פרשת פנחס

פרשת פינחס

וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי:
פירש רש"י מדוע מיוחס פינחס לאהרן, לפי שהשבטים היו מבזים אותו, וצריך לדעת למה הוצרך לייחסו לאהרן: אלא שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן, שסיבב נפילה גדולה מישראל בחטא העגל שנאמר (שמות לב לה) "ויגף העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" והרי עמד פינחס בן בנו של אהרן ופדה נפש כל ישראל, כאומרו "ולא כליתי את בני ישראל" ולזה יחסו עד אהרן הכהן שהיה אהרן עומד ומתקן. שנאמר על אהרן "אוהב שלום ורודף שלום" וצריך להבין מהי המשמעות "מעל בני ישראל" היה לו לומר השיב את חמתי מבני ישראל, אלא צריך לפרש כך בזמן שבני ישראל היו במדבר, היו ענני הכבוד שהגינו עליהם מהשמש החמה. וכאשר היה אדם חוטא. אז בדרך נס היה הענן מורם מעל ראשו והשמש הייתה מכה על ראשו, וידעו כולם שהוא חוטא, ומיד היה חוזר בתשובה, ובמעשה זמרי הוסר הענן מעל החוטאים והחמה הכתה בראשיהם, ועל ידי קנאת פינחס השיב את החמה שהיא השמש מעל בני ישראל. וזה באומרו "השיב את חמתי היא החמה (שמש) מעל בני ישראל" וראיתי עוד רמז שעל ידי שפינחס קינא לכבוד ה', הציל בכך את כל י"ב השבטים ממיתה וכליה ח"ו. ונראה לרמוז בתיבת חמתי גמט' מות י"ב, שהיה ח"ו נגזר מיתה על י"ב שבטים.

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו', ולא כליתי את בני ישראל וגו':
אמר הקב"ה בדין הוא שייטול שכרו, לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וגדול השלום שנתן הקב"ה לפינחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואם בא אדם מן הדרך שואלים לו שלום, וכן שחרית שואלים לו שלום, ובאמש כך שואלים בשלום, ובשמע ישראל חותמים פורס סוכת שלום על עמו, ואת התפלה חותמים בשלום, ובברכת כוהנים חותמים בשלום.

אמר ר' שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

ולא כליתי את בני ישראל וגו':
ויש לשאול איך השיב פינחס את חמתו, והרי נאמר (בלק כה ט) ויהיו המתים במגפה ארבע ועשרים אלף, ואילו לא מת אף אחד, הייתי אומר "השיב את חמתי" אבל כיוון שכל אלו מתו, מה הטעם שנאמר השיב את חמתי. אלא ודאי זהו בירור הדבר, שנאמר ושם איש ישראל המכה וגו', משמע שאיש אחד מישראל מת.

   וטעם נוסף אמרו רבותינו וי לו לאדם שפגם את זרעו, וחלילה לומר שמתו מישראל, אלא משבט שמעון שכאשר באו הערב רב והתערבו בנשות שבט שמעון לאחר שנתגיירו, והולידו בנים מהם, ומתו מהם בחטא העגל, ומהם מתו במגפה, ואחרים שנותרו מתו כאן. וזה שאמר הכתוב (בלק כה ט) ויהיו המתים במגפה וגו' ולא נאמר אשר מתו, אלא המתים הם ערב רב שנתגיירו, שבתחילה נחשבו כמתים, ובזמן הזה מתו ממש, וישראל ששבו בתשובה לא חסר מהם אחד, כפי שנאמר ולא כליתי את בני ישראל, משמע מכאן שאת האחרים כילה דהינו ערב רב, ולא מישראל, רק אחד כפי שנאמר בפסוק והוא זמרי.

ושם איש ישראל המכה  וגו':
אמר ר' יצחק: מקרא זה היה צריך להיכתב כך: ושם איש ישראל אשר הכה פינחס, ולא המוכה אשר הוכה; אם כן מדוע נאמר בלשון סתומה, ולא פירש את שם המכה, אלא כך אמר ר' אלעזר: כיון שהעלה הקב"ה את פינחס לכהונה גדולה, לא רצה להזכיר שהרג אדם,
שאין הדבר ראוי לכהונה גדולה, אבל לפני שהעלהו לכהונה גדולה, הזכיר שמו שנאמר: (בלק כה ז) וירא פינחס וגו', ויקח רמח וגו', וידקור את שניהם,  וכן הטעם ושם האשה המכה. (זהר הקדוש) ויש לשאול דאיך אפשר שפינחס כהן, והוא מצד החסד הגמור יעשה דין על ידי ההריגה: אלא כך יוסבר העניין שאותיות פינחס בגמט' מאתיים ושמונה (ר"ח), ו-יצחק גם עולה בגמט' מאתיים ושמונה (ר"ח), לרמוז לנו שיצחק אע"ה היה מצד הגבורה שהיא מידת הדין, ובשעת המעשה התעברה נשמתו של יצחק בפינחס ועל כן לא נכתב שמו של פינחס.

צרור את המדינים וגו':
למה לצרור אותם כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים הבא להרגך השכם להרגו, ר' שמעון אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורג הורג בעולם הזה ויש לו לנהרג חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. והיו שתי אומות שקדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה, המצרים ואדומים קדמו בחרב, במצרים נאמר (שמות טו) אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי. ובאדום כתיב (במדבר כ) ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ושתים בעבירה מואבים ועמונים, על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג) לא תתעב אדומי. ועוד (שם) לא תתעב מצרי. אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל כתיב: לא יבא עמוני ומואבי (שם) גם דור עשירי עד עולם.

ותקרבנה בנות צלפחד וגו':
אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באנזי נשיכם. ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עימהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה על הארץ שנאמר (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה, ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות בחטא המרגלים, אבל הנשים לא היו עימהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה. כתיב איש, ולא אשה, כיוון שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ שנאמר ותקרבנה בנות צלפחד וגו'. לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים גדר, וגדרו הנשים גדר.

ותקרבנה בנות צלפחד וגו':
גדולה להן, וגדולה לאביהן, גדולה למכיר, וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות, מה חכמתן שלפי שעה דברו שהיה משה עוסק בפרשת נחלות לאלה תחלק הארץ אמרו לו אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה', צדקניות היו שלא נישאו אלא להגון להם ולמה זמנן הקב"ה למשה באחרונה שלא יראה משה עצמו שפירש מן האשה ארבעים שנה הודיעו הקב"ה באלו לומר הרי הנשים שלא נצטוו לא נישאו אלא להגון להם.

ויאמר ה' אל משה... עלה אל הר העברים הזה וגו':
שהוא הר נבו. ואפשר לשאול מה ראה ה' לומר למשה לעלות להר אחר פרשת הנחלות. אלא אמרו חז"ל ששמע משה רבינו נתן תתן להם, סבר שנתרצה לו הקב"ה ואמר הריני מנחיל את ישראל כיוון שנצטוויתי לחלק להם את הנחלה, אמר לו הקב"ה גזירתי במקומה עומדת עלה אל הר העברים וגו', כאשר נאסף אהרן אחיך שאין אתה יפה מאחיך.

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו':
בפסוק זה רמוז שמו של אליהו, שהרי פינחס הוא אליהו ולפניו באים השאלות, "על פיו יבואו ועל פיו יצאו" ונרמז שמו בתיבות ולפני "אלעזר הכהן יעמדו ושאל לו " ראשי תיבות אליהו.

את קרבני לחמי לאשי וגו':
אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כי כל העולם כולו שלי. והבהמה שאתם מקריבים אני בראתי אותה, כדכתיב (תהלים נ י' יב) כי לי כל חיתו וגו' אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלאה. שאין לפני אכילה ושתייה. אמר ר' סימון י"ג מדות רחמים כתיב בהקב"ה שנאמר (שמות לד) ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' וגו' ויש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי ועל זה אמר אם ארעב לא אומר לך. אמר ר' יהודה בר' סימון: אמר הקב"ה עשרה בהמות טהורות מסרתי לך שלשה הן ברשותך, ושבעה אינן ברשותך, ולא הטרחתי עליך שתהא הולך בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, ולא אמרתי לך אלא מהגדלים על אבוסך, ועל זה אמר אם ארעב לא אומר לך.

את קרבני לחמי לאשי וגו':
אמר ר' יצחק כתיב את קרבני לחמי וגו', וכי יש לפני הקב"ה אכילה ושתייה ומניין למדנו ממה שאמר (תהלים קד) משרתיו אש לוהט. ומהיכן ניזונים המלאכים אמר ר' יודן אמר ר' יצחק: מזיו השכינה שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. אמר ר' שמעון בן לוי הלא כתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני, משמע שיש כאן אכילה. אלא למדנו ממשה שעלה להר סיני וראה מה כתיב בו (שמות כד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו', אלו היה לפני אכילה ושתייה היה אוכל ושותה, ועל זה אמר אם ארעב לא אומר לך.

תשמרו להקריב לי במועדו וגו':
אמר שלמה המלך (משלי יב) צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר שאמר לרבקה הגמיאני מעט מים, כדי גמייא, ובטן רשעים תחסר, זה עשו שאמר ליעקב (בראשית כה) הלעיטני נא, אמר ר' יצחק בר ר' זעירא: עשו פער פיו כגמל כאשר אמר ליעקב אפתח את פי ואתה מכניס פנימה את האוכל, וכך למדנו שאין אובסים את הגמל ולא דורסים אבל מלעיטין אותו. אך צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואבייה שכתוב בה (רות ב) ותאכל ותשבע ותותר, שהברכה הייתה בפיה של אותה צדקת. ובטן רשעים תחסר אלו אומות העולם. היה מעשה בעובד כוכבים אחד שזימן את כל בני עירו לסעודה אמר ר' דוסתאי גם אותי זימן לאותה סעודה עם כל בני עירו ולא היה שלחנו חסר מכל מטעמים שבעולם, ומה עשה אותו הגוי נטל את הקערה מלפנינו שהייתה יפה כששה ככרי כסף ושבר אותה, אמרתי לו מפני מה עשית כך, אמר לי אתם אומרים שהעולם הזה שלנו, והעולם הבא שלכם, ואם אין אנו אוכלים עכשיו אימתי אנו אוכלים, קראתי עליו ובטן רשעים תחסר.

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים וגו':
לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. אמר ר"י בר ר' סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון, כיצד הדבר כיוון שקורבן של תמיד, היה של שחר והיה מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים, היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, וממילה לא לן אדם בירושלים ובידו עוון שנאמר (ישעיה א) צדק ילין בה וגו', אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לפני לחם הפנים וקרבנות, ולעתיד לבוא אני אערוך לכם שלחן גדול, ויהיו עובדי כוכבים רואים ובושים שנאמר (תהלים כג) תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. וכן הכתוב אומר (ישעיהו סה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו.

ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רבעית ההין וגו':
לפי שהסולת היא הלחם והלחם שהוא חיות האדם, שהם חמשת מיני דגן  חיטה ושעורה ושיפון וכו' לא נפקד המלאך, אלא בידי הקב"ה בלבד, שאילו היה הלחם נפקד בידי שר היה רודף אחרי האדם לתת לו עניות ואין מי שישגיח עליו, ולכן התפילה על הפרנסה היא לה' שאצלו מופקדים מזונותיו של האדם, וצריך האדם להיזהר מאוד שלא לזלזל בפירורי הלחם ולא להשליכם במקום שאין בו, כיוון שמי שמזלזל בפירורי הלחם נצרך לעניות, ורומז לכך שהפירורים של המוח הם טיפות השז"ל שיוצא מין האדם שזורקן על הארץ, שנאמר בהן "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" שאם זורקן בנדה, או בבת נכר, או בשפחה, מגיע לעניות ועני חשוב כמת. מולכן מי שמזלזל בפירורי הלחם של התורה, שהן ההלכות ולימוד התורה, או סוד האותיות הקדושות שמשתמש בהן ללשון הרע, שולט עליו יצר הרע. שנאמר "כי בעד אשה זונה עד כיכר לחם", ואין לחם אלא כ"ב אותיות התורה, ואין כיכר אלא אפילו הלכה אחת "בלולה בשמן" שהוא סוד שאין התורה בלולה בכל איש אלא במי שסובל עליה בדוחק כדאיתא במשנה שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ועוד אמרו בלולה בשמן זה האדם המקיים "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"

פינת הלשון:
הטלפון ובעלי לשון הרע. המצאת הטלפון הרחיבה את ממדי הסכנה להיכשל בלשון הרע מכשיר הטלפון מאפשר לכל אדם להיהפך לבעל לשון הרע ביתר נוחות בתוך ביתו מבלי צורך להתאמץ לכן דרושה זהירות רבה ועל כן צריך להישמר מלשון הרע בזמן השיחה.

הפרשה הזו עוסקת בשעותיו האחרונות של משה רבנו והקב"ה מצווה את משה לראות את הארץ שהוא לא יזכה להיכנס אליה בגלל חטא מי מריבה, אפשר לראות כאן התנהגות הראויה למנהיג, לכאורה טבע הדברים בעולם שהילד ממשיך את דרך אביו במנהיגות כיאה למלך, ואילו כאן מודיע הקב"ה למשה שיהושע הוא שמכניס את עם ישראל לארץ, ובמקום לכעוס מסייע משה ליהושע בכל ההשתדלות שהמנוי יעלה יפה ועושה יותר ממה שנתבקש על ידי הקב"ה ומברך את יהושוע שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו" דהיינו בעין יפה יותר ממה שנצטווה. פירש רש"י שהקב"ה אמר למשה "וסמכת את ידייך" והוא עשה את יהושע כלי מלא וגדוש למלות אותו חוכמה בעין יפה.

מסופר על הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. באחד השעורים שמסר אמר הרב שלמחרת הוא רוצה למסור מערכה של ר' עקיבא איגר זצ"ל על אחת הסוגיות ומכיוון שהיא עמוקה אי אפשר להבין אותה אם לא מכינים את הסוגיה היטב כולל שיטות הראשונים לכן ביקש הרב שיכינו היטב את החומר הנלמד, למחרת הגיע הרב לשיעור וראה שמלבד בחור אחד לא הכינו יתר התלמידים את החומר הנדרש כראוי מסיבות שונות, מכיוון שכך היה אמר הרב שאין אפשרות למסור את המערכה ולכן הוא עובר להסביר סוגיה אחרת. בשעות אחר הצהרים כאשר הגיע הרב לישיבה ניגש אליו אותו בחור שהכין את הסוגיה היטב וביקש מהרב שיסביר לו את המערכה של ר' עקיבא איגר, כיוון שהוא למד את הסוגיה ואינו צריך להפסיד את החומר על שחבריו לא התכוננו ובמשך ארבע שעות ישב הרב ולימד את התלמיד בסבלנות ובאורך רוח את השיעור.

בעובדות אלו ניכרת דמותו של מנהיג מורם שלא מתחשב בצרכיו או ברגשותיו אלא חושב על הכלל בענווה גמורה

מתוך ספר "איש ישר" להשיג בטל 0524874108