הוא דווקא הקול של העסקונה. חשבתי שראוי שקולם של השתקנים יישמע".
איזה חלק הם מהווים בציבור החרדי?
"יש רוב דומם חרדי. בתוך עמי אני חי. אני חי עם החרדים למרות שאני כבר לא חרדי. לא התנתקתי מהם. יש כל כך הרבה חרדים שמבקשים לחיות בהרמוניה עם החילונים, אבל העסקנים - דווקא להם נוח להתפרנס ממלחמות הדת ומהשנאה".
אובדן התמימות
איתן עזב את העולם החרדי, אבל לא את הדת. הוא שומר מצוות, חובש כיפה שחורה מעור. לפגישה הגיע בחולצת טריקו ובמכנסיים שחורים, בדרך כלל הוא מקפיד על כותונת אלגנטית עם כפתורים. שמו המקורי אהרון וכבר בילדותו נקרא ארי בפי הוריו. כשהיה בן 18 וחצי הוא עיברת את שמו רשמית. הוא ביקש לא לפרסם את שם המשפחה של הוריו החרדים, שלהם הקדיש את הספר. לדבריו, הם כלל לא יודעים שבנם כתב רומן שרואה אור החודש בהוצאה חילונית תל-אביבית (בבל/ידיעות ספרים).
הוא חושש מהשפעת החשיפה על שלוותו וביטחונו של אביו, המכהן כרב שכונה בירושלים. "הספר הוא כתב אישום נגד החברה החרדית והחרדים עלולים לעשות לי רצח אופי", הוא מסביר. לכך יכולות להיות השלכות על המשפחה כולה. איתן גאה באביו, באחיו ובגיסיו, שכולם תלמידי חכמים שתורתם אמונתם. הם לא היו בחוף הים ולא פקדו מסעדה. "הם למדו בישיבות שנתמכו בכספי תורמים ולא נשענו על תקציבי ממשלה", הוא מדגיש.
הוריו נולדו במרוקו ובאו ארצה כילדים ב-64', אביו בגיל 12, אמו בגיל שמונה. האב גדל בקרית יובל, התחנך בישיבה ליטאית והיה תלמיד מצטיין. האם התחנכה בסמינר בירושלים והיתה גננת. הם הכירו בשידוך, נישאו ב-75' ונולדו להם חמישה בנים ושלוש בנות. ארי איתן הוא הבכור והוא הרווק היחיד במשפחה (למעט אחיו הצעיר, בן 16). הוא נולד ב-77' ובגיל שלוש החל ללמוד בתלמוד תורה, עד גיל 13 וחצי. אחר כך למד בישיבה קטנה (לגיל 14-17), ובגיל 16 וחצי נשלח לישיבה גדולה בירושלים. בדרך כלל לומדים בה בערך עד גיל 22, שאז מגיע זמנו של האברך להינשא.
נתקלת בגזענות כבר בילדותך, מתי איבדת את תמימותך?
"יש אובדן של התמימות הבסיסית ויש אובדן של התמימות המוחלטת. אתה לא מאבד ווליום כה גבוה של תמימות ביום אחד. אובדן התמימות שאני מתאר בספר התרחש אצלי בגיל 13 וחצי, כשהודיעו לי שלא התקבלתי לישיבת קול התורה הליטאית בשכונת בית וגן שבירושלים (הישיבה נוסדה ב-1939 בעקבות הפוגרומים של 'ליל הבדולח' כדי לשמש מוסד חינוכי תורני ליוצאי גרמניה). חלמתי על הישיבה הזאת ואז הודיעו לאבי שמכסת המזרחים מלאה. למרות המכה והאכזבה עדיין נשארתי תמים. התפשרתי על ישיבת אור אלחנן הליטאית. הייתי ילד תמים כשהתחלתי ללמוד שם ב-92', אבל שם נזרע זרע הפורענות. שם פגשתי לראשונה את הדוגמטיות. דמות המקק בספר היא שילוב של כמה דמויות של משגיחים שהיו שם. המשגיח היה יכול להטביע אותך בקלות, ולא במים".
למה אתה מתכוון?
"הם יצירתיים החבר'ה האלה. המשגיח היה אובססיבי בכל הקשור ללבוש ולמראה החיצוני. יום אחד עשיתי שביל בצד. הסתרקתי סתם, ואתה בכלל לא אמור להסתרק. הוא תפס אותי ולקח אותי לסיור בכל הכיתות ועשה ממני צחוק. בספר יש סיפור על נער שקיבל חוברת הדרכה בקופת חולים ועובר תהליך דומה".
מתי נתקלת פנים אל פנים בגזענות העדתית?
"כל הזמן מתכתבים עם הנושא של הגזע בעולם החרדי. אני זוכר ילד פגוע מוח וחירש שהיה מגיע לבקר בישיבה הקטנה. הוא נהג להסתובב שם ויום אחד אני רואה שהוא מסתכל עלי במבט זועף ואומר פג...פק... מישהו שהבין את שפתו אמר לי שפגוע המוח קורא לי 'פרענק'. אז, בגיל 14 וחצי, הבנתי לראשונה כמה זה מושרש בחברה".
זו היתה הפעם הראשונה שמישהו כינה אותך פרענק?
"מהרגע שהכרתי אשכנזים בישיבה הקטנה, פגשתי את המונח פרענק ואת העדתיות. אבא שלי אמר שאסור לדבר על זה. זאת היתה מעין התכחשות לקיומה של התופעה. די מהר הבנתי שהגזענות הזאת נובעת מבורות יותר מאשר מרוע לב, והיא סימפטום אחד מני רבים לעובדה שהחינוך החרדי במתכונתו הנוכחית אינו מאפשר לפרטים בחברה החרדית לחשוב באמת".
איך הגיב אביך כשדחו אותך מישיבת קול התורה בגלל המוצא העדתי?
"בעולם החרדי מעמד נקנה בעמל. הקהילה מכריעה שאדם יהיה רב. אבי נבחר לרב והוא משמש מורה שנותן שיעורים והוא גם דמות של מורה דרך המתפקד בקהילתו כסוג של עובד סוציאלי. הוא דמות מנהיגותית רוחנית. ראיתי אותו נשבר דווקא כשהתיכון - סמינר בית יעקב בירושלים - סירב לקבל ללימודים את אחותי. ידעתי שהיא מצוינת ובכל זאת היא לא התקבלה. אבי, איש רגיש, התעלף במשרדו של מנהל המוסד. הבחנתי שהוא סובל בשקט. תחילה אמרו שהיא חלשה באנגלית. אבי הציע שהיא תלמד באופן פרטי ואחר כך אמרו שהמכסה של המזרחים מולאה. אבא הלך מעסקן לעסקן ובסופו של דבר קיבלו אותה לסמינר.
"כשאותי לא קיבלו אמרתי לעצמי שאולי יש טובים ממני, אבל כשהיא לא התקבלה וראיתי את ההתרוצצות שלו מול העסקנים שאין להם הכשרה פדגוגית, והם שמנהלים את מוסדות החינוך של החרדים, זה פיתח אצלי את התודעה. אבל לא הייתי בתחושה של בכיינות. אני רואה גם את הצד השני של המטבע. אני לא מאשים רק את הצד האשכנזי בגזענות, אני מאשים גם את המזרחים על רגשי הנחיתות שלהם ועל הכמיהה שלהם להתכופף בפני האשכנזים".
אבל גם לביקורת שלו יש גבולות. ש"ס, למשל, ומנהיגה הרב עובדיה יוסף, הם מחוץ לתחום.
רוחניות אמיתית
איתן אומר שבישיבה לא היה קורבן להתנכלויות. "לא התעסקו איתי כי ידעו שאני חזק מהבחינה המילולית. להיות חזק זה להיות שנון".
מתי התחלת לפזול אל התרבות של החילונים?
"כשהייתי נער המלה הכתובה היתה בשבילי מה שערוץ הבידור משמש לצעירים בעידן הטלוויזיה. רציתי לקרוא הכל. היתה תחושה שכל מה שכתוב הוא בעל ערך. התחלתי לאסוף ולאגור מהפחים כל מה שהוא בר קריאה. עד היום כשאני קורא עיתון אני קורא אותו מכנף לכנף. ספר מכל ז'אנר אקרא מההתחלה עד הסוף.
"מגיל 16 התעניינתי בעולם שבחוץ ובפוליטיקה שכבשה אותי כמו שאגדות על שושלות מלוכה כובשות ילד. דמויות כמו רבין, שמיר ופרס ריתקו אותי. קואליציות קמו ונפלו ואני קראתי בשקיקה ניתוחים פוליטיים. בישיבה היה ידוע שאני מבין בפוליטיקה. בישיבה קיבלנו רק את 'יתד נאמן'. חיפשתי עיתונים ומצאתי אותם לא פעם בפחים. היה לי טרנזיסטור על סוללות עם אוזניות. חדשות חוץ ריתקו אותי.
"די מהר עברתי לספרים שהתגלגלו אלי במקרה. למשל, חילקו ברחוב ספר שכתב בעליו של מפעל 'פיקנטי' שהסתבך עם מס הכנסה. יום אחד המשגיח חיטט ומצא אצלי את הספר, וכעונש הוא לקח אותי לסיבוב השפלות בכיתות הישיבה".
אבל היו תקופות שבהן התרחק מהעולם החילוני. "עבודה רוחנית כרוכה בהרבה מתח", הוא מסביר. "זו עבודה שמחייבת דריכות ודבקות הוליסטית ועל סדר היום שלך להיות טהור. בימים כאלה אתה מתחזק ואין לך צורך בתרבות החילונית. רק בעיתות של חולשה הייתי קורא ספרות ועיתונות חילונית".
בגיל 19 עזב איתן את הישיבה הגבוהה שבה למד, ישיבת עטרת ישראל, ונסע לאמריקה. "לא מצאתי בישיבה הגבוהה את הרוחניות. יש הרבה נראטיבים של עזיבה. אני לא הלכתי לחפש בחורות באילת. הבנתי שמבחינה רוחנית לא אגשים את עצמי בעולם החרדי בארץ. זה היה מהלך הדרגתי ששיאו היה כשהבנתי שרק הבחורים שמוצאם ממשפחות בעלות ממון, מקבלים יחס מהנהלת הישיבה. חיפשתי רוחניות אמיתית והבנתי שלא אמצא אותה אצל החרדים, כי השיטה לא טובה למרות שיש בעולם זה אוצר של אנשים שוחרי טוב. חיפשתי אמת. בבית אבא ראיתי אמת. אבא שלא מחפש כסף ולא עושה מהתורה קרדום לחפור בו. בישיבה ראיתי שעבודת השם היתה טכנוקרטית ולא הכרתית, כלומר תוך התבוננות ומחשבה. מאחר שאין לאבי ממון עמדה לפני האפשרות להתחנף לרבנים - כך אזכה במעמד, אבל איהפך למלחך פנכה. אז עזבתי לאמריקה".
גם לסקרנות היה חלק בהחלטתו. "רציתי להכיר את עולם התורה האמריקאי ורציתי ללמוד אנגלית", הוא אומר. "אפילו את ה-ABC לא לימדו אותנו. הייתי סקרן. אבא שלי אדם טוב, השלים עם הגחמה שלי וקנה לי כרטיס טיסה. הגעתי לישיבת חיים ברלין בברוקלין, ניו יורק, ונפגשתי עם המנהל. שאלתו הראשונה היתה בשפת הקודש: מאיפה אני. אמרתי לעצמי שהלך עלי - אם אומר לו שאני ספרדי, אני גמור ואיאלץ לחזור מיד ארצה. בלית ברירה אמרתי לו שאני ממוצא מרוקאי. השתרר שקט והוא הסתכל עלי ואמר בגאווה, 'גם החתן שלי מרוקאי ובערב שבת אתה תאכל אצלם אוכל מרוקאי. התקבלת לישיבה'".
ואיך היה המפגש עם החתן המרוקאי-אמריקאי?
"ציפיתי שבתו של הרב תהיה נכה בכיסא גלגלים, שהרי מה פתאום היא נישאה למרוקאי. לתדהמתי ראיתי אשה לתפארת ובית לתפארת. כעבור כמה ימים אני מדבר עם הורי בטלפון ואבי שואל, 'נו, המדרכות בניו יורק עשויות באמת מזהב?' אמרתי לו, אבא, לא תאמין, יש פה ראש ישיבה ליטאי עם חתן מרוקאי שקוראים לו חליווה. אמריקה היא כור היתוך אמיתי ודמוקרטיה אמיתית וגזענות אין בה'. החלטתי להישאר שם".
מצד אחד אתה מתקומם על ההסכמה שבשתיקה של המזרחים נוכח הגזענות של האשכנזים, ומצד שני הסתלקת לאמריקה.
"עברתי בישיבה הגדולה תהליך של התעוררות מחשבתית. עשיתי לעצמי אנליזה. אמרתי לעצמי שאם אחפש את הרוחניות אז אני לא מחויב לצבעים ולצורות. זה מה שבאמת קרה לי באמריקה, כשראיתי את היהדות החרדית האמריקאית, שהיא פחות דוגמטית ואינה גזענית. כתבתי את הספר 'ידיד נפש' כדי לשים את הדגש על המחשבה. אני מתאר בו דברים קשים ואני מאיר את הנקודה שאם אנשים לא ילמדו לחשוב, לא יתחולל שינוי. הספר הוא כתב אישום נגד הממסד החרדי, אבל לא נגד הציבור החרדי".
חוויה אמריקאית
בפברואר 97' התנגשו באוויר שני מסוקים של חיל האוויר ו-73 חיילים נהרגו. "אסון המסוקים עורר בי שאלות קשות", אומר איתן. "השהות שלי באמריקה אילצה אותי להתכתב עם סוגיית הזהות שלי: אם אני ישראלי ומה זה אומר. אם אני כואב את מותם של הרוגי האסון, איך זה שאני לא משרת בצבא? החלטתי לחזור ארצה ולהתגייס. כמה שזה נשמע רומנטי, הרגשתי שזאת המחויבות שלי. אולי משום שאסון המסוקים היה החוויה האמריקאית הראשונה שלי".
לאחר שהות של תשעה חודשים בישיבה בברוקלין חזר איתן לישראל אך לא אזר אומץ להתגייס. הוא החל ללמוד בישיבת מיר הליטאית, אבל חש בושה בכל פעם שראה חיילים ברחובות ירושלים. לאחר שעיברת את שם משפחתו לאיתן הוא התייצב בוקר אחד בתחילת 98' בלשכת הגיוס.
"מפקד הלשכה הסתכל עלי ואמר, 'מה אתה עושה כאן? הרי יש לך פטור כתלמיד ישיבה'. אמרתי לו שאני רוצה לתרום והוא אמר, 'נו באמת. אינך מתאים לצבא'. התעקשתי שהוא יבטל את מעמדי כ'תורתו אומנותו' וב-25 בחודש התייצבתי בבקו"ם".
מי ידע על כך?
"לא אמרתי לאיש. להורי סיפרתי שאני הולך ללמוד בישיבה בדרום הארץ. הורי נוחים לבריות ואין לי אמא פולנייה אלא מרוקאית. מאחר שמקובל בעולם החרדי לנדוד בין ישיבות, אבי המשיך להיות עסוק בעולמו הרוחני ובעבודתו כרב בקהילה שלו. הוא לא אדם שיפשפש בחיי ילדיו. כדי להמחיש לך עד כמה הייתי תלוש ערב גיוסי, אספר לך שהייתי מאוד מוטרד מדבר אחד: מאין אשיג נגן מוזיקה. האמת היא שכל מה שידעתי על הצבא הסתכם בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'. חשבתי שבמשך היום חיילי צה"ל מתאמנים ועושים את עבודתם ובערב הם חיים באווירה של מחנה קיץ כמו בסרט. משהו דומה לפלוגה מסייעת. לא ידעתי מה זה טירונות. רציתי ללכת ליחידה הכי קרבית ולהיות לוחם חי"ר. הסתכלתי על צבעי הכומתות, והכומתה הירקרקה של הנח"ל נראתה לי הכי פחות מאיימת. ואכן נשלחתי לטירונות נח"ל בדרום".
אתה זוכר את הלילה הראשון בבקו"ם?
"הלם נורא. לא עצמתי עין כל הלילה. לשמוע את השיח של החיילים, שרובו ככולו היה קשור למין. חיילים דיברו על החברה שלהם ומה הם היו עושים לה ומה לא. לראות חיילים מסתובבים במכנסיים קצרים היה הלם נוסף. בישיבה לא מסתובבים כך, כולם לובשים פיג'מות. הכל היה זר, אבל באתי בגישה פתוחה ולא שפטתי איש. הכל גם סיקרן אותי, וראיתי באורח החיים של החיילים משהו אותנטי. מצאתי חן בפתיחות שלהם וחשבתי שהם מדברים מלבם".
כושר גופני הוא פיתח לאט-לאט. היה לו קשה אבל הוא נלחם בחירוק שיניים להדביק פערים. "אכלתי קש. בערבים היה קשה לא פחות. החיילים התקשרו הביתה או לחברה ודיווחו על כל יבלת ומכה ואני הייתי לבד ואף אדם בעולם לא ידע שאני שם. יום אחד עצר לי טרמפ איש נחמד בשם דובי ארבל וייאמר לזכותו שהוא שלח לי חבילה. בצבא התחשבו בי אבל הקושי שלי היה דווקא מנטאלי. הייתי חצי שנה בטירונות בלי שום גיבוי. כשיצאתי הביתה הייתי מחליף את המדים בשירותים של התחנה המרכזית. את המדים כיבסתי לבד בבסיס".
אמך לא חשה בשינוי שחל בגופך?
"היא חזרה ושאלה למה אני כל כך שרוף מהשמש. יש קטע חרדי, שיודעים עליך דבר מה ולא מדברים על זה. כמו למשל אם מישהו הומו כולם יודעים את הסוד אבל אף אחד לא מדבר על זה, משים את עצמו כמי שלא יודע. אחר כך נשברתי וסיפרתי לאמא והיא אמרה, יהיה לנו צרות בגלל מה שיגידו. בהמשך היא גם סיפרה לאבא. הורי מעולם לא ראו אותי במדים וגם לא ראו צילומים שלי במדים. החשש של אבא מהצבא היה מתוך דאגה לשלומי הרוחני. הוא הסכים שאם אדם לא לומד ואם הוא לא ממית את עצמו באוהלה של תורה, שילך ויישא בעול הביטחוני. אנחנו לא אנטי-ציונים. נוטים לומר כך על החרדים, אבל זו ראייה לא נכונה. לרוב החרדים אכפת מגורלה של המדינה".
בזמן הטירונות הגיע לשטח רופא במילואים שחבש כיפה שחורה. "הוא הסתכל עלי וקלט שאני שבוז לגמרי", מספר איתן. "הוא אמר לי, 'אתה לא שייך לכאן'. הנדתי שאכן כך. הוא זיהה שאני דוב סיבירי במדבר סהרה. 'אתה רוצה שאחלץ אותך?' שאל. אמרתי 'לא'".
את שנות השירות 98'-99' העביר בגוש קטיף. נערכו אז סיורים משותפים לחיילים ישראלים ולשוטרים פלסטינים. איתן התיידד עם כמה מהם. הם קראו לו מוגרבי - מרוקאי. מדי פעם הוא חילק ממתקים לילדים הפלסטינים. אביו הרב אף פעם לא קרא לדבר בשמו, וכשחרד לשלומו של הבן הוא שאל אותו "איך זה במקום שבו אתה נמצא?"
"אבא התייאש ממני כי לא למדתי בזמן השירות הצבאי", אומר איתן. "הייתי טרוד בהתבגרות ובהישרדות". ב-2001 הוא השתחרר מהצבא בדרגת סמ"ר.
הכרת בחורות בצבא?
"לא הרשיתי לעצמי. הייתי קרוע בין שני העולמות. וכשכבר שפגשתי בחורות, הן לא יכלו להכיל את העולם הפנימי שלי. הן היו אומרות לי, 'שמע, אתה בחור נחמד, אבל...'"
אחרי השחרור הוא נסע שוב לניו יורק ועבד כאיש מכירות של מוצרי אלקטרוניקה בצ'יינה טאון. היה מסתובב בין החנויות של הסינים ומוכר סחורה בסיטונות. אחר כך ערך מסע באירופה, ונסע גם מזרחה, לאסיה. "חיפשתי מורי דרך. אני מוכן ללמוד מכל אחד".
בסוף 2001 הוא חזר ארצה ובלי תעודת בגרות התקבל לתקופת ניסיון במכללה ללימודי משפט ברמת גן. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות ב-2005, עשה את ההתמחות במשרד המשפטים, עבר את הבחינות של לשכת עורכי הדין ואחר כך נרשם ללימודי תואר שני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בשבוע שעבר הוא עבר בהצלחה את הבחינה באנגלית בעל פה. "הלימודים לתואר שני היו מבחינתי הוכחה לכך שעבודה קשה מוכיחה את עצמה, כמאמר הפסוק במשלי, 'נוצר תאנה יאכל פריה'".
כיום הוא מתגורר בשכירות בדירת שלושה חדרים בשכונת נחלאות בירושלים. לפני כשנה, בתערוכת הספרים הבינלאומית בירושלים הוא הכיר את שרון ועמית רוטברד, בעלי הוצאת בבל. ידידות נקשרה ביניהם. הם אהבו את כתב היד והחליטו להוציא את ספרו לאור.
שלמות הנפש
ארי איתן ממשיך להיות צרכן של ספרות ועיתונות. הוא קורא "הארץ" בעברית ובאנגלית וגם עיתונים כ"ניו יורק טיימס" האמריקאי. בעבר הלא רחוק התפרנס מייבוא וייצוא של מוצרי צילום. כיום הוא מעניק ייעוץ עסקי וייעוץ משפטי. "אני חריג ואני לא היחיד", הוא אומר. "חשבתי יותר מדי ונחשפתי לתכנים שקידמו אותי. אין לי תשובה חד משמעית על השאלה למה אני סקרן יותר מאחי ולמה אני חושב וחוקר".
מה המחיר שנדרשת לשלם על כך?
"המחיר העיקרי זה להיות מגורש מגן עדן ולהגיע לכאוס קיומי. מי שהיה נטוע עמוק בחרדיות, חי בגן עדן. כשהייתי בחור ישיבה היו מצבים שהייתי בוכה מרוב אושר. הייתי בוכה מתחושה של שלמות הנפש. כאשר אתה עוזב, אתה גוזר על עצמך בדידות ותוהו. העולם החילוני חושב באופן שונה על החיים. זה עולם כאוטי, תחרותי וייצרי. נחשפתי להרבה תופעות שגרמו לי להתגעגע לעולם של החרדים".
מה אביך אומר על זה שהשלמת תואר שני במשפטים?
"אבי גאה בי כי הוא מעריך השכלה ועשייה. גם הוא חריג בנוף החרדי, והוא לא חושב שאני חריג".
לא? אתה בן 32 ועדיין רווק.
"אני מודה שבהחלטה לעזוב את העולם החרדי גם גזרתי על עצמי בדידות. זה מחיר שאני מוכן לשלם. אבי מוטרד מזה שאני לבד, אבל אני עושה הכל כדי לתת להורי תחושה שיש על מי לסמוך. אני לא מופקע, שזה בציבור החרדי כינויו של מי שלא יוצא עם אף אחת ושכל עניין הזיווג מופקע ממנו והוא יושב בדד. אני לא כזה מאחר שאני יוצא ומכיר ומחפש ומאמין שעוד אמצא בת זוג. אבי לא לגמרי רגוע, אבל הוא סומך עלי".
ואמך?
"הם מאוד אוהבים אותי. יש משפט יפה, 'על כל פשעים תכסה אהבה'. אהבתם של הורי מכסה על השוני שבינינו".*
מצמיחים כנפיים
ארי איתן מסייע לחרדים שרוצים ללמוד באוניברסיטה
לאחר שארי איתן עזב את העולם החרדי לא הציקו לו. אבל לפני כשש שנים הוא הקים בירושלים מטה מאבק נגד אפליה עדתית במערכת החינוך, וליווה הורים מזרחים במאבקם מול מוסדות חינוך חרדיים שאינם מוכנים לקבל את ילדיהם. אז הגיעו גם ההכפשות. זה עדיין עניין רגיש אצלו, והוא מסרב להרחיב. כיום הוא עוזר בעצה ובעידוד לצעירים שרוצים לרכוש השכלה אקדמית, לא פעם נותן מידע איך להשיג מלגת לימודים באקדמיה. "יש הרבה חרדים שרוצים להשתחרר מעולו של הממסד החרדי ורוצים להצמיח כנפיים ולעוף", הוא אומר. "הם לא רוצים לעזוב את הדת, אלא רוצים להיות אזרחים במדינה ולרכוש השכלה ומקצוע". | *--
| **--end switch about number of pictures in article*
| |
 |
|
|
