החזון איש - מה באמת אמר, מה באמת חשב

וזה הקטע:

"מטבע השכלים להוסיף מבועם, וחובתנו לשמש בשכלנו עד כמה שידנו מגעת, ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתנו.
ואין אדם רשאי לומר קבלו דעתי, אבל אנו לעצמנו אנו משועבדים לחלק הניתן לנו.."

(אגרת טו, עמ' ל, ח"ב).

אפרש את הדברים, בגלל שהעברית קשה וזרה.

מטבע השכלים להוסיף מבועם - טבעו של השכל שהוא הולך ומוסיף משלו, יש לו פעילות, היא המבוע, והיא נעשית מאליה.
במקום אחר הוא מעיר שזה העונג של השכל, לעיין ולחשוב. והתענגות זו מביאה את האדם לחרוץ ולהכריע מה האמת.

וחובתנו לשמש בשכלנו עד כמה שידנו מגעת, ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתנו - טוב, זה כבר בעברית ברורה מאד, וכדאי לזכור את המשפט הזה היטב היטב.

ואין אדם רשאי לומר קבלו דעתי - פרפרזה על לשון הגמרא, שמזכירה לאדם המשתמש בשכלו את חובת הענווה. כפי שאני מקיש בשכלי ומשוכנע באמת שלי, כך גם אחרים.
ויותר מכך, כפי שאראה בציטטות אחרות, החזון איש התריע מאד מפני הסתמכות על הדעה העצמית על מנת לשנות ובמיוחד על מנת מה שקרא "להקל".

אבל אנו לעצמנו אנו משועבדים לחלק הניתן לנו.. - כלומר, אנו משועבדים למהלך החופשי של שכלנו, שתובע להבין בעצמו ולהכריע לפי הנראה לו.
זה מה שנקרא, בלשון הפילוסופיה, "האוטונומיה של השכל".
ואם תרצו, החזון איש בחר בלשון "חלקנו" כלשון הבקשה והייחול "תן חלקנו בתורתך", שלכל אחד חלקו בתורה. כלומר, ההבנה השכלית האוטונומית של כל אדם היא היא חלקו בתורה המיועד לו מששת ימי בראשית!


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הרקע לאגרות אינו מוכר. ובכל זאת, בציטוט הבא ניכר כי החזו"א פנה לאדם מפורסם, רב גדול, למדן, וחלק עליו, וגם בא להוכיח אותו על שהוא אינו חש לבחון את הצד השני ההפוך מדעתו, ועוד שהוא דוחה דברי ראשון אחד שהובא בפוסקים.
אני משער שהנושא היה לבטל דברי שיטה מסויימת, שהיתה יחידאה בראשונים, והובאה באחרונים לפחות לכתחילה, ואותו רב - שהיה אדם שהחזו"א החשיב דיו לבוא איתו בקשרי מכתבים - רצה לדחות שיטה זו.
מן הניסוח ומן העובדה שהחזו"א טרח להתכתב עימו נראה כי היה זה אחד מגדולי התורה החשובים, מסתבר בארץ ישראל (אבל זה לא הכרחי), אך בכל זאת היה אדם שהחזון-איש חשד בו שהוא אינו בוחן כראוי את שני צדדי הנושא.
ניתוח כזה כמעט יכול לאפשר למי שבקיא בדברי ימי החזו"א לזהות את האיש ואת האירוע.

וכך כתב החזו"א:

העיקר אצל האדם הוא דעת עצמו
וליבא דאינש, אינש הוא,
ועל פי נטיית ליבו הוא מקרב ומרחק,
ובעת קרבו הדבר שליבו נוטה אליו, הוא תומך באותו גאון שהוא נוטה לו בזה,
ובעת רחקו הוא בוחר בפקפוקים,

ועל דרך זו כל מכתבו – וכן היא חובת האדם בעולמו.

והנה הרחקת גאון קדמון... וכתב מאן ספון ומאן חשיב וכו', ואתה מרבה בשבח בדברים דניחא ליה

(אגרת יח, עמ' לב, ח"ב).

יש שלושה חלקים בדברי החזו"א, במקום בו הוא מתאר את צורת העיון שראה אצל הרב פלוגתא שלו (וזה לא כולל את האשמה שהתעלם מגאון ראשון):

א. איבחון הגישה האופיינית למעיין, אולי למעיין שאינו זהיר, שאינו מקפיד תמיד לבחון דברי הצד השני בעיון רב, כפי שהחזון איש נהג מן הסתם בעצמו.

יש לשים לב כי אין כאן, לדעתי, ביקורת שהרצון להכריע כצד מסויים קדם לשיקולים, אלא האשמה ששכלו של המעיין שאליו הופנה המכתב הכריע כצד אחד, ואחר כך כבר היה בהכרעה זו נימוק מספיק, בעיני אותו מעיין, באופן מודע או לא מודע, לא לטרוח הלאה בעיון להעמיד את דבריו לביקורת שיכלה לשנות את הכל.

ב. ציון העובדה כי כן היא דרך העיון בכל מקום. אמנם, האדם יכול להיתבע ליותר, וזה מה שהחזו"א בא להזכיר לו.

ג. אבל, למרות הכל, "זו חובתו בעולמו" (לשונו המפורסם של הרמח"ל). כל עוד האדם מעיין ומבקש להרחיק את השקר ולקרב את האמת, הריהו עושה את חובתו בעולמו.

אפשר שטעיתי בהבנה, אך נראה לי שהחזון-איש, בתוך הביקורת שלו, מודה כי אין הוא יכול לבוא בטענות אל הכותב, כי הרי הוא עיין, וזו חובתו הגדולה של האדם!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

המעניין הוא שאותן לשונות ששימשו את החזון איש לביקורת, שימשו אותו עצמו כדי להסביר מדוע הוא "מעז" לחלוק.
נראה מכאן כי שימושי לשון מסויימים היו שכיחים אצל החזון איש. כוונתי לביטוי כמו "ליבא דאיניש איניש הוא" (כנראה המקור בגמרא, איני זוכר). כמובן, יש לשים לב למשמעות שהחזון איש הכניס בו - עד כמה שאני מסוגל לשפוט, הוא משתמש בו כדי לתאר את הנאמנות של האדם לאוטונומיה של השיפוט השכלי שלו.
ומה שהיה יסוד לביקורת בקטע האיגרת הקודם, הופך ליסוד לזכותו-תביעתו של החזון איש להכרעת הלכה.
הנושא הוא אחד הנושאים המפורסמים שהחזון-איש טיפל בהם, והם קרויים על שמו, והם נוהגים עד היום - דוגמא ומופת להשפעתו הציבורית והחינוכית (ולא הבעתי הסכמה מוחלטת שהקו שטבע היה תמיד לטובה, ולמשך כל השנים הבאות, גם בדורנו... הדברים צריכים לימוד).

ואלו ציטוטים מדברי החזון-איש, כשהוא מסביר את היסוד להכרעותיו ההלכתיות:

...למרות קטנות שלנו, נפלה עלינו להתחשב עם שיקול דעתנו, וליבא דאיניש, איניש הוא.

ואמנם ליבי אנסני, וליבי אומר לי..

אני מכיר היטב שיטת זולתי, ומכובדת אלי בכל גודל הכבוד, אבל אי אפשר לי לכבוש מה שליבי אומר לי, ומוכרח אני להגיד השואלים את הנראה לי.

(אגרת קצד עמ' קעג ואילך).

עלי להודות שהלשון של הקטע הראשון אינו ברור. איני יודע איך צריך לנקד את המלה "נפלה". יתכן לפרש את הלשון בתור "נפל עלינו" בתור חובה עלינו, אך יתכן שהוא בא מלשון "הפלאה", ואז קשה לי להלמו. אך בכל מקרה נראה לי שהכוונה היא שאנו מחוייבים לעיין, למרות קטנות דעתנו. ובנושא קטנות דעתנו הרחיב החזון איש כאשר יימצא באגרותיו, ואולי עוד אצטט.

ושוב הוא משתמש בביטוי "ליבא דאיניש, איניש הוא". שהלב - ואצל החזון איש זה לא הרצון אלא המחשבה - הוא האדם, הוא עיקר האדם.
ועל זה הוא מוסיף, כי "ליבי אנסני". כלומר, השכל כופה את הדרישה שלו לאוטונומיה!

ובניגוד לאותו אחד, שאותו ביקר על שהלך גם הוא אחרי האוטונומיה שלו, כאן החזון-איש מצדיק את הכרעתו ואת נכונותו לפרסם את הוראותיו לרבים:

אי אפשר לי לכבוש מה שליבי אומר לי, ומוכרח אני להגיד השואלים את הנראה לי.

הלשון בחלק הראשון יכול להתפרש על שתי פנים. שאין החזון איש מסוגל לכלוא את האמת המתפרצת מתוכו, ולכן הוא מגלה את הכרעותיו לרבים. אך עוד קודם לכן, מבחינה לוגית, הוא אינו מסוגל להורות לשכל לוותר על מסקנותיו.

איך היה החזון איש מבאר את הסתירה בין עמידתו על דעתו לבין הביקורת כלפי זולתו?
כמובן, זו שאלה היפותטית שהיא כמעט חסרת טעם בהקשר זה. אבל אני סבור שהיא יכולה להוסיף משהו, והתשובה מצויה במקום אחר. החזון איש מתאר את העמל - שלו הוא מועיד מקום נכבד בבנית האדם ובבירור ההלכה - לנטוש את הדעה הראשונה שמתעצבת באוטונומיה של השכל, ולחזור ולבחון את הצד ההפוך מתוך נאמנות גמורה. רק מי שעבר את שני הצדדים יכול ורשאי לקבוע היכן נמצאת האמת, שהרי לא נכשל בריחוק דברי אחרים בגלל נטיית האדם אחרי ליבו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

תודה רבה על ההקדשה!


כמה הערות "חיצוניות".

האם לומר שהחזון-איש עיצב את דמות הציבור החרדי כפי שהוא היום, אמור להיות מחמאה?

בכל אופן כפי שאני מכיר את הציבור החרדי כמעט כימי הליכת ישראל במדבר, איני מבחין בעיצוב החזון איש [מלבד בין קוקה-קולה, לאוסם ולדובק וגם שם לא בכל].

הרבה רבנים חסידים וספרדים רואים בחזו"א "עוד אחרון". גם בעולם הליטאי-חברוני לא נראה שההתייחסות אליו היא כה בכובד ראש [מלבד בענייני שביעית].

ניתן לומר שאכן פילס דרך לפי היושר האינלקטואלי המכיר שהדעת קודמת לדת. אבל פילוסו לא עשתה את המהפיכה האידיאולוגית ולא המעשית האמורה לנבוע מכך.

נמצא שעם כל מתן האוטונומיה לשכל, זו היתה עדיין אוטונומיה מבוצרת במוקעטה של ה"מקובלות". אלה המנסים להמשיך הלאה האמורים להיות המייצגים של המשך התורה שבעל פה, לא יצלחו, כי הפונדמנטליזם חוסם את ההתפתחות אותה החל החזון איש.

גדול תלמידיו שהמשיך דרך זו, רואה איך מוציאים לאור ספריו עם דברים אשר כתב טרם התקדמותו המשמעותית ואשר ציוה לגנזם ולא את דבריו שלאחר מכן.

כבר אמרו בפורום שהפיתרון יכול לבוא אך מכך שהתורה תשכון בחיק ציבור אחר.

מיימוני,

ניכר שאתה מאד מעריץ את ה'חזון איש' כאישיות החרדית הגדולה ביותר אחרי השואה. מעניין שכיום ה'חזון איש' משמש כדוגמא לקבעון מחשבתי, מנצלים את סמכותו ליצור את התרבות של "מעתיקי שמועה". ואילו הצדדים שאתה מעלה, חירות מחשבתית, דעתנות, עצמאות, אינם מוכרים ומשפיעים כלל ואינם מהווים מושא לחיקוי. האם מעלימים צד זה של דמותו? או נרתעים ממנו בגלל הסכנה הגלומה בתוכה?

אתן דוגמא אחת. נודע שהחזו"א מתנגד לכל התחום של גירסאות חדשות מטקסטים חדשים שנחפשים והולכים, כידוע מתנגד הוא לכת"י מינכן, ולשימוש ב"ראשונים". מדבריו, שכדרכם מעורפלים הם, קשה לרדת לסוף דעתו, כיצד התקדש ש"ס ווילנא ונפסל ש"ס מינכן וכבר רבים וטובים ניסו למצוא פשר הדברים (עיין על כך בארוכה בספרו של פרופ' י. שפיגל 'עמודים בתולדות הספר העברי' ובמאמריו של פרופ' הבלין בכמה מקומות)ולא עלה בידם.

אך למרות הקושי, אני שם לב, מפוסקים המשתמשים לעיתים תכופות עם "איסור" זה ועל הדיונים הרבים המסתיימים בסוף פסוק "וכבר הורה זקן שאין ליסד פס"ד על כת"י" וכיו"ב, שצד זה הכה יותר שרשים מאשר עוז דעתו בפסק ובמחשבת ההלכה.

מסתברא

יש לי הערכה רבה לחזון איש, ללא ספק. אולי זה מושפע גם מהישיבה בה למדתי... אך נראה לי, כפי שכתבתי, שהוא היה זה שהיה אחראי לעיצוב פני הדורות האחרונים בארץ ישראל. וכמדומה לי שכך גם סבורים אנשי המחקר שעסקו בדמותו ובהשפעתו.
לכן הצגתיו כפי שהצגתיו.

חלק מהכללים שקבע, כמו פסילת כתבי יד כפי שציינת, ועוד מהלכים שמטרתם לשמר את הקיים ולמנוע כל שינוי מצד הביקורת, מובנים מעצמם. זו היתה מטרתו, כפי שאני רוצה לבאר גם בציטטות נוספות (אם צריך בכלל לעשות זאת).

א. לשמר את הקיים.
ב. למנוע חידושים.
ג. להרגיל את העם לאהוב את החומרה ולברוח מכל ספק ולו הקל שבקלים.
ד. ככל הנראה, למסד את החינוך הישיבתי ואת החינוך הבית-יעקבי, תוך סילוק כל גורמים זרים מתוכו.

למפעל זה היו תוצאות רבות ושונות, וביניהן גם השלכות כפי שציינת, וניתן בהחלט להתווכח אם הן טובות. כמדומה לי שדעתנו שווה בנושא זה. אך אני מבקש להזכיר יסוד גדול. השאלה הנכונה, לדעתי, בשעה שדנים על מהלכים היסטוריים, היא לשאול על ערכם כפי שהם, אלא על הערכים היחסיים, מה ניתן היה להשיג ומה הושג.
כיון שהחברה תמיד חותרת למכנה הנמוך ביותר, פעילות החזון-איש גרמה לכך שמכנה נמוך זה נותר נאמן לתורה ולמצוות ולמה שמכנים היום הדרך הישיבתית ואפילו "מעתיקי השמועה".
אולי זה לא טוב, אבל יכול היה להיות גרוע הרבה יותר...

אשר לפן הסמוי של החזון-איש, הוא אולי מוסתר מן העם, שאינם מעיינים בכתביו, ומאזינים רק לסיפורים וקוראים רק בספרים המצונזרים.

הנה, כאן יש לנו הזדמנות לראות את הצד השני. שאופייני לא רק לחזון איש, אלא לתורה ולתלמידי חכמים בכלל.

שבת שלום


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו