איני יודע אם כבר הובאו הדברים כאן. התפתח דיון על שיטת החזו"א באשכול על הרשז"א. ואני מעתיק משם את ההגדרה החשובה והמעניינת ביותר לדעתי, של "יעבץ":
ההגדרה, לחפש מה שנראה לו אמיתי, היא כללית מדי, ואין בה כדי להנחות.
ניתן לציין מספר נקודות שמבחינות את שיטת הרב אי"ש קרליץ, משיטתם של הר"ח סולובייצ'יק, ור"ש שקופ. משקלן של חלק גדול יותר מן האחרות.
1.
השיטה הישיבתית, מייצרת לוגיקה פורמלית (צורנית) בדומה למתימטיקה, שניתן
לעשות בה שימוש בסוגיות שונות. היו שפיתחו את הלוגיקה הזו לכללים
פילוסופיים כמו הרב יוסף רוזין הרוגאטשובר, והרב מ"א עמיאל.
שיטת הר"ק דנה ישירות במציאות שבסוגיה, ומבחינה זו, דומה למה שמכונה בישיבות, הגישה הבעל-בתית.
2.
גישת ר"ח, אוסרת לעסוק בשאלת ה"מדוע" בסוגיה. עיונו של הר"ק בסוגיה מתחיל
בעיון חופשי בשאלות ה"מדוע" שבסוגיה, מצוי מאוד שדיון בסוגיה פותח במילה
"ונראה".
3. הסבריו של הר"ק לדינים מבוסס על שיפוט של המציאות, המעורב מהיגיון ורגש, המכונה על ידו "יראת שמים".
4.
יישוב סתירות בתלמוד או בראשונים, נעשה בישיבות על ידי חילוקים = אבחנות
משפטיות. הר"ק פותר בעיות על ידי הנחות (presumtion) פסיכולוגיות על טבעם
של אנשים, וחילוקים של יראת שמים, לגבי גישת חז"ל להרחקה מעבירות במצבים
שונים. לעיתים ההנחות הפסיכולוגיות הן שרירותיות, ומזכירות את ההנחות
שהמלבי"ם משתמש בהן בפירושו לתנ"ך. סעיף זה הוא המאפיין העיקרי של שיטת
הלימוד של החזונישניקים.
5. בלימוד סוגיה, הר"ק מתייחס להלכה למעשה
שנובעת ממנה. הוא מחשב את כל המצבים שבהם יש הבדל להלכה בסוגיה, ומסכם
אותם בשיטת "דינים העולים".
6. הר"ק לומד סוגיות שהתלמוד שלהן מפוזר בכל הש"ס (שיטת סלובודקא בב"ב), ואיננו מתמקד במסכת אחת.
7.
בספרי הר"ק בדרך כלל ישנה בעיה הלכתית מסוימת שהיא משמשת לו כמרכז לדיון,
ולמרות שהבעיה לא מוצגת בתחילת הסימן, ואין דברי קישור, הרי שהדיון ההלכתי
מכוון אליה.
8. הר"ק רגיש לסגנון התלמוד בדרכו של הר"י קנפנטון בעל
דרכי התלמוד. בכל שלב של הסוגיה הוא מקדים לחשוב מה הוא היה מצפה שיהיה
התירוץ, או הקושיה, ולפי זה מתרשם ממהלך הסוגיה.
9. הר"ק משתמש בכללי
סגנון ועריכה, כדי לדחות חידושים שאינם מפורשים בדברי חז"ל, והיינו מצפים
שיתפרשו. לא ניתן להוציא משנה או תלמוד מדי פשוטם.
10. הר"ק משתמש
בכללי מטא-הלכה וכללי פסיקה. חלק מכללים אלו הוא יצר יש מאין, מכח דיוקים
בסוגיות התלמוד,או מתוך רגש של יראת שמים. דוגמת "אנו תלמידים של הראב"ד
בזה", קביעתם של אחרונים כסנהדרין.
11. פוסק הלכה מתוך דברי הגמרא, ולא
מתוך דיון בדברי בעלי השו"ע או נושאי הכלים. אם כי ישנה מחויבות גבוהה
לפסיקה של המחבר והרמ"א. התייחס למ"ב כפוסק בעל משקל רב.
12. גם לנוכח
העצמאות הגדולה שהרשה לעצמו בפסיקת הלכה, הרי שהיה שמרן, והרטוריקה שלו,
היא של מחויבות וכניעה לסמכותם של הדורות הקודמים.
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=3&topic_id=2430662&forum_id=1364
ועוד מדברי מיכי:
כידוע שני סוגי חזונאישניקעס הם: 1. המזוייפים: כאלו
שנוהגים כפסקי החזו"א. 2. והאמיתיים: כאלה שעושים את מה שנראה להם, כמו
שהחזו"א עשה והורה.
ממילא גם כתבי החזונאישניקעס אין דרך להכיר אותם אלא על פי האותנטיות שלהם, ולא עפ"י הדמיון לכתביו שלו.
יתר על כן, ובהחלט עם קשר להבחנה הקודמת, ההבדל בין החזו"א (סלובודקא)
לבין ר' שמואל (פוניבז') הוא שלחזו"א אין מתודה שיטתית וקבועה בלימודו.
בכל סוגיא הוא מחפש מה שנראה לו אמיתי. הוא גם לא משתמש בכלים כלליים אלא
מנתח את הסוגיא ניתוח מקומי. לעומת זאת, הבריסקערס ור' שמואל יש להם מתודה
כללית (ולא מקומית) שניתנת ליישום פשוט יחסית בכל סוגיא. ומכאן, שלתלמידי
ר' שמואל והגר"ח הרבה יותר קל ליצור חידושים בכל מקום, וזה גם יהיה דומה
לחידושי אבות בית המדרש ההוא. אבל תלמידי החזו"א אינם יכולים לחקות את
רבם, שכן אין לו מתודה כללית שניתנת ליישום. אמנם יש קווי חשיבה שניתן
להפיק ממנו, אך זה משהו הרבה יותר עדין. לכן רוב ראשי הישיבות באים
מביהמ"ד ההוא ולא מתלמידי החזו"א.
ויש להאריך בכל זה, שכן זה נוגע ליסודות הלימוד, ואכ"מ.
(דברי יעבץ באו כתגובה לדברי מיכי).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
)
