תקליטור: ''שירי סבא יוסף'' ליוסף אנזל

*-- divider *

 

עוד מימי ילדותי בכפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים זכתה משפחתנו להניף את הדגל הכי גדול בכל האזור. הדגל הזה התנוסס בימי ההעפלה, על תורן אניית המעפילים "תל חי". באנייה זו עלה אבי ארצה. אצלנו, כשהונף הדגל בהתרגשות גדולה בכל יום עצמאות, עלתה לאוויר היסטוריה שלמה, ולידה גיבורי הסיפור – הוריי יוסף חיים ושרה אנזל, ניצולי השואה, שעלו ארצה כמעפילים בעלייה הבלתי לגאלית. אמי עלתה באנייה "כתריאל יפה" אשר גורשה לקפריסין, ואבי עלה באנייה "תל חי", שהגיעה לארץ ומעפילה גורשו למחנה המעצר בעתלית. המסע בעקבות הדגל, שעליו אני רוצה לספר לכם, הוא על פי עדות חיה של אבי, אשר חגג השנה את יום הולדתו ה-84.

"בתום מלחמת העולם השנייה", מספר אבי, סבא יוסף חיים אנזל, "היהודים ששרדו מן השואה האיומה והבריאו, חיפשו דרכים להגיע לארץ ישראל, שהייתה סגורה ומסוגרת על ידי הבריטים ששלטו בארץ. עם סיום המלחמה, כל צבאות 'בעלות הברית' נהרו לגרמניה, כדי לראות ולבקר במחנות ההשמדה. גם חיילי החטיבה הלוחמת, שנקראה מאותו הזמן 'הבריגדה היהודית', באו בהמוניהם במשאיות, כדי לראות ולחפש קרובים או בני עיר בין הניצולים. החיילים האלו לא חזרו ריקם לבסיסם. הם מילאו את המשאיות בהרבה צעירים וצעירות, כדי לקחתם לאיטליה, שם הוקמו מחנות אוהלים, במטרה להעביר אותם לארץ ישראל באניות, מתחת לאפם של האנגלים".

 

באותה תקופה גרמניה חולקה לארבעה אזורים, בין המשחררים: אמריקה, אנגליה, רוסיה וצרפת. מחנה "בוכנוואלד" שממנו השתחרר אבי שכן באזור האמריקני. "לאחר כשלושה חודשים הועבר האזור לידי הרוסים", ממשיך לספר סבא יוסף חיים, "מכיוון ששאפנו לעלות לארץ ישראל, העדפנו לעבור דרומה לאזור האמריקני – אל מחנה לנדסברג, ומשם אל מחנה אונר"א – פלדפינג. הבריגדה היהודית 'השאירה' בכל מחנה כזה מספר חיילים ללא מדים, אשר שימשו לנו כמדריכים. האנגלים שהיו באיטליה, חשדו שהבריגדה היהודית מארגנת עלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית) לארץ ישראל, ועל כן העבירו את אנשי הבריגדה להולנד ולבלגיה.

"בדרכם מאיטליה להולנד, הם עברו דרך גרמניה והשאירו בכל מחנה חיילים אחדים, אשר התחפשו לאסירים משוחררים כמונו. הם התחילו לארגן אותנו לקראת עלייה דרך צרפת לארץ ישראל. המבצע כונה 'עליה ב''. השמועה עברה מפה לאוזן. חתמנו שאנו מסכימים לעלות בכל התנאים, ושאסור לנו להזכיר חלילה את שם הבריגדה. העולים יהיו רק רווקות ורווקים צעירים מגיל 18 עד 25. אמרו לנו שהתנאים יהיו קשים ביותר. אנחנו היינו 'שפני ניסיון' בדרך בריחה מסוג חדש. כולנו, 700 במספר, היינו חייבים להגיע אל מחנה 'ברגן בלזן', שהיה באזור הבריטי, כי אנשי הבריגדה שלטו שם. ההוראה שקיבלנו הייתה: לא להגיע בקבוצות גדולות, כדי שלא לעורר חשד, אלא בקבוצות של 10-8 איש בלבד.

"הגענו בלילה, לאחר תלאות ומעצר במשטרה הצבאית. היינו במחנה 'ברגן בלזן' במשך שבועיים, עד שהתכנסו כל 700 הצעירים והצעירות. שוחחנו על ההפלגה לארץ ישראל באנייה, והחלטנו שאם ניתפש על ידי הבריטים, נניף בגאווה דגל יהודי על תורן האנייה".

"התברר לנו שבזמן המלחמה שימש מחנה זה כמחנה נשים, ובין עבודות הכפייה השונות גם תפרו מצנחים לצבא הגרמני. מצאנו מחסנים מלאים במצנחים, שהיו תפורים מפיסות בד צבעוניות, וביניהן גם תכלת ולבן. גזרנו קטעים מהתכלת והלבן, והבנות תפרו מהם דגל גדול באורך של שניים וחצי מטרים. כמו כן, הבנות הכינו יריעה ארוכה מבד לבן שתשמש לכתיבת שם האנייה. התחלנו ב'מסע' בלילות לכיוון גבול הולנד ובלגיה, והדגל אתנו. בבלגיה חיכינו שלושה חודשים, עד שנרכשה אנייה, בנו בה דרגשים לשכיבה והכשירו אותה למסע. משם הוסענו לצרפת במשאיות מכוסות בבדי ברזנט, מחופשים לשבויים גרמניים. נסיעה זו ארכה 50 שעות, והדגל היה שמור אתנו במשך כל הנסיעה".

 

"בצרפת שהינו שבועיים במחנה פליטים, עד שסיימו להכין את האנייה. עלינו לאנייה עם סיפור כיסוי שהאנייה מפליגה אל פנמה שבאמריקה המרכזית. על האנייה התנוסס דגל פנמה. נאסר עלינו לעלות לסיפון. לאחר תלאות של שבועיים על הים, הגענו כמעט עד חיפה. מטוס סיור בריטי גילה אותנו, ושתי אניות מלחמה בריטיות תפשו את אנייתנו כמו בצבת והובילו אותנו לנמל חיפה.

"לא היה כבר מה להסתיר. הותר לנו לעלות לסיפון. קיבלנו פקודה להוריד את דגל פנמה ולהניף את הדגל היהודי שלנו. הנפנו את הדגל בטקס, עם שירת 'התקווה'. כמו כן, על יריעת הבד הלבנה, שאורכה היה כאורך האנייה, כתבנו: 'אניית מעפילים תל חי', מכיוון שהפלגנו ביום י"א באדר ב' תש"ו, הוא יום 'תל-חי'.

"הגענו לחיפה ביום כ"ד באדר ב' תש"ו, 27 במרס 1946. ההוראה הייתה, לא להתנגד לאנגלים, ולעלות על הסיפון. הורידו אותנו אחד אחד אל האוטובוסים שיעבירו אותנו אל מחנה המעצר הבריטי בעתלית. על הרציף בנמל נאסף קהל יהודי רב, ובראשם הגברת גולדה מאירסון, שלימים נבחרה לכהן כראש ממשלת ישראל. היא ארגנה קבלת פנים וחלוקת תפוז לכל מעפיל. נשארתי אחרון על האנייה. הרמתי את עיניי אל ראש התורן וראיתי את הדגל שלנו. ניגשתי והתחלתי להוריד את הדגל. איש לא הפריע לי. לא השוטרים הבריטים, לא הערבים ולא הצבא. קיפלתי את הדגל והכנסתי אותו לתרמילי, ורק אז ירדתי מן האנייה. הדגל היה עמי בעתלית, והגיע אתי לקיבוץ 'טירת צבי'. ביום העצמאות הראשון, בגמר מלחמת השחרור, לא היה דגל בטירת צבי, והנפנו על 'הטירה' את הדגל ששמרתי, דגל גדול ומפואר, דגל רב משמעות. שוב התנוסס הדגל הזה, והפעם בארץ ישראל. זכינו גם שהדגל הזה צעד במצעד הצבאי הראשון בעיר עפולה.

"בעזבנו את טירת צבי לאחר שש שנים, עבר הדגל אתנו לכפר חסידים, ומשם אל כפר הנוער הדתי. כאמור, בכל שנה ושנה, הנפנו מעל לביתנו את הדגל. עם פתיחת 'מוזיאון ההעפלה בחיפה' פורסמה בעיתונים וברדיו בקשה למסירת מוצגים ושרידים מאניות מעפילים. החלטנו למסור את הדגל למוזיאון, שם הוא מוצג ותחתיו שלט קטן: 'נתרם על ידי המעפיל יוסף אנזל'. קיבלנו כרטיס כבוד מהמוזיאון, ביקרנו בו עם ילדינו ונכדינו ואנו מתכננים ביקור עם נינינו. סיפור ההיסטוריה מועבר מדור לדור במשפחתנו, גם באמצעות הדגל וסיפורו".

עד כאן סיפורו של סבא-רבא יוסף חיים, החי כיום עם אשתו שרה בחיספין שבדרום רמת הגולן. סבא יוסף חיים הספיק ללוות 118 משלחות לפולין כ"איש עדות" במהלך 12 השנים האחרונות. בגיל 83 הוציא דיסק עם פסוקים שהלחין מתהילים, ובגיל 84 הוציא לאור את הספר "עקבות בשלג" בהוצאת "קורות", אשר מספר את סיפורי הישרדותו המופלאים משש מחנות השמדה ועד עלייתו ארצה. מילדות אני יודעת מהי משמעותו של הדגל, שנתפר על ידי נשים יהודיות כסמל לשאיפה להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, וכעת אני מנחילה את הסיפור לנכדיי וגם לכם. חג עצמאות שמח!

 

מלכה כהן חיה במושב בית גמליאל,
ולה בנים ובנות, נכדים ונכדות.