מושגי הכבוד והיהודי המודרני

[העברית היא לא שפה מתחדשת אלא שפה חדשה, גם התחביר שלה חדש, ובן יהודה ומרעיו ב'עבודת קדשם' אף עיוותו את העברית הקדומה (בניגוד מחכמי המשנה). כדוגמה מני רבות תשמש המילה "הכי" במשמעות גבוה-ביותר כעיוות וכאי הבנת הכתוב בשמואל "מן השלשה הכי נכבד ועד השלשה לא בא"] [סוגריים כמתבקש על ידי סטייה מהנושא העיקרי].

גרונם
מה עם 'קלס'

שתי המשמעויות הנם כבר בלשון המקרא עצמו.

היכן?

המשמעות השניה עיין יחזקאל טז, לא וברש"י שם.

חכמי המשנה ודור המשנה לא היו להם ועדות לשון ואקדמיה(?) ללשון. ואף אם תימצא שהם השתמשו במונח אחד למשמעות אחרת ממה שמשתמשת המקרא עם אותו מונח, אין זה מחמת עיוות הבנת המקרא, אלא מסיבה אחרת, כמו לדוגמא השפעה משפה זרה.

שבח
ראה

ירוחם, אני צריך חומר נגד העברית החדשה, ככה אני אוהב. אל תבוא לסנגר עכשיו עליהם.
בעל, יפה ומאלף, אולם אין זה חדש שיש לשון מקרא ולשון חכמים והם שונים. מצד שני לא נראה לי שתמצא שחז"ל יעוותו ביודעין את לשון המקרא כדי להעשיר את השפה, כשם שעשו "מגיני הלשון" עם "מסגר" שמשמעותו תהיה מעתה "חרש-ברזל" ולא היא. וכן "פלומא" איננה נוצה רכה כי אם אבן רטובה. וכן פרוה אינה כי אם עור הבהמה ולא האדרת/צמר שלה. מזרן איננו היציע כי אם חבלים סביב המטה. פצירה איננה משחזת אלא חצי שם "פצירה-פים" ומשמעותו חרב פיפיות.
דוגמה נוספת של עיוות מושלם היא "תבלינים" במקום תְּבָלִים.
ידעיה, כנראה שכאשר עלו על כך שזה טעות בכוונת הכתוב, פסלוהו מלבוא בשער הראשי, והוא נכלל מעתה בקטיגורית הסלנגים.

הוא אשר אמרתי, ייתכן שתתפתח השפה באופן טבעי. אולם אם נכשיר את העיוותים שהראתי ועוד רבים כמותם לבוא בקהל, לא יישאר מרחב פעולה עבור אותם 'מלומדים שלמים' שהזכיר הרמב"ם בשבחם.
ידוע שהמטרה של בן-יודקה לא היתה לחדש את העברית הקדומה אלא להשתמש איתה לצרכים הציוניים (וזאת בניגוד לבעלי העברית החרדיים דוגמת פינס ויעבץ) ועל כן לא נמנע מלעוות את צורתה.