ענישה בחינוך!

לא_תבשי הי,

אכן, אתה צודק, מכות זו לא הדרך. ענישה היא חלק מחינוך להתנהגויות מיטיבות. ענישה היא אומנם חלק קטן מתוך התחום הרחב של הפנמת גבולות אך היא  ביטוי מובהק להתנהלותו של עולם מתוקן-  יש שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא. ולכל מדינה דמוקרטית יש יכולת אכיפה וענישה.

 עם זאת, חשוב מאד לומר, שענישה היא אמצעי שהשימוש בו צריך להיות, מבוקר, מחושב , במידה וכמובן שנובע מתוך אהבה ולא מתוך תסכול הורי.

לפני שאציע מה לעשות. אסביר קודם את משמעותה של התוקפנות אצל הילד.

בגיל הרך תפיסת העצמי ומודעות עצמי של ילדים היא מאד מוגבלת . כלומר, אם ילד מקנא, חומד, מאוכזב, נעלב הוא מתקשה לזהות את רגשותיו וכל שכן לבטא אותם. הכלי הראשון שהוא עושה בו שימוש זהו גופו. ולכן אפשר לראות, תינוקות ופעוטות נושכים, ילדים בועטים, מושכים בשיער, מרביצים. אלו האמצעים שנמצאים ברשותם לעשות בהם שימוש כאשר הם רוצים לבטא את עצמם, תסכולם ולתקשר עם השני.

בנוסף, הוויסות הרגשי שלהם עדיין לא מפותח ולכן הם מתקשים 'להרגיע' את עצמם והם פשוט שופכים מיידית החוצה את תחושת הרע מקרבם (על האח הקטן)

אט אט עם התפתחות (הקוגנטיבית, הרגשית והחברתית) עוזב הילד את השימוש בגופו ועובר לבטא את עצמו באמצעות השפה , מילים (בדרך גם מילים 'גסות' כמו "מטומטם" "רשע"..) התוקפנות הפיזית הופכת לתוקפנות מילולית כאשר במקביל הוא מפתח ויסות רגשי, יכולת אימפתיה והתנהגות פרו-חברתית אשר מסייעים לו לנהל את ה'עצמי' ואת יחסיו עם השני על בסיס יותר שיח ופחות ביטוי בפעולה (הילדה בת ה-3 שמשכה לחברתה את השיער, בגיל 10 תכתוב לחברתה פתק ותספר איך היא נעלבת מההתנהגות כלפיה).

 עם זאת, מריבות בין אחים זוהי סאגה שלא נגמרת ביום אחד ויש לה עמידות בפני כמעט כל עונש. אך היא עשויה להיות פחות עוצמתית ולהתקיים  לצד פריחה יפה של יחסים בין אחים.

לפיכך, המקום שלנו כהורים הוא לא רק להעניש מיידית על המעשה הרע. אלא ויותר חשוב לעזור לילד לפתח את העצמי שלו, לעבור את שלבי התוקפנות שלו בצורה מיטיבה ולהפנים התנהגות נאותה.

מה לעשות ואיך להגיב? אני נאלצת להפסיק כרגע ובל"נ אמשיך לשוחח על כך מחר.

 לבנתיים, לא הייתי מודאגת מידי לגבי השלכות עתידיות של אותם 'טפיחות' על כף היד בייחוד שהפסקת את השימוש באמצעי זה  ואתה מחפש דרך אחרת.

מבחינתי, מוזמנים הורים, אנשי חינוך וטיפול וכל אחד לשתף אותנו במחשבותיהם בנדון

[quote]לאחרונה מצאתי בספר אחד שמביא מאחד מספרי המוסר הראשונים אולי אפילו מתקופת הראשונים ששם כתוב מפורש
שיזהרו מאד מאד בילד עד גיל ארבע שלא לתת לו סטירה ולא לצעוק עליו, ולכאורה זה מאד מתיישב לשיטת פרויד.

[/quote]

הרי תשובתך לשאלותיך.

לא הבנתי מהיכן אתה מוצא היתר להכות  את הילד? מהן הלכות מכות בחינוך? 

אלימות מכל סוג שהוא (פיזית, רגשית, מילולית) אינה יכולה להיות דרך לחינוך, גם אם לכאורה 'הילד ממושמע'.

הורים צריכים להיות סמכותיים - להציב גבולות, לגלות נוכחות וסמכות הורית לצד חום, תמיכה והקשבה (המחקרים על התפתחות פסיכולוגית של הילד תומכים בכך). 

יחד עם זאת, אם הורים מספרים שלעיתים מאד רחוקות נתנו מכה (מדודה) ככל הנראה הילד לא ינזק, אם היחס ההורי הכולל טוב דיו.
הבעיה כפי שאמרתי,  כשמתירים את רסן המכות ביד המבוגר כלפי הילד אז קשה לעצור ועלולים להפוך זאת ל'שיטה'  או חלילה להגיע למצבים חמורים  
אלא אם כמובן מדברים על אנשים רמי מעלה, שכל גילוי של כעס אינו באמת כעס, וכל מכה ניתנת לאחר חשבון נפש ובדיקה מדוקדקת מאיפה ולמה .. (כמו סנהדרין שהיתה דנה בבן סורר ומורה)
אך אני מתארת לעצמי שאנו מדברים על רוב העם שמנסה לעבוד על מידותיו ומגלה כמה זה לא פשוט כלל וכלל...
 

_________________

  "לא מהפסיכואנליזה אנו חיים", נהג לומר הרב וולבה לרבבות תלמידיו בישיבת "קול תורה" בירושלים, "גם רוח חכמינו ז"ל אינה נוחה מהחינוך האוטוריטרי ואין להכות ילדים".

כיצד קיים הרב וולבה את הוראתו של שלמה המלך 'חושך שבטו – שונא בנו' (משלי יג, כד).  הרב וולבה נהג לצטט מנגד מדבריו של הנביא זכריה: "ואקח לי שני מקלות: לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים" (יא, ז). הרי ישנו גם מקל נועם - נהג ללמדנו בשיחות המוסר שמסר מדי מוצאי שבת לכ-600 תלמידים ואברכים - כמו למשל, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, לחייך אליו או לומר לו מילה טובה – גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה, אבל הוא מקל נועם. "בדורנו מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים", לימד הרב וולבה את אלפי המורים והאבות שלא חדלו לפקוד את שערי ביתו בגבעת שאול עד השעות הקטנות של הלילה. לימים אף העלה את הוראתו החינוכית הזאת על הכתב.

גם המקובל הרב משה חיים לוצאטו (רמח"ל) ביאר בספרו המעמיק "דעת תבונות" את הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו ᤝִחֳרᤡ מוסר' על פי סופו: "...שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת (של אב לבנו – א"פ) שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר".

הרב משה גנץ סיפר בכנס מורים על תחילת דרכו החינוכית כאשר הלך להיוועץ כיצד להיות מחנך טוב. הרה"ג אלישיב מגדולי הדור השיב לו: "ימין מקרבת, ימין מקרבת, ימין מקרבת", וכך המשיך ללא הרף עד שהרב גנץ אמר לו: "אבל יש גם שמאל דוחה". השיב הרב אלישיב: "אכן, אחת ליובל תמצא מקום להעניש ותשתמש בשמאל דוחה ומיד להמשיך בימין מקרבת".

כך סבר בזמנו גם החזון אי"ש, שיש לנהוג ב"ימין מקרבת", כי האמין ש"טבעו של החניך רך וקל לחנכו במידות טובות, ומבטיח לעמוד על משמעת ההגון".

גם אם נמצא כמה מדברי חכמי היהדות בשבח הענישה לשם חינוך, נראה כי מדובר בתולדה של נורמה שלטת בזמנם. את הביטוי ההולם לגישה שמגבילה ענישה גופנית של הילד ומתרגמת אותה הלכה למעשה בהתאם לשינויים היסטוריים וסוציולוגיים של ימינו, נתן כבר לפני כמאתיים שנה הרב אליעזר פאפו, בספרו הנודע "פלא יועץ". הרב פאפו טען ש"בדורות הללו, דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה... כל כי הא [=במצב כזה] צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואימם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה...".

 דוגמא אישית

הנהגות חינוכיות אלה מובנות לאור העובדה שהיהדות דורשת מהאדם להתגבר על המידות המולדות שלו, ומתוך ידיעה כי הדבר כה קשה עבורו, עד שקבע הגאון מווילנא ש"כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידת בני אדם שווים זה לזה" (בביאורו על משלי יד, ב). כאשר האדם הצליח לתקן מידה רעה אחת שלו, משלים הוא בכך את ייעודו בעולם וממצה את משמעות חייו. ואם כן, מי נתן לנו ידע כיצד לעבוד על המידות של אחרים, במיוחד של הילדים שלנו או ילדי אחרים שחינוכם הופקד בידינו? החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית שאנו מציגים לילד, בכך שאנו נוהגים באיפוק ומתגברים על המידות השליליות ומידת האלימות האכזרית שטבועה בכל אחד ואחת מאיתנו.

ה"כתב סופר", ביאר את הפסוק "חושך שבטו שונא בנו", שאם האב חוסך את שבט המוסר מעצמו, ואינו עושה מאומה למען חינוכו העצמי, הריהו שונא למעשה את בנו, שהרי בכך הוא מנחיל לבן חינוך שלילי. אין לך חינוך טוב יותר לילד, מאשר ראיית אביו מחנך את עצמו בקביעות וצועד בדרכי שלמות המידות. ואין לך חינוך שלילי יותר מזה שנובע מאב שהתנהגותו נוגדת את הנשמע מפיו.

וכבר לימד אותנו הרב שמשון רפאל הירש, מנהיגה הדגול של יהדות גרמניה, שהילד לומד לא רק מהדיבורים שהוריו מרעיפים עליו, מטוב ועד רע, אלא בעיקר ממעשיהם והתנהגותם האישית שהם מקרינים כלפיו.

תכסיס שנח לי כשהילדים רבים אחד עם השני : אני מאוד קשוחה איתם ואז שניהם פתאום נהיים חברים טובים נגדי.. לפחות זה נותן שקט כי נראה לי הנחת של כל הורה זה כשהאחים משחקים יפה ביחד ואוהבים אחד את השני... לא איכפת לי שישנאו אותי באותו רגע..