פרשת שבוע - פרשת בלק - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

בפעם השנייה שניסה לקלל את ישראל בלעם אומר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג, כא) "אמר בלעם: (הקב"ה) אינו מסתכל בעבירות שבידם ואינו מסתכל אלא בזכות שלהם" (מדרש תנחומא) ומוסיף רש"י: "ה' אלוקיו עימו - אפילו מכעיסים וממרים לפניו אינו זז מתוכן". פסוק זה משמח ומעודד אותנו מאוד, שכן אפילו אם נחטא הקב"ה לא יסתכל בחטאינו ולא יסיר את שכינתו מתוכנו. זו אכן הבטחה נפלאה. והנה חז"ל אומרים: "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן" (משלי כח, כג) "מוכיח אדם" זה משה שהוכיח את ישראל, "מחליק לשון" - זה בלעם. למה היו דומים? לבן מלך שהיו לו שני פדגוגים אחד אוהב ואחד שונא, זה שהיה אוהב היה מזהירו ואומר לו: בני היזהר בעצמך שלא תעשה עבירה שאביך דיין ואם שומע שעברת עבירה אע"פ שהוא אביך אינו נושא לך פנים. והאחד שהיה שונא אותו אמר לו: מה אתה מיצר? אביך מלך, עשה כל תאוותך ואל תתיירא משום בריה כי אביך אינו מקפיד עליך. כך הבן - אלו ישראל, שני הפדגוגים - הם משה ובלעם. משה היה אוהבם ואמר להם: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם.. וחרה אף ה' בכם.." אבל בלעם היה אומר: אל תיראו, תעשו כאוות נפשכם" (מדרש תנחומא) היוצא ממדרש זה הוא שמטרת בלעם הייתה להחטיא את ישראל כדי שהקב"ה יכעס עליהם כפי שאכן הצליח, כמסופר בסוף הפרשה.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: וכי בלעם אמר את הפסוקים הללו מלבו? הרי התורה אומרת: "וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר" (במדבר כג, טז) מדוע חז"ל מסבירים שכוונתו הייתה להחטיא את ישראל? הרי לכאורה הוא רק חזר על מה שהקב"ה אמר לו להגיד! והקושיא מתחזקת עוד יותר לאור העובדה שחז"ל קבעו פסוק זה-"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" בברכת מלכויות במוסף של ראש השנה; אם הפסוק שימש כפרובוקציה לישראל לחטוא למה לקבוע אותו בתפילה של יום הדין ?

אומר הרב: אכן הקב"ה שם בפי בלעם כל מילה ודיבור כשם ששם בפי משה רבינו (להבדיל אלף הבדלות). כמובן שלא באותה בחינה, שהרי משה התנבא באספקלריה מאירה - דהיינו כזכוכית שקופה שהאור עובר דרכה בלי שום שינוי. משמעות הדבר היא שנבואת משה רבינו עוברת לעם כפי שקיבלה מפי הגבורה; מה שאין כן שאר הנביאים, התנבאו באספקלריה שאינה מאירה - דהיינו כזכוכית צבעונית שהאור עובר דרכה לאחר שקיבל גוון לפי כוחות נפשם. אם כן ישנו ההבדל תהומי בין משה לבלעם: בעוד שנבואת משה נמסרה לעם כפי שיצאה מפי ה', נבואת בלעם עוברת מסך כל כך שחור ומלוכלך עד שאין ברירה אלא להכניס בפיו מילה במילה. לפי זה מובן שהפסוק בו פתחנו מבשר תקווה ועידוד לעם ישראל היות ויצא מפי הגבורה, ולכן אפשר להזכירו בברכת מלכויות במוסף של ראש השנה. אולם כשהדברים יוצאים מפי בלעם הרשע, לאחר שהכניס בתוכם ארס קטלני דרך מחשבתו וכוונתו השלילית לקטרג על ישראל, הבינו חז"ל בבירור שכל מטרתו לרמוז להם לעשות כאוות נפשם על מנת להחטיאם.

והנה בסוף הפרשה הוברר למפרע כוונתו הזדונית של בלעם, שהרי למרות ההבטחה הנפלאה "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" "אינו מסתכל בעבירות שבידם" ולמרות ברכות נוספות שבירך את העם, עם ישראל נכשלים בבנות מואב ובבעל פעור וכתוצאה מכך "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כה, ג) ומגיפה אוימה פרצה בתוך מחנה ישראל, שלולי תגובתו הזריזה של פינחס שנבעה מתוך קנאת ה', הייתה מכלה את שונאיהם של ישראל כפי שמעיד הפסוק: "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"(שם יא)

השאלה היא איך זה קרה? היכן נעלמה הבטחת בלעם "אינו מסתכל בעבירות שבידם ואינו מסתכל אלא בזכות שלהם"? התשובה היא: גם להבטחה זו יש גבול וכשחוצים אותו שוב אין מידה זו נוהגת. מצינו דוגמה לכך בדברי חז"ל (מדרש תנחומא) "מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עוונות שנעשו בלילה - תמיד של בין הערביים מכפר על עוונות שנעשו ביום" ולמרות זאת ירושלים ובית המקדש נחרבו, דבר המוכיח שיש גבול לכוח הכפרה של התמידים וכשעוברים את הגבול או אז אין כוח בתמידים לעכב את הפורענות. גם כאן צריך לומר שעם ישראל עבר את הגבול במעשה השיטים וממילא ההבטחה שקיבלו לא הגנה עליהם. ובמה עברו את הגבול? הרי לאחר שבלעם נכשל בכל ניסיונותיו לקלל את ישראל ניסה להזכיר חטאם, כפי שנאמר: "וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (שם כד, א) "וְשַׁוִי לָקָבֵיל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי" (אונקלוס) "אמר (בלעם) רוצה ואינו רוצה לקללם אזכיר עוונותיהם והקללה על הזכרת העבירה תחול" (רש"י) על ידי כך עורר כעס ה' עליהם - ולא הצליח. ניסה לשנות מקום ל"שְׂדֵה צֹפִים" (שם כג, יד) "שעתידה פרצה להיפרץ בישראל משם, ששם מת משה" (רש"י) ושוב לא הלך לו; עד שמגיע למסקנה "כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שם כד, א) ואין מנוס אלא לברך אותם. אולם בלעם לא מתייאש; הוא מתאמץ לטכס עצה שתגרום להכשיל את ישראל בעבירה כל כך חמורה שבגינה יחולו הקללות. ומהי העצה? "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא" (רש"י שם) הקב"ה שונא זנות, פריצות, הפקרות בחיי הנישואים; במעשה זה ישראל עבר את הגבול. אמנם "אפילו מכעיסים וממרים לפניו אינו זז מתוכן", אבל כשמגיעים לנקודה של פריצות אין ויתורים. וכל כך למה? משום שאנו מצווים להיות קדושים, דהיינו "הוו פרושים מן העריות" (רש"י ויקרא יט, א)

מובא בחז"ל "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג.) עבד נוח לו בהפקרות; אולם אנו איננו עבדים אלא עבדי ה' וממילא אסור לנו להתנהג בהפקרות. כל אותה התדרדרות של העם שהסתיימה במגפה שגבתה 24.000 נפשות נגרמה על ידי בלעם בדבר פשוט: מחשבה רעה, כוונה רעה במילים שה' שם בפיו.

הרי לנו יסוד גדול מפרשה זו: הבטחה גדולה ומשמחת ככל שתהיה, אפשר לנטרל אותה בפעולה פשוטה ביותר: כוונה לא טובה, מחשבה רעה.

אם כך פני הדברים אפשר אולי להבין את עומק דברי חז"ל: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"(אבות פ"א מ"ו) למה כל כך חשוב לדון לכף זכות? לפי מה שהסברנו מובן היטב: כי המחשבה שלך על חבריך תשפיע עליו, אם תחשוב עליו בצורה שלילית אתה עלול להפוך מעשה טוב שלו לקטרוג.

וכידוע מרובה מידה טובה ממידה רעה פי 500, אם תכוון תמיד לטובה תצליח לקרב הסביבה שלך לאבינו שבשמים, תוכל להשפיע על האחרים לעשות מעשים טובים, וכשיבואו על שכרם גם אתה תיזכר לטובה כמסייע לדבר מצווה.