"סלונים" החסידות המענינת והכמעט לא ידועה ביותר בעקרונותיה המיוחדים

השמעוני
ברוך הבא לפורום.

כידוע משנת ר' אברהם בן הרמב"ם הושפעה מרעיונות איסלמיים (וקצת נוצריים) בני זמנו (וקודם לה).
הפרישות כמונע דבקות ה' כרעיון. היא בכלל מבית מדרשם של אפלטון  ותלמידיו, שזיהו מתח בין השכל העילאי והנשגב לגוף החשוך והאפל (שנטול כל חשיבה ורעיוניות) אריסטו אף אמר שחוש המישוש (הוא התכוון למשגל כמו למאכל) בושה היא לנו.

החסידים בראשית התקופה, זיהו את השקר שבזה (כי אין שום מתח בין גוף סתמי לשכל שהוא עיקרי). ולכן שללוה מכל. אדרבא תחושות עונג ורגשות גהות מהוות זרז לדבקות ה'. אם כי לא דבקות שכלית, אך בהחלט מהווים זרז וסיוע לדבקות שכלית.

הפלא אם כן, מה גרם לרש"נ להקצין ולנקוט בשיטה שלמעשה לא תאמה את אופיו הנרגש והחם.

השימעוני
שפתים יישק.
ר' אברהם הושפע מהסופים והעריץ אותם. לא צריך להיות איש אקדמיה כדי לראות את זה, הדברים נאמרו בפירוש. ראה לדוגמא בסוף המספיק.

מעמד הר סיני היה בעל משמעות של קבלת-חוקה ודת, ככזה היה עליו להיות בכובד ראש ואימה, ובכושר קבלת אחריות ומחויבות.
לפיכך מובן מדוע שלושה ימים קודם, היה על העם להרצין ולעבור ממצב סטנדרטי ונורמלי למצב מיוחד הכולל התכנסות עצמית וחשיבה ראציונאלית, ולא עיסוקי משפחה ועינוגים.
מלבד זאת עפ"י דרשת חז"ל (שבת פז) הפרישה היא בכלל עקב חשש טומאת פולטת).

בתקופת סוף בית שני וסמוך לה, עת  הורד קרנה של תורה (ושאר דברי קדושה) בקרב העם (והוא היה רק נחלת החכמים הפרושים). נעשה נסיון להחזיר את מעלתה ויוקרתה, בין השאר באמצעות גזירה של איסור לימודה בטומאת קרי (על בסיס גזירה קדומה לה, כנראה מאותה סיבה. מזמן עזרא הסופר) וע"י השוואת מעלת לימוד תורה למעמד קבלתה, סברו חכמים להעלות קרנה. נסיון זה לא צלח והוא לא התקבל ע"י רוב העם, ונתבטל.

אך אין בין שתי אלו ולמצב חיים נורמלים ולא כלום.


בענין משה,  הדברים לא נתפרשו בתורה. אלא נדרשו ע"י חז"ל ונימוקם עימם , שהיה במצב סיני מאז והילך.