|
|
| נשלח ב-30/6/2010 21:48 |
 |
| |
את סלונים הישנה למעשה קשה מאוד להכיר, כל הדור שקיים בארץ גדל על ברכי הנתיבות שלום, ובהתאם למושגים שלו ולמשקפיים שבהם ראה את ההיסטוריה, הכל! הניגונים, הסיפורים, השיחות והוורטים. כמעט הכל הגיע דרכו, ומה שלא רצה שידעו - דאג להסתיר. עד לפני כעשר שנים היו עוד שרידי 'זקנים' שיכלו למסור איזו תמונה, אבל הם היו בטלים לעומת עוצמתו בשישים והרבה יותר מכך, כנר הדולק בחוץ בצהרי היום.
סלונים החדשה? למעשה כדאי לעיין בנתיבות שלום ובשאר ספריו המודפסים והמסטונסלים. אבל אוסיף משהו שלמען הגילוי הנאות אינו שלי אלא של ידיד שתכנן פעם לפרסם סקירה על רבי שלום נח בעיתון, ולבסוף לא פרסם. ביקשתי ממנו את החומר כדי להראות לידידים, למרות שיש להניח שהיה מתעצבן כהוגן אם היה יודע היכן אני הולך להעתיק חלק מדבריו.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 21:51 |
|
| |
אני מצטף לתמיהתו של בעל.
אתה מציג שונות אדירה בלי לפרט מה מהותה.
האם רק הסממנים החיצונים הטיפוח והנקיון ? או הגישה הפחות קיצונית ויותר בונה ? פרט.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 21:52 |
|
| |
והנה הקטע, כולל כמה הוספות, וכן מחיקת 'זצוק"ל' מעצבנים וכדומה:
רש"נ היה אדם עם דעה מוצקה על כל דבר וענין, ואף דחף ועודד את תלמידיו לחשוב כך. לכן פריסת משנתו מזקיקה ספר. אולם אם נרצה לתמצת את עיקר משנתו ההגותית, עיקר תפיסתו את עבודת ה', נראה כי אפשר לתמצתה כך: אצל רש"נ היה עיקר היהדות ועיקר החיים – הקשר בין האדם לבוראו, ובשיאו של קשר זה – אותם רגעים שנקראו בלשונו 'קרבת אלוקים' 'דביקות' או 'לִיכְטִיקַיְיט' [הארה]. רגש זה שאדם רגיל חווה אותו פעם או פעמיים בחיים – אם בכלל, שונה משאר הרגשות שהאדם חווה, גם אותם החזקים ביותר. באותם רגעים האדם חש פתאום את רוח האלוהים השורה עליו, או אם נשתמש במילים מרוסנות יותר, את המבט האלוקי חובק העולם – נח עליו, מרגיש אותו ויודע אותו. מעין אותן המילים שבמדרש רבה (בראשית, לט א) 'הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה'. באותם רגעים שהאדם חש תחושה חזקה ביותר באותה נוכחות אלוהית, בטלות כל הצרות, כל הבעיות, כל הקושיות, הכל נעשה חיוור ואפילו שקוף. חויה זו קשה לתארה במילים. האדם ברגעים אלו עומד, מרעיד מבכי, מאושר כפי שלא היה מימיו, וכל כולו אינו אלא בקשה אחת, שהרגע הזה ימשך וימשך עד בלי די [תיאור דומה לזה וספרותי הרבה יותר אפשר למצוא ב'חצי שעה של אושר', סיפורו של ר' דוד זריצקי. כמדומה בספרו 'העושר השמור']. כמובן שרגעים אלו הם רגעים בלבד, אבל אצל רש"נ הם היו שיא של דבר שאפשר לתארו באחד הביטויים האהובים עליו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. רגליו של הסולם היו האמונה, שעליה עמל ודיבר אלפי שעות לאורך כל ימיו. וראשו שמגיע השמימה היא הדבקות, אותם רגעים שהאמונה מתעצמת והופכת לחויה מוחשית המחלחלת בכל האיברים. בקיצור, הנוכחות האלוהית בחייו של האדם והשאיפה הבלתי פוסקת אליה, היא היתה שירת חייו של רש"נ, שאף כתב לה שיר 'האמונה' וקבעה בספרו נתיבות שלום [אם כי יש להודות, השיר אינו פסגת השיר ואף רחוק מכך]. מתוך כך הרבה רש"נ להשתמש במאמר הזוהר כי תרי"ג המצוות הן 'תרי"ג עיטין' (עצות) המראות לאדם כיצד יגיע לדבקות בבוראו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 21:52 |
|
| |
השיעמוני כבר רמז שההבדל בין סלונים דאז לסלונים דהיום הוא כקרלין דהאידנא לעומת סלונים דהיום.
הקירבה המדוברת נשמעת כמעט כנבואה. מה שמסביר את יחסו המיוחד של האדמו"ר שליט"א לר' אברהם בן הרמב"ם, שנראה לי שאינו מוכר כ"כ בעולם החסידי בפרט והחרדי בכלל. ספרו של ר' אברהם, המספיק, הוא בעצם מדריך לנבואה.
גישה כזו שגורסת שבעת קירבת אלהים בטל כל העולם וכל צרותיו נעלמות, אכן יכולה לדחוף לפרישות מסוימת, והיא רואה את העולם הזה כמפריע לחוויה האמתית, וכפי שמבואר היטב אצל ר' אברהם. מה שטבעי לתפיסה כזו הוא למנוע את האדם מחוויות אלטרנטיביות העשויות לספק אותו ולמנוע ממנו את הרצון להגיע לחוויה העליונה.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 30/06/2010 22:18:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 22:40 |
|
| |
ומה הקשר של כל זה ליהדות ?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 22:43 |
|
| |
מרכא
אז גם דוד שאמר 'ואני קרבת אלהים לי טוב', אינו קשור ליהדות?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 23:03 |
|
| |
הבה נפתח דיון מה הוא התכוון בכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 23:04 |
|
| |
מרכא
ברוח פרשת השבוע: קריינא דאיגרתא וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 23:15 |
|
| |
אתה הבאת את הציטוט
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 23:38 |
|
| |
כעת נגיע לענין הפרישות שכבר שאל עליו 'וצריך עיון' וחזר והעיר עליו 'בעל'.
ובכן, כפי שאמנם בולט בכתביו של ר"א בן הרמב"ם, אבל גם בכתביהם של עוד מבני התקופה: התהליך של הכשרת האדם לקרבת אלוקים דורש פרישות גבוהה מאוד, עד טוטאלית מחיי החומר. המצב האידאלי לפי ראב"ם הוא הינזרות ממאכלים זולת המינימום הנצרך, לבישת בגדים לא נעימים למגע העור כגון שק, התרחקות מחברת בני אדם והתבודדות, ועוד כהנה וכהנה [יש אומרים שהושפע מתפיסתם של הדרווישים, מין נזירים מוסלמיים שראב"ם העריץ את אורח חייהם הסגפני].
את התפיסה הזאת אימץ רבי שלום נח בחום, אך בצורה משונה במקצת. תורת החסידות כידוע לא גרסה את כל ענין הסיגופים, ורבי שלום נח לא היה שונה בענין זה. מלבושים לא נוחים לגוף - מאן דכר שמיה, התבודדות - להיפך: אחד הרעיונות הבולטים במשנתו של רש"נ היתה שהאדם נועד לעבוד את בוראו בתוך החברה וכל האתגרים שהיא מציבה בפני האדם. הוא נהג תמיד להשתמש בדוגמא של יעקב אבינו, שלכאורה אין התורה מספרת עליו אלא דברים טריוויאליים, הוא נאבק באחיו, ברח לחרן, נשא שם נשים ועבד בצאן וגידל ילדים, שום דבר הירואי או גבוה - 'ומכל זה נעשה תורה' כלשונו. המסקנה שהוציא מכך היתה שאם האדם עושה את המעשים הכי ארציים בכוונה הראויה - אין לך דבר גבוה מזה, ואף גרס שזה יותר גבוה מעשיית המצוות.
אבל בדבר אחד הוא אימץ את שיטת ראב"ם, ואף הרבה יותר קיצוני מכך: בעניני תאוות המין, או כפי שהוא כינה זאת 'קדושים תהיו' או 'קדושה'.
זאת יש לדעת: שמירת עינים, שמירת הברית והמנעות מכל הרהור, אלו דברים בסיסיים במשנתה של כל חסידות כמעט. השאלה היא עד כמה גודל הנפח שזה תופס, ועוד והוא העיקר: רש"נ אף נלחם בכל מאודו ביחסים שבין האדם לאשתו. לשיטתו על האדם לשאוף למצב כזה שהנאת המין תהפוך אצלו לעפר ואפר. דוגמא אופיינית: אמא שלום, אשתו של רבי אליעזר ענתה על השאלה 'מפני מה בנייך יפהפיים ביותר'? (נדרים כ:) ותשובתה היתה על הגבלות מסויימות שבעלה נוקט בשעת מעשה, וביניהן, שהוא עושה את מעשיו 'כמי שכפאו שד' [מכאן אגב הביטוי הידוע]. הטעם שהגמרא נותנת שם דווקא אינו חסידי, המטרה היא רק 'שלא יתן עיניו באשה אחרת'. אבל במשנתו של רש"נ פורש הדבר כמובן כראיה לתפיסתו.
ברם זה איננו העיקר: באחד מספרי סלונים מובא שיש שני גירסאות בגמרא, האחת: כפי שכפאו שד, והשניה 'כמי שכפאו שַׂר', ברי"ש. אומר הווארט כך: בתחילה אין החסיד יכול להגיע אלא למצב של 'כמי שכפאו שד', היינו שבאמת יש לו החשק, אלא שעוכר הוא את עצמו כמי שנבהל מלעשות דבר מחמת פחד. אבל המטרה היא להגיע ל'כמי שכפאו שר', לא מתוך פחד אלא מתוך רצון לקיים את בקשתו של השר - איננו רוצה בכלל.
בנקודה זו היה רש"נ קיצוני יותר מכל החסידויות האחרות, למעשה בלי שום השוואה, רק בינו ובין גור היתה איזו שהיא הקבלה. אלא שבניגוד למשנתו הקיצונית - הייתי אומר הפראית - של ה'בית ישראל' שהרבה בהוראות מעשיות ונהג לדחוף את אפו בברוטאליות לחיי המין של חסידיו. הרי שרש"נ היה באופיו שונה לגמרי. הוא היה ג'נטלמן ממדרגה ראשונה, ולכן דיבר רק במונחים כלליים מאוד. וכשהיו באים לשאול אותו באופן ספציפי יותר, היתה בפיו תמיד תשובה אחת: נשמת אדם תלמדנו. מי שרצה, הבין היטב את המגמה. שכן זו חזרה ונאמרה אלפי פעמים בשיחות בכל מועד אפשרי. אבל הוראות מעשיות, זאת היה על האדם למצוא לבד לפי הלך רוחו.
כאן נוצר מצב מוזר מאוד: חסיד המאמץ את משנתו הסגפנית של רבי אברהם בן הרמב"ם, נכנס בעצם לאטמוספירה אחרת לגמרי. הוא יוצא מחברת בני האדם ונכנס לתוך מערה ממשית או מחשבתית. וככזה קל לו יותר לפרוש מכל דבר. כמו שביום הכיפורים אין היהודי צריך להאבק עם עצמו על דברים שיצרו דורש ממנו כל השנה ואינו יכול לעמוד בפניו.
אבל רש"נ פנה אל אנשים שחיו חיי יום יום, לא אנשים גבוהים, והוא גם לא דרש מהם להיות פרושים בנוסח הראבמ"י, אפילו על תאוות האכילה, למרות שכתב נגדה בחריפות. הרי היתה זו 'הלכה ולא למעשה'. הוא לא השקיע אנרגיה מרובה בחינוך חסידיו לענין. לעומת זאת בתחום המיני - אוּ הא. הוא פשוט ירד לחייהם של אלו שהלכו עמו, ואני לא מתכוון חלילה במובן הרע של המילה. אלא שהדרישות שהציב היו בלתי אפשריות ממש. הכיצד אפשר לדרוש מאדם המגדל משפחה וילדים, עומד בכל תלאות היומיומיות, ולבסוף רוצה כמה רגעים של הנאה בחברת אשתו האוהבת. ואז - הוא צריך להיות דרוך ומתוח כמו קפיץ, ולהשתדל עד כמה שידו וליבו מגיעים - לכוון רק לשם שמים ולא להנאת גופו כלל וכלל?
זו אכן היתה הבעיה הגדולה של חסידיו. ואפשר לומר שרוב מאבקיהם, עליותיהם ונפילותיהם, לפחות בעשר השנים הראשונות לחתונה סבבו סביב ציר זה. הדברים הגיעו עד כדי כך שאחד מתלמידיו הגיע למסקנה שיש גבול לשגעון, והתחיל לנקוט קו עצמאי. הנ"ל עסק הרבה בהשכנת שלום בית, והיה אומר 'חכמה לדבר גבוהה גבוהה? אלי מגיעות הבעיות ואני צריך להתמודד עמם' הוא פיתח ממש ריאקציה חריפה לכל הרעיון הזה, ואף יסד לעצמו משנה רעיונית שלמה השוללת את הפרישות המוגזמת הזאת מכל וכל. הרבה מתח היה סביב הסיפור הזה בינו ובין שאר תלמידי האדמו"ר.
אפשר לומר שבסלונים חל שינוי גדול בנושא, מאז שרש"נ נחלש והפסיק להעניק לכל אחד 'טיפול אישי' כמו שכתבנו לעיל. ובמיוחד לאחר שעברה ההנהגה לידי בנו רבי שמואל. לא שהאחרון שינה את הקו הרשמי, ומבחינה מסויימת אולי אפילו החריף פה ושם את ההתבטאויות. אבל את הטיפול הפרטני, ההליכה יד ביד עם האברך המתייסר והמתחבט, את זה אין בכוחו לעשות, מה גם שהחסידות גדולה היום פי כמה וכמה מאשר בימי אביו. ומכיון שכך הקפיץ משתחרר באופן אוטומטי, שכן כידוע אי אפשר להלחם לאורך זמן נגד הטבע האנושי.
מכל מקום, עד היום חיים עמנו תלמידי רש"נ שעוצבו עד קצות שערותיהם בידי רבם, ושם יש כאלו שחיים חיי פרישות שלא הייתם מאמינים למשמע אזניכם. למעשה, מגיל מסויים הם פשוט 'סגרו את הבסטה' אם נתבטא בלשון עדינה. יוק וחסל.
סוף דבר: משנתו של רש"נ היא קצרה וחדה בענין: אין להשיג בשום אופן חיים רוחניים, חיי דביקות באלוקים, מבלי להקריב את הגוף ותאוותיו - ועיקר שבעיקרים, התאווה החזקה ביותר. אחד הוורטים המאפיינים הוא דווקא וורט של הבן, רבי שמואל: "בנפשו - יביא לחמו". 'לחם' הוא כינוי לעניני אישות בקוד החסידי [מבוסס על דרשת חז"ל לפסוק 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל'] וממילא מתפרש המשפט: מי שמתיר לעצמו בעניני 'לחם' הרי הוא משלם על כך בנפשו הרוחנית. על כל מעשה ומעשה הוא משלם בתפילה שהוא לא יכול יותר להתפלל, ברגשות עדינים שאינו יכול יותר לחוות. חד וחלק: או חיי מין, או חיי נשמה, אין פשרות.
תוקן על ידי השימעוני ב- 30/06/2010 23:42:29
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 23:51 |
|
| |
וכעת השאלה שאולי תענה במקצת על מה ששאל וחזר ושאל מרכא טפחא: במה בדיוק השתנו פני הדברים? למעשה זו תשובה חלקית ביותר, אבל בכל אופן זוית.
המלחמה החריפה הזאת ביחסים שבין איש ואשתו וביצר המיני בכלל, אפשר לומר שהיא חידוש שלקח רש"נ מרבו בעל 'בית אברהם', הוא היה החריף ביותר מכל אדמורי סלונים לדורותיהם. כמובן שוורטים פה ושם יש בכל ספר, ובכל חסידות. תאוה היא תמיד דבר שעומד כנגד עבודת הבורא. אבל השאלה העקרונית היא שוב כמה נפח תופס הסיפור הזה. אצל ה'בית אברהם [גם בחייו האישיים] הענין תפס נפח גדול מאוד. ותלמידו רש"נ, בדרכו האופיינית הפך זאת לשיטה בנויה לתלפיות עם מקורות וראיות וכל טוב סלה.
אפשר אולי להביא הדגמה לכך מרעיון המובא בספר 'יסוד העבודה' של רבי אברהם וינברג מסלונים הראשון שהוזכר לעיל. הוא כותב באיזשהו מקום על אברהם אבינו שהוא הגיע למצב של הפסקת אש עם יצרו. דהיינו, אברהם 'פירגן' ליצר אי אלו הנאות, ובתמורה לכך שתק לו היצר ולא הטריד אותו יותר. קשה לי לחשוב כיצד היה מסתדר רש"נ עם ווארט כזה. לשיטתו המלחמה היא 'עד רדתה', ותדיר היה שגור בפיו מאמר חז"ל 'משביעו רעב - מרעיבו שבע'. [מכל מקום יתכן שבאופן מעשי הסכים עם 'פשרות' כאלו, שיעשה כל אחד לפי תכונת נפשו, אבל ודאי שרשמית לא אמר זאת בשום אופן].
יש לציין עם זאת שהסקירה דלעיל אינה סקירת עומק. היא מצוירת די בצבעי שחור לבן, היו עוד הרבה צלילים, ובשביל זה צריך כבר ספר. אבל מקוה שהיא יכולה להצביע על הענין בקוים כלליים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2010 23:55 |
|
| |
קתולים ?
משנה גוראית [קתולית] במתכונת רכה.
בתורה לא מוצאים ענין במזוכיזם גופני או ספגנות.
התורה מדברת הרבה על קדושה, ועל הגדרת המושג הערטיאלי אפשר לחלוק. ספגנות זה לא.
ונדמה לי שגם בסלונים שחור נוהגים בקתוליות בכל הנוגע למין.
תוקן על ידי מרכא_טפחא ב- 30/06/2010 23:56:32
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2010 00:04 |
|
| |
ושוב לשאלת מרכא טפחא
אני חוזר ואומר שקשה מאוד - אולי בלתי אפשרי - לבן דורנו לדעת מה היתה סלונים המקורית. שכן כל מה שהונחל והגיע לחניכיו עבר דרך המשקפיים שלו. קח למשל כדוגמא את הנחת היסוד ששושלת סלונים מתחילה מהאדמו"ר רבי מרדכי מלכוביץ', למה בעצם? אולי מרבו רבי שלמה מקרלין? ואולי להיפך: נתחיל מר' משה מקוברין תלמידו? מדוע לכוביץ'?
ובכן, התשובה האמיתית היא שכך קבע רבי שלום נח. משום מה כך זה הסתדר לו במשנתו הרעיונית. [וחוששני שהסיבה שהתחיל מלכוביץ' היא שהשם 'קרלין' היה תפוס, אבל לכוביץ' או קוברין לא השאירו חצר שתמשיך אותם]. אפילו הטרמינולוגיה הונחלה לכל חסידיו על ידו: הלכוביצ'ר ובנו, רבי משה מקוברין, וגם בעל 'יסוד העבודה' מכונים בספרי סלונים 'הסבא קדישא'. הס"ק מלכוביץ, הס"ק מקוברין, הס"ק מסלונים [אגב, הגר"ע יוסף ציטט פעם 'הס"ק מַלְכּוֹבִיץ', בחושבו שהשם הוא שם משפחה והמ"ם שייכת לענין. וואלה, השמות האשכנזיים האלו]. מי התחיל עם הכינויים האלו? רש"נ. הם לא מופיעים בספרות הכתובה שלפניו [כלומר, בספרים שהוא לא עיבד, כגון ספרי בעל יסוד העבודה, או מכתבי האדמורים שקדמו לו]. כנראה שהוא בנה לעצמו איזו תמונת עולם שבה היו 'שלושת אבות החסידות' ואחר כך המשיכו הצאצאים.
כמו כן, כל עיצובה של סלונים כ'בעלי דעת' ו'בעלי מחשבה' הוא חידוש שלו. סלונים שלפני המלחמה לא נתפסה בעיני עצמה כ'בעלי מחשבה', להיפך: המוטיב העיקרי שלהם היה הלב. וגם רש"נ בעצמו לא עיצב את התפיסה הזאת מיד, היא הלכה ונבנתה אצלו במשך הזמן, כפי שאפשר לראות מכתביו. מסתבר שהוא השליך מאשיותו הוא על החסידות, שכן הוא היה באמת אדם שהתבונן וחשב על כל דבר, ובאיזה שהוא שלב זה הזדהה אצלו עם דמות החסידות שבנה, ושוב היה משוכנע ש'תמיד היה כך'. תופעה זו כמו שתיארתי חוזרת על עצמה בעוד הרבה דברים ודקויות שאין כוח וזמן לפורטן.
נציין שה'שווארצעס' ניסו להעמיד אלטרנטיבה ולטעון שהם מייצגים את 'סלונים המקורית' לפני שעוותה, לשיטתם, בידי רש"נ. אולם הנסיון עלוב למדי. ראשית, האדמור השחור היה בעל 'משקל נוצה' ביחס לרש"נ, ולא היה אלטרנטיבה ראויה. ושנית, הוא עצמו, ורוב הציבור שהתחיל עמו את הדרך כחסידות נפרדת, עוצב בידי רש"נ על כל המשתמע מכך. כך שקשה להאמין שהוא הצליח להשתחרר מתפיסת העולם הרשני"ת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2010 00:14 |
|
| |
אם אינני טועה השוורצערס לא ראו ברש"נ כור ההיתוך של סלונים. והם תופסים עצמם ממשיכי ר' מוטל סלונימער והרב מטבריה וכל הקמפניע שם. כמו שאתה עצמך הערכת מקודם.
זה נכון שהרש"נ בנה את הישיבה בסלנט, אך הוא לא המציא את סלונים, היא הייתה קיימת תמיד.
וחלק משנאתם של הלבנים לשחורים, הוא בכך שהם הצליחו להרים מוסדות ויתכן שהם יעקפו בגודלם הפיזי את הלבנים.
פסחת על ענין ה"נקודה הפנימית" שעבדו עליו בסלונים ובלע"ז פינטל.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2010 00:20 |
|
| |
השווארצעס אכן תופסים את עצמם כך, אך אין זה אומר שהם באמת כל אלא רק שזו האידיאולוגיה שהם מטפחים.
כפי שכתבתי, סלונים שבארץ לאחר השואה היתה שריד שלא היה אמור לשרוד. כל הצמיחה של סלונים, לרבות השחורים, הגיעה מרש"נ.
שנאתם של הלבנים לשחורים היתה הרבה לפני שהם הקימו מוסדות. להיפך: כשראשיתם היתה מצער היתה השנאה גדולה הרבה יותר. היום זה יותר בבחינת 'מסורת' שחייבים להמשיך.
ענין הנקודה הפנימית הוא רק צורה של ביטוי [שאינו שמיש כל כך], ואינו הנקודה הפנימית.
|
|
|
|
|
