|
|
| נשלח ב-24/6/2010 13:31 |
 |
| |
למיימוני (שלום בעל האכסניה ותודה- אפשר לקרוא לי STORM או בעברית סער, סער שקט), חוץ מנתיבות שלום, שהידע שלי בו הוא דל מאוד, אני מודה שאין לי מושג מה האני מאמין של סלונים.
אבל, הרגשתי שאם מביאים מידע על תכני סלונים ואמונותיה, אז מטבע הדברים צריך גם להסביר כיצד ה"אני מאמין" שלה מסתדר עם גילויי פרשת עמנואל.
מכך, אני מחכה למרים הכפפה שלא רק יתן זעיר פה וזעיר שם אלא מידע מספק...
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2010 13:41 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 00:44 |
|
| |
בעל בעמיו: הד' שיטות הוא מסמך שבעל ה'נתיבות שלום' כתב בהיותו צעיר, כשהרגיש איזה צורך נפשי להסביר לעצמו ולאחרים מדוע שיטת סלונים יותר טובה מכולם. מסמך שולי ורדוד למדי שלא מוכר לרוב רובם של חסידי סלונים [עוד בחייו של בעל 'נתיבות שלום'] ונשמר כמסמך מוזיאוני, אז אל תבנה עליו. אם אתה רוצה לדעת את שיטתו של האדמו"ר - גש אל ספריו הנפוצים למדי, עיין ותמצא נחת או קדחת, כפי נטיית לבך.
לשאלתו של כותב הפורום: פרשת עמנואל ממש לא קשורה למשנתה של חסידות סלונים. היא נמצאת שם פשוט במקרה, וסביר וכמעט ודאי להניח שזו היתה תגובתה של כל קבוצה חרדית שהיתה גרה בעמנואל. לחרדים יש בעיה גדולה עם שימור המורשת שלהם, במקרים שבהם מתערבים בהם רבים מאוד בעלי מנטליות ותפיסת יהדות שונה לגמרי. זו בעיה אובייקטיבית, ובשביל החרדים זו שאלה של להיות או לא להיות.
במקרה עמנואל המצב עוד ממש הפוך: מתוך שותפות גורל, חברו החסידים עם ספרדים רבים הגרים בעמנואל, שהגיעו למסקנה שהם מעדיפים את החינוך החסידי הניתן במגמה החסידית מאשר את זה שיקבלו במגמה הכללית [ביטון, אלמליח, הזוג לאנג, ועוד רבים]. והתוצאה היא שבמגמה החסידית בעמנואל יש אחוז ספרדים שאין בשום מקום אחר בארץ. ומעניין שגם ב'חדר' של סלונים בבני ברק יש את אחוז הספרדים הגבוה ביותר בארץ של עדות מזרח [אם כי שם, חושדני ששיקולי המנהל היו ריבוי התלמידים מחמת הזדקנות האוכלוסיה הסלונימאית. בכל מקרה, זהו המצב וזה יפה מאוד].
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 01:02 |
|
| |
וכמה מילים בשטחיות אודות סלונים:
שורשיה של סלונים נעוצים ברוסיה הלבנה אצל הרבי ר' מרדכי מלכוביץ' שהיה חברו של ר' אשר מסטולין ותלמידו של רבי שלמה מקרלין. בראשית הדרך לא היה הבדל גדול בין ה'חדרים' של סלונים וקרלין, כפי שזה נקרא בעגה החסידית [למרות שחסידי סלונים ישבעו לך שאין מה להשוות בכלל]. אפילו בתקופתו של בעל 'יסוד העבודה' [דור שלישי ללכוביצ'ר] היה נהוג למשל לצעוק בסלונים בקולי קולות בשעת התפילה, כפי שקרלין נוהגים עד היום.
החסידות עברה מהלכוביצ'ר לבנו, ר' נח מלכוביץ', משם לרבי משה מקוברין, ומשם לרבי אברהם וינברג מהעיר סלונים, שנתן לחסידות את שמה הסופי. הוא היה הראשון שעיבד משנה פילוסופית נכבדה ששוקעה בספריו 'יסוד העבודה' 'חסד לאברהם' ו'באר אברהם' [הספרים עוסקים בנושאים שונים, ויש ביניהם הבדלים גדולים מאוד]. כמובן שכל אדמו"ר נתן את הצבע שלו לחסידות שהלכה והשתנתה מרבי לרבי [היו גם פרישות באמצע, הסיקור דלעיל הוא על הזרם המרכזי, או לפחות זה שהצליח לשרוד].
אחרי רבי אברהם בא נכדו, רבי שמואל גם הוא מסלונים. דילגו על הבן שנקרא ר' מיכל אהרן שהיה ענוותן גדול, וכנראה גם לא היו לו כישורי הנהגה. את כסאו של רבי שמואל ירש בנו הצעיר, רבי אברהם וינברג שהיה לפיד אש בוער שתפילתו היתה לשם דבר [לכן העדיפו אותו על פני האח הגדול, ר' ישכר, שנתכנה בשם 'העלטערער'].
אציין סיפור קצר שידגים את כוחו וסוד משיכתו של רבי אברהם: מרכז החסידות היה בימי ר' אברהם הנכד בעיר ברנוביץ' שברוסיה. שם היה גר. ולשם היו באים החסידים בימים הנוראים והזדמנויות מיוחדות [ברוב שבתות השנה היה נוסע על פני ערים ועיירות שבהם התגוררו חסידיו]. תפילת ראש השנה היתה מתחילה מוקדם מאוד בבוקר, ומסתיימת ב'שקיעה' של רבינו תם, כשהגבאים דוחפים מתחת לטליתו של האדמו"ר [שהיה בעל התפילה של כל התפילות, בעל הקריאה, בעל התקיעה, בקיצור - הכל], כדי שיראה את השעה המאוחרת ויזדרז לגמור. בדרך כלל הוא היה אוחז אז ב'מלכויות זכרונות שופרות'.
אבל לא זה עיקר הסיפור אלא אפיזודה קטנה של איש קטן. אחד מתושבי ברנוביץ' ראה מחלונו בבוקר של ראש השנה את אחד האורחים מחיש צעדיו לבית הכנסת. אותו אורח ישן ב'סטאנציע' שכל כולה לא היתה אלא דרגש באיזה חור. ותושב העיר ידע שלא היה לו כלום לשתות כשקם. קידוש ברוב עם לפני התקיעות, כמו שנהוג למשל בסלונים היום - על זה לא חלמו באותם ימים. ולכן בעל הבית קרא לאורח מחלונו שיבוא לשתות אצלו כוס תה לפני התפילה. שכן זולת כוס התה הזאת לא היה אמור לבוא לפיו שום דבר מאכל או משתה עד השקיעה, כמו שכבר כתבנו.
אבל האורח סירב, ולמה? "אני עלול להפסיד את ה'אנעים זמירות' [פזמון ששרים אותו בסלונים בניגון מיוחד לפני שחרית של ר"ה] אמר".
כששמעתי את הסיפור הזה התפעלתי מאוד: האיש קם בלי להכניס כלום לפה, ידע שהוא הולך לצום במשך יום שלם, הוצעה לו כוס תה, אבל זה לא היה שוה את ה'אנעים זמירות' של הרבי שהיה עתיד לשמוע אותו יום שלם ללא הפסקה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 01:18 |
|
| |
רבי אברהם וינברג הנ"ל היה אחת משתי דמויות שעיצבו יותר מכל את דמותו של רבי שלום נח, בעל 'נתיבות שלום'. הדמות השניה היתה ר' משה מידנר. אדם מסתורי שהילך אימים וקסם ביחד, ומשך כמגנט את 'בעלי המוח' שבין הבחורים בישיבת ברנוביץ'. הוא היה נקרא 'בעל מוח' גדול, עסק רוב ככול היום בלימוד ישיבתי בשיטות הלומדעס שהתפתחו אז [היה חבר של הגר"ח מבריסק ויש סיפור מעניין אודותם, אך אכמ"ל]. והיווה מעין 'אופוזיציה' בלתי רשמית ובלתי מודעת לרבי אברהם האדמו"ר. שתי דמויות אלו היו המשפיעות ביותר על רבי שלום נח הצעיר שהיה אז בחור בישיבה. רבי אברהם נפטר באופן פתאומי זמן קצר לפני השואה, ובמקומו התמנה בנו ר' שלמה דוד יהושע הי"ד, שלא הספיק להטביע הרבה את חותמו קודם שנלקח למחנות ושם הומת יחד עם חסידיו על ידי הנאצים ימ"ש. בכך עלה הכורת על חסידות סלונים, כמו שאר החסידויות שבאירופה. מכאן ואילך מתחיל הסיפור האמיתי, סיפורו של רבי שלום נח שהספיק לעלות ארצה לפני השואה, להנשא לביתו של רבי אברהם וינברג [השלישי, אוחזים ראש?] מטבריה, שהיה צאצא של בעל יסוד העבודה. את השידוך עשה האדמו"ר בעל 'בית אברהם' שבראיה מרחיקת לכת, או נבואה, איך שתרצו, שלח את האיש הנכון לארץ ישראל שנים מועטות לפני השואה. כבר באמצע המלחמה, כשהתחילו לקבל מושג מממדי האסון וכי חסידות סלונים חוסלה למעשה, התעורר רבי שלום נח - אז ר"מ בישיבת חב"ד [בתל אביב כמדומני], לפתוח ישיבה ולהקים מחדש את חסידות סלונים. אחד התיאורים מתאר אסיפה שהתרחשה בטבריה, שם היה מרכז הכבוד הארצישראלי של חסידי סלונים, ובה דנו מה לעשות כעת. אחד מזקני העדה, ר' יואל אשכנזי שמו, הציע להסתפח לחסידות סאטמר [הנה, כבר מאז יש לחסידויות איזה קשר  ] מכיון שהיה קרוב משפחה של הרבי ר' יואליש. ואז, כפי המסופר, קם ר' שלום נח הצעיר והכריז "אני והבחורים שלי נבנה את סלונים מחדש", יהיה הסיפור מדוייק או לא, בכל אופן זה מה שבאמת קרה. אפילו חמיו ר' אברהם וינברג השלישי, מתקיפי חסידות סלונים בטבריה, הסתכל עליו בתמיהה רבתי. שכן זה היה נשמע רעיון הזוי לגמרי [ישיבת סלונים הוקמה בשנת תש"ב, עוד באמצע השואה, וכמדומה שהיא הישיבה החסידית הותיקה ביותר בארץ, ואחת הותיקות באופן כללי]. אך הוא ניחן בכוח חזון של מנהיגים, פתח ישיבה, ליקט מספר בחורים ויצא לדרך. לא נראיך בסיפור תלאותיו בהקמת הישיבה, אך די לציין שזו היתה משימה שבלעה את רוב מרצו וכשרונותיו עד שנהיה אדמו"ר. האיש הזה הוא בעצם סיפורה של חסידות סלונים לאחר השואה. הוא היה מעצב אישיות ברמה שאינני מכיר בשום מקום אחר, אולי ה'בית ישראל' מגור. למעשה חסידות סלונים שלפני השואה, על כל מסורתה, שימשה בשבילו טיוטה, פלטפורמה שעליה פיתח את שיטתו האישית כפי שהתעצבה בתוככי נפשו [ויש אומרים שהקשר בין שני ה'סלונים' הוא בערך כמו הקשר בין סלונים לקרלין של היום], וכך עיצב דורות דורות של בחורים שהתחנכו בישיבה, והטמיע בתוכם את כל האמיתות והיסודות שהאמין בהם. פשוט מדהים כיצד שלט בכל מהותם. אפשר לראות זאת היום בחדות בקו פרשת המים שעובר בין אלו שהתחנכו עוד אצל רבי שלום נח באופן אינטנסיבי [משהו כמו גיל 45 פלוס מינוס] ובין אלו שהגיעו לישיבה בסוף שנות אדמורותו, כשכבר היה חלש ולא יכל לתת לכל אחד טיפול אישי. הראשונים [רובם ככולם] פשוט 'נעולים' על התיזה של סלונים, לא תצליח להזיז אותם מעמדתם בכמלוא הנימה. אפשר לומר שהם מפורמטים באופן שאי אפשר לפתוח שוב [וזה לא דווקא בגילם היום, אני מכיר אותם כבר עשרים שנה ומעלה]. ואילו הדור הצעיר יותר, נבוך יותר, לא החלטי כל כך, ופתוח יותר לשמוע קולות אחרים.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 01:23 |
|
| |
סיפורה של סלונים הוא בעצם סיפורו של איש אחד, רבי שלום נח ברזובסקי, שעיצב דור שלם בכוח אישיותו שלו, ויצר ציבור שלם שהיה ראוי לקרוא לו יותר 'חסידות נתיבות שלום'. ציבור שחושב כפי שהתווה לו, ורואה את העולם כפי שהוא ראה אותו.
האדמו"ר העכשוי, שמתגלה והולך [לחסידיו המופתעים ככל הציבור] כבעל אישיות חזקה מאוד, אינו מעצב אישיות, אינו מחנך מטבעו. אך מטביע לאט לאט את חותמו שלו מחמת אישיותו הכריזמטית.
בכל מקרה, הרבי הקודם יצר חסידות 'יש מאין', והוא שייך לדור המנהיגים שכוננו את היהדות החרדית בארץ ישראל לאחר השואה. אלא שה'חזון איש' ה'בית ישראל' וה'בריסקער רב' השפיעו ברמת המאקרו, ואילו השפעתו של רש"נ היתה בעיקר בקרב חסידיו. הוא היה חבר במועצג"ת ובעל דעה בכל הנושאים העומדים על הפרק, אולם אי אפשר לומר שעיצב את היהדות בארץ ישראל, כשם שעיצבוה אלו.
טוב, התכוונתי לכתוב כמה מילים ולבסוף הארכתי והארכתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 01:37 |
|
| |
שימעוני תודה על פירוט,
זה נשמע מענין.
מה תוכל להוסיף על המחלוקת בין האדמור מב"ב לבין האדמור מפרשת עמנואל.
ואם תוכל להסביר מנין הפרישות הקיצונית שבעל המאמר "הרבי המשיחי" ציין עליו, וכיצד היא נהוגה היום.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 05:00 |
|
| |
כתב השימעוני "בקו פרשת המים שעובר בין אלו שהתחנכו עוד אצל רבי שלום נח באופן אינטנסיבי [משהו כמו גיל 45 פלוס מינוס] ובין אלו שהגיעו לישיבה בסוף שנות אדמורותו, כשכבר היה חלש ולא יכל לתת לכל אחד טיפול אישי. הראשונים [רובם ככולם] פשוט 'נעולים' על התיזה של סלונים, לא תצליח להזיז אותם מעמדתם בכמלוא הנימה. אפשר לומר שהם מפורמטים באופן שאי אפשר לפתוח שוב [וזה לא דווקא בגילם היום, אני מכיר אותם כבר עשרים שנה ומעלה]."
יש לי ידידים קרובים עד היום והיו לי בעבר חברותות ללימוד משני הסוגים. ניתן בהחלט להבחין שהתיאור מדוייק.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 06:14 |
|
| |
שימעוני "שכחת" לגמרי את ר' אברהם וינברג השלישי (כלשונך)
מה לגבי תקופת כהונתו?
אתה כותב שחסידות סלונים כמעט נמוגה, ורבי שלום נח ברזובסקי בא ו"הציל את המצב"
בעוד שלפי הידוע, השושלת היתה והמשיכה עד רבי שלום נח, לפני ובתוך תקופת השואה היתה כאן בירושלים עדה של חסידי סלונים מפוארת בראשות רבי מוטל סלונים המכונה גם רבי מוטל דיין. גם בטבריה חיו הרבה מחסידי סלונים, ואחרי רבי מוטל סלונים ניהל ברמה המון שנים רבי אברהם וינברג את החסידות, כשחלקו של רבי שלום נח היתה אך ורק כראש ישיבה.
לא נראה לי שהחסידות היתה במצב של התפרקות, ורבי שלום נח ברזובסקי בא והצילה, לפני שהוכתר רבי שלום נח כרבי, היתה החסידות מפוארת ומנתה כמה מאות חסידים בראשותם של רבי מוטל ושל רבי אברהם וינברג,
היתה מחלוקת בין חסידי סלונים כבר מההתחלה האם להכתיר את רבי אברהם וינברג, או את חתנו רבי שלום נח, ואין פלא שישנם אנשים המנסים "להעלים" את רבי אברהם וינברג.
חסידי סלונים שונאים שנאה עזה את חסידי סלאנים מבני ברק, על היותם נאמנים לרבי אברהם וינברג (חותנו של רבי שלום נח) ועל רקע הכתרתו של רבי שלום נח עוד בחיי חותנו, נפרדו חסידי סלאנים מבני ברק, היו מריבות קשות, ועד היום השנאה עזה ויוקדת, עשרות שנים של מריבה חזקה, הפכה חלק גדול מחסידי סלונים לאנשים קשי יום ונתפסים לכל מחלוקת, אני מקשר בין זה לבין פרשת עימנואל,
אני חושב שהיה אפשר לסגור בשקט את כל הסיפור, מבלי לגרום לאש הענקית של עימנואל להתלקח
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 16:22 |
|
| |
ספרן, תודה.
שמענו - תודה על הניק החדש שנפתח במיוחד לכבוד האשכול הזה.
הקישור בין מריבת השחורים/לבנים ובין פרשת עמנואל מגוחך עד כדי שאין צורך להגיב עליו, כולל שורה זו.
כפי שאני מבין, אתה שייך כנראה לחסידות סלאנים, השווארצעס, ואתה מעמיד אותי בפני בעיה. האם להתחיל להתכתש עמך ולהפוך את האשכול הזה לעוד משהו בנוסח 'בחדרי', או להתעלם, כי ממש אין לי חשק לזה. בכל אופן, אתן סקירה קצרצרה על התמונה כפי שהיא נראית לי, ואני סבור שהיא תהיה הוגנת למדי. אינני חושב שאאריך בנושא מעבר לכך:
לאחר השואה היו קבוצה קטנה של חסידי סלונים בטבריה, ועוד פחות בירושלים. רובם היו אנשים זקנים, לאף אחד לא היה חלום לבנות משהו חדש, החילונות היתה אז בשיא והכתה חללים חללים בכל משפחה חרדית, וסביר וכמעט ודאי להניח שהשריד הזה היה גווע מהר או מתנוון לאיזה מישקאלץ [רק בלי הפרסומת]. הזכרתי כבר את הסיפור שר' יואל אשכנזי טען שצריך לחבור לסאטמר.
רבי מוטיל סלונימער היה איש מורם מעם וקדוש, אבל לא קורץ מחומר של מנהיגים ואף לא רצה בשום אופן לקבל את ההנהגה, הוא ממש הוכרח לכך. וגם אחר כך לא התנהג בדיוק כרבי. הוא היה דמות קלאסית של 'זקני העדה'. אדם חכם מאוד, עם אישיות קורנת ועוד הרבה הרבה מעלות שלא יוארך כאן בהם, אבל לא מנהיג.
רבי אברהם וינברג אכן היה דמות של מנהיג, ונבחר אכן בבחירות, אך לא הלך לפתוח ישיבה, ולא היתה לו השפעה מיוחדת על צעירים, הוא היה מנהיג של הקיים, ותו לא. וגם לא ראה את עצמו כבורא עולמות חדשים.
את סלונים החדשה, זו שלאחר המלחמה החל מדור המייסדים שלה [כיום בני שמונים פלוס] ועד סוף ימיו, בנה רבי שלום נח בעשר אצבעותיו. חותנו, רבי אברהם בא לירושלים לאחר שהישיבה שבנה חתנו כבר היתה עובדה קיימת, וסביבה התרכזה החסידות הצומחת.
אישיותו החזקה של רש"נ גרמה מטבעה מתחים בינו ובין זקני העדה שהיו כאן בארץ שנים רבות לפניו, וכמובן לא אהבו את האחד שבא לגור וישפוט שפוט, במיוחד לאור העובדה שהוא הציב אג'נדה משלו, אג'נדה בה לא היה להם מקום. היו אפילו מתיחויות בינו ובין רבי מוטיל סלונימער, אך אין זה קשור לעובדה כי הוא זה שתפס את הדור הצעיר, ובעצם הקים אותו יש מאין. אגב, בינו ובין חותנו שרר שלום כל העת, ואם בכלל היו ביניהם מתחים וחיכוכים, הרי שזה אף פעם לא יצא החוצה. שכן שניהם היו חכמים מאוד וידעו לסדר את הדברים ביניהם.
שנים רבות שרר מצב מוזר: האדמו"ר הוא רבי אברהם וינברג, וראש הישיבה הכריזמטי הוא מעין אדמו"ר לא רשמי שכל חניכי הישיבה כרוכים אחריו. זה מצב כמובן לא בריא שגרר מתיחויות רבות, ומצב זה נוצל על ידי ממורמרים למיניהם שמצאו מהר מאוד אחד את השני. את זה ניצל ר' אברהם וינברג (הרביעי :-) שהיה אדם בעל חושים פוליטיים מחודדים, ומחונן גם הוא בכישורים של מנהיג, סייעה לו העובדה שלאחר ה'הכתרה' המפורסמת גורשו ה'שחורים' מסלונים הלבנה [טוב, הם מגיעים מרוסיה הלבנה, מה לעשות]. והוא הפך לרבם. ההתנתקות היתה כמובן בדם ואש ותמרות עשן, והרבה כעס שנאה ודם רע. כיום מדובר בשתי עדות נפרדות שלא אמורה להיות ביניהם מתיחות. אבל בפועל, כפי שכתב 'שמענו עליך' אצל חסידי סלונים הלבנים התפתחה איזו מסורת להמשיך ולהחזיק את המריבה, דבר שבאמת מגוחך. שכן רוב רובם של חסידי סלונים כיום הם דור אשר לא ידע את יוסף, לא יודעים כלום.
לומר שחסידי סלונים הלבנים שונאים את השחורים רק בגלל שהם היו נאמנים לרבי אברהם וינברג - מגוחך. למעשה הנאמנות כביכול לרבי אברהם וינברג היתה תירוץ יותר מאשר סיבה. ומה יכול להעיד על כך יותר מהעבודה שבניו וחתניו של רבי אברהם וינברג היו עמודי התווך שעליהם נבנתה סלונים הלבנה? מדוע הלכו הם עם החתן רבי שלום נח אם זה בגד בחותנו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 16:40 |
|
| |
השימעוני
ייש"כ.
כתבת שלר' שלום נח היתה אג'נדה משלו. מהי האג'נדה ומדוע לחסידים הזקנים לא היה בה מקום?
מדבריך עולה שהשחורים היו עוד בימי ר' אברהם וינברג השלישי, במה התבטאה אז שחרותם ומה הגיב על כך האדמו"ר?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 30/06/2010 16:41:39
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 21:30 |
|
| |
לבעל, בתשובה לשאלתך מדוע נפגעו הזקנים מהאג'נדה של ר' שלום נח.
מכיון שתורת החסידות שלו היתה חדשה ושונה למדי ממה שהזקנים הכירו, והוא היה אדם עוצמתי שהיה בטוח שמה שהוא רואה ומאמין, זו האמת. ואין בלתה. היו לפיכך 'זקנים' שנפגעו מאוד ורטנו לאורך כל הדרך,
והיו גם 'זקנים' שלמרות כל המטען הרוחני שהיה להם, והוא היה גדול מאוד, כפפו את ראשם וקיבלו את מרותו. ויתכן בהחלט שגדולה שלהם משלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 21:35 |
|
| |
השימעוני
הוא אשר שאלתי, מה היה שונה באג'נדה של ר' שלום נח? במה התבטאה סלונים החדשה?
(ניתן למצוא שגם חב"ד של הדור וחצי האחרון אינה בדיוק חב"ד של הצ"צ, אולם כאן ניתן לדעתי לשים את האצבע די בקלות).
|
|
|
|
|
