בהמשך לדיון: "החזון איש – מה באמת אמר, מה באמת חשב", מצאתי מאמר מעניין בנושא זה מאת הרב משה צוריאל. להלן הקטע הרלוונטי מהמאמר:
[הרב משה צוריאל הוא רב דתי לאומי. חוקר כתבי הרב קוק. סיכם את תורתו של הרב קוק לפי נושאים בספרי "אוצרות הראי"ה" (ארבעה חלקים). שימש בעבר כר"מ בישיבת שעלבים, אחרי ההודעה על תכנית ההתנתקות העביר שיעורים בישיבת תורת החיים בגוש קטיף. אחרי תכנית ההתנתקות פרסם מאמר בו כתב שכל מי שהשתתף בפינוי דינו כ"מוסר" אך רבנים רבים הסתייגו מפסק זה. (ויקפדיה)]
ביאור מהות הביטחון (ובירור בדברי ה"חזון איש")
ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" (פ"ב) ביקר ביקורת קשה מה שאנשים מסוימים מבינים כ"בטחון", וז"ל: "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג 'בטחון'. שם בטחון המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג (של) חובה להאמין, בכל המקרה שפוגש האדם… ויש לפניו שני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השניה (טובה), כי בטח יהיה הטוב. ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר 'בטחון'. ואין הוראה זו ב'בטחון' נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך? אבל עניין ה'בטחון' (באמת)… לזכור שאין המקרה אדוניה (שליט) לנו, ושאין מעצור לה' מלהושיעו… ולהשרות בקרבו (של האדם) את האמת הידועה כי אין כאן… מקרה, רק הכל מאתו יתברך בין לטוב ובין למוטב (לרע)" עכ"ל.
תמצית דבריו היא שאין האדם צודק אם יחליט שכל אשר יקרה יהיה על אופן המוצלח והטוב לו באותה צורה כמו שהאדם מצפה להיות, כי מי יודע שמא הגיע דווקא עכשיו שעת פרעון העונש על עונותיו? אלא הביטחון הוא לדעת שאין מקרה כלל, ושהכל בא לו מאת ה', ואם ה' קבע שכך צריך להיות, יאמר "גם זו לטובה", אפילו אם זה לכאורה "רע" בעיני האדם.
החידוש הגדול הנ"ל הוא לכאורה בניגוד גמור לכל מאמרי חז"ל שהבאנו במבוא לשער זה, וכן הוא מנוגד לדברי רבותינו הראשונים והאחרונים כדלהלן (ולבסוף נברר במה צדקו דבריו):
(א) "ובטחו אל ה'." (תהלים ד, ו) כתב רש"י "ובטחו אל ה' שישפיע לכם טובה".
(ב) פירש שם ר' עובדיה ספורנו: "ובטחו אל ה' שיתן משאלותיכם"
(ג) ופירש שם ר"מ אלשיך: "ובטחו אל ה' שייטיב לכם".
(ד) ופירש שם השל"ה ב"שערי שמים" "כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב".
(ה) אמנם "חובות הלבבות" במקום אחד כותב כשיטת "חזון איש" (בשער הבטחון בתחילת פרק ראשון): "מהות הבטחון, רגיעת נפש הבוטח והשענות לבו על מי שבוטח עליו, שיעשה לו היותר טוב ומתאים לו בעניין שהוא בוטח בו עליו, כפי יכולתו וידיעתו את מה שמתאים לו". אבל במקום אחר הוא ג"כ מפרש כשיטת הראשונים הנ"ל (שם בפ"ד, מהד' פלדהיים, דף קמ"ט) "ואם היה לבוטח שונאים, יבטח על ה' להצילו מהם".
(ו) דברי "ספר העיקרים" לר"י אלבו (ח"ד פרק מ"ו): "הבוטח בעושרו הוא יפול וכו' אבל הבוטח בהש"י לא יבוש מבטחונו". ואמר שם (פמ"ז): "התקוה והתוחלת הוא דבר הכרחי אל המאמין כדי שימשוך אליו החסד הנמשך אל הבטחון, אמר הנביא 'טוב ה' לקויו' (איכה ג, כה) וכו' מבואר כי הימנע הבאת החסד הוא כאשר אין בו התקוה כראוי" עכ"ל.
(ז) דברי רבנו יונה בביאורו למשלי (ג, ו) "בכל דרכיך דעהו. בכל פועל אשר תבקש לעשות, זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו, ותלה בו בטחונך וכו' 'והוא יישר אורחותיך', זולתי שכר הבטחון אשר הוא גדול מעל השמים, תצליח במעשה ההוא אשר זכרת בו את ה' " עכ"ל. וכן בביאורו למשלי (ג, פסוק כ"ו) "כי אם שמירת התורה והבטחון, יגן השי"ת בעד החוסה בו מכל צרה שנאמר 'מגן הוא לכל החוסים בו' (תהלים יח, לא) וכו'. כי הבטחון [הוא] האמונה הברורה והתחזק הלב בישועת השי"ת והסמך עליו באמת וכו'. דע כי הבטחון הוא שלא יתערב בו שום ספק" עכ"ל. ועוד אמר שם "כי ראוי לאדם שלא יחרד מזרוע בשר ודם ויכין יראת לבו בה'. ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון, אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבוא עליו" עכ"ל. ועוד אמר שם: "עוד יחייב עניין הבטחון לבטוח באמת על רחמי השי"ת כי רבים רחמיו, ועל רוב חסדיו, ויאמץ במידת השי"ת ויבטח בהם באמת". [אמנם אח"כ הוסיף משמעות שנייה, וכדברי החזון איש, וכתב: "המדריגה השנייה בעניין הבטחון, המסר הנפש להש"י וכו' שיבחר לו הדרך הטובה וכו' ויודע [כי] כל מעשי השי"ת לטובה, כל דעבדין מן שמיא לטב. ויקבל עליו כל הבא [עליו] באהבה"].
(ח) גם מהר"ל הביא ראיה לכך מחז"ל. "אמרו (מנחות כט ע"ב) 'כל התולה בטחונו בהקב"ה, הוא לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב'. יש לך לדעת, כי אצל הבטחון כתיב 'בטחו בו עדי עד' כי אע"ג כי לפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע מזל שלו, על כל פנים יש לבטוח בו וכו' שיכול להשפיע אליו מעולם העליון שכולו טוב וכו'. כי בעל הבטחון עושה לו ה' מחסה לגמרי וכו' וזה נרמז במה שאמרו (מדרש תהלים, סוף פרק לב) 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' והוא חסד עליון" עכ"ל. הרי דבריו מפורשים שככל שהאדם מרבה בטחונו, כך ה' יושיע יותר!
(ט) וכן כתב רבנו המלבי"ם, על "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" (תהלים לג, כא) "שהמיחל לתשועת אדם ואינו מושיעו תיכף, הוא נעצב. כי אינו בוטח על תשועתו בבטחון חזק, כי פן לא יוכל או לא ירצה להושיעו. אבל "בו" [בהקב"ה] ישמח לבנו, הגם שלא באה [מלוי] התקוה תיכף, כי בשם קדשו בטחנו בטחון חזק, שבודאי יושיענו אחר שם קדשו נקרא עלינו, כמ"ש (ירמיה יד, ט) ושמך עלינו נקרא, אל תניחנו' עכ"ל. וע"ע דברי המלבי"ם לתהלים כב, ה. וכן על ישעיה נא, יב.
(א) כתב הרב חפץ חיים (בשם הגר"א, בקונטרס "נפוצות ישראל", פ"ח הנדפס בסוף ספרו "שם עולם") "מידת הבטחון אין תלוי בזכותים (זכויות) שאפילו הוא אדם שאינו הגון, אך שחיזק בטחונו בה', כח הבטחון מגין עליו והשי"ת עושה עמו חסד… כדכתיב 'הנה עין ה' אל יראיו, למיחלים לחסדו. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב. נפשנו חכתה לה', עזרנו ומגיננו הוא' (תהלים לג, יח-כ). מדלא כתיב 'יראיו המיחלים לחסדו' משמע דתרי מילי נינהו (שאפשר להפריד ביניהם) דאפילו איננו עדיין בכלל כת יראי ה', רק הוא מיחל לחסדו, עין ה' עליו להחיותו". וכן כתב בקונטרס "זכור למרים", פרק כ'. וכן כתב בספרו "מחנה ישראל" (עצות לחיילים), פרק לט (עיי"ש). והביא שם ראיה מספר הזוהר [כדלהלן].
(ב) וכן מפורש בזוהר (ח"ב דף כ"ב ע"א) "ומאן דשוי ביה בטחוניה כדקא יאות, לא יכיל לאבאשא ליה כל בני עלמא" ועיי"ש בפירוש גאון עולם ר' משה זכות (רמ"ז), שם.
(ג) ובאמת, פסוקים מפורשים מורים כן. "ותשועת צדיקים מה', מעוזם בעת צרה וכו' ויעזרם ה' וכו' כי בטחו בו" (תהלים לז, לט-מ). כלומר, זה שכר הבטחון בו.
(ד) וכן בדברי הימים א (ה, כ) "ונעתור להם, כי בטחו בו".
(טו) והיותר קשה על דברי ה"חזון איש" הוא מהגמרא בברכות (ס.) וכך כתוב שם: "מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר. אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) 'משמועה רעה לא יירא, נכון לבו בטוח בה'. עכ"ל. אם לפי פירוש החזון איש, מניין לו להלל שצווחה זאת איננה מתוך ביתו? ועוד אפילו אם באמת הצווחה מתוך ביתו, הרי עליו לקבל בשמחה כל אשר יגזור עליו ה', וזהו הבטחון! שאלה שלישית: הפסוק שחז"ל הביאו איננו מתאים לפירושו של החזון איש, כי יש שם גם רישא וגם סיפא. "משמועה רעה לא יירא". מה טעם? כי "נכון לבו בטוח בה'." הרי כך מפרש רבא בגמרא את הכפילות "מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מידריש". אבל לפי פירושו של החזון איש לכאורה היה די ברישא לבד. ומבאר הגר"א (בביאורו לאגדות שם) שנרמזו בפסוק זה שני הסיפורים שבהמשך הסוגיא (שוק ציון וכן תלמידו של רב המנונא). (א) שאם לא החטא, אין ממה לפחד כי ודאי הוא שה' הוא שומר ומציל (וזה הרישא). (ב) שאם חוששים מן הרע ומאמינים שעלול להיות רע, בזה גופא גוררים וממשיכים שהמצב יהיה רע (וזה הסיפא). ובנו של הגר"א ר' אברהם הרחיב שם בביאורו: "האדם אשר לבו נכון ובטוח בה' יקבל שכרו שלא יירא משמועה רעה וכו' ועוד שהוא עובר על דרכי התורה שהוא ממצוותיה שלא יירא אדם משמועה רעה אלא שיהיה לבו נכון בטוח בה'.". וכל זה שלא כדברי החזון איש הנ"ל.
ויש מי שמפרש מעשה הלל שהיה משתבח אודות החינוך שחינך את בני ביתו, אשר גם כשבא עליהם רעה הם אינם צווחים (ובזה כביכול מונעים הקושיא על החזון איש). אבל אין זה פשט המאמר, כי מפני מה היה הלל צריך לבטא בשפתיו ההתפארות הזו? אם לפי פשוטו הוא כמבקש מה' שיקיים בטחונו ותקוותו. אבל אם מפני שוויון נפשו ולכך הוא חינך את בני ביתו, משום מה לו לדבר על כך בהיותו עוד בחוצות העיר?
(טז) ועוד קושיא חזקה על שיטתו, הרי מפורש בפסוק "מגן הוא לכל החוסים בו" (תהלים יח, לא). ולפי החזון איש, למה יהא מגן דוקא להם? הרי תמיד יעשה ה' מה שהטוב ביותר לכל אדם, אפילו אם יסבול וייענש? ולפי רבנו בחיי ("כד הקמח", ערך בטחון) והגר"א (על משלי יד, כו) "חוסה" הוא אף למי שה' לא הבטיח לו הבטחה. כאן מחמת זכות "חסיון" הזה ה' יגן עליו שלא תבוא עליו הרעה. הרי מפורש שהבטחון מועיל "למעשה".
כאשר דנתי בדבר עם מו"ר הרב בנימין זילבר אמר לי שרשימות הדברים שבספר "אמונה ובטחון" כתב החזון איש רק בצעירותו, והם חלקיים בלבד ואינם משקפים את מלוא הביאור למידת הבטחון. גם בישיבת "כפר חסידים", המשגיח ר' אליהו לופיאן מנע את הלימוד בספר זה ("לב אליהו" לבראשית, הקדמה, דף 50). [ההדגשה שלי] והנני כאן מוסיף על דבריהם.
(א) דברי החזון איש נאמרו גם ע"י רבנו בחיי ("כד הקמח", ערך: בטחון) וכך לשונו: (במהד' מוסד הרב קוק, עמ' ע"ג) "ומעניין הבטחון… ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות, יתאמץ בעבודת הש"י ויבטח בו באמת כי שכרו כפול ומכופל, וכי השי"ת יבחר לו הטוב, ואין הבחירה ביד עצמו; כי לפעמים הוא (האדם) חושב שבחירתו טובה, ותהי להיפך. ולכך יש לכל אדם למסור כל עניניו אל בחירתו העליונה (של הקב"ה) כי הוא יבחר ולא אנו וכו' והכל לטוב לו, להעביר עוונו ולקרבו אל השי"ת ולהאדיר חלקו בעולם הגמול" עכ"ל. ועוד שם (בדף ע"ו) "ומכללי מסירת נפש הוא שיחשוב בדעתו כי כל מעשה השי"ת לטובה וכו' ושיקבל כל הבא עליו מאהבה, ושיתלה בטחונו בשמו ית' בכל עת ובעל שעה, אם עשיר ואם עני". וכן כתב רבנו יונה (בביאורו למשלי ג, כ"ו, דף 28 בנדפס, "המדריגה השנית בעניין הבטחון, הימסר הנפש להשי"ת וכו' שיבחר לו הדרך הטובה". לכאורה, יש כאן בסיס לדברי החזון איש שכאשר האדם יקבל בסבר פנים יפות ככל אשר יושת עליו, זהו הנקרא 'בטחון'.
אבל עדיין צ"ע. כי [דלא כהחזון איש] רבנו בחיי לא שלל כלל את ההבנה הראשונה של "בטחון" (שהאדם מקוה מאד שהקב"ה יצליח לו להאדם ויתן לו הברכה כפי צורת ההבנה שהאדם מבין מה היא לטובתו) כמ"ש (שם, דף ע') "שהבטחון הזה הוא שיבטח האדם בה' שיעזרהו לעשות מצוותיו ויתן לו ההכנות שהוא צריך להם וכו' כלומר שיהיה לך עוזר וסומך ויפיק לך ההכנות באשר תוכל לעשות המעשה הטוב"? ושם בדף ע"ב: "וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת ה' קרובה לבוא, כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה, גם כי יראה החרב על צווארו, אין ראוי שתהיה ההצלה נמנעת מלבו" עכ"ל.
לקריאת המאמר בשלמותו: http://www.a7.org/article.php3?id=5438
תוקן על ידי - חד_וחלק - 02/03/2006 8:16:44
 |
|
|
