הלשון העברית

מואדיב, כתבת שאינך יודע בעל פה מהו השורש של קומם, ואתה אף חושב צורה זו ליוצאת מן הכלל. אני שאלתי שאלה זו כדי לברר כמה ידע בדקדוק דרוש כאן בפורום כדי לכתוב על הזולת שהוא אינו יודע. מסתבר שאפס! ממך כמנהל ובקי בחוקי הפורום הלוא ניתן להביא ראיה. ואכן נוכחתי לכל אורך אשכול זה אף נזהרת שלא לסטות מהקריטריונים של הפורום, ובפרט מקריטריון 7 שטבע ואמאי: "במקרה ויש לך בקורת על משהו חלוני/ציוני וכדו' עליך לאזן אותה עם השמצה דומה על משהו (או מישהו) חרדי".אמנם לא מובן מדוע עיקר הדין-ודברים סובב אודות אי-בקיאותי בדקדוק, בעוד שלא הצהרתי מעולם שאני יודע דקדוק, ואני אף לא סובר כך. אני יודע שהתשובה בוא תבוא בלשון שאלה: אם כן מה לך כי תתלונן על העברית החדשה, האם ברי לך שהתמיהות שאתה מתמיה עליה הם אכן תמיהות מבוססות? - האמת איני יודע, ואף על פי כן אוסיף להעלות את רעיוני כאן. תרצה - תתייחס אליהן בכבוד, תרצה תתייחס אלי בזלזול. רצית אל תתייחס כלל. ושוב, אני אינני הפונקציה כאן.

תוקן על ידי שבח_גרונם ב- 13/07/2010 17:05:43

ואחזור לדיון. מלים מסויימים לא מצאו חן בעיני בן-יודקה. לפעמים מצא לנכון להכניס עצמו לדחוקים ובלבד שלא לקיים את המלה המצויה והנפוצה. כלפי מה הדברים אמורים? - המלה גיד. משום מה לא מצאה מלה זו חן בעיניו, ועל כן ראה לנכון להמציא את "שריר" ומקרא מצא לו: "הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו". ואם כח קשור לשריר, מוכרח ששריר הוא גיד. אלא שאין אף מפרש שאומר כן. וכולם מפרשים ששריר הוא הטבור. ואמנם קיים משמעות חוזק למילת שריר, כמו שכתוב בשרירות לבי אלך. וכן בכתובה והכל שריר וקיים. אבל מכאן ועד להמציא מילה חדשה עבור הגידים ישנה כברת דרך, ובפרט בהתחשב בכך שכבר נמצא מילה קיימת ותקינה לזה.

.


במכתש, בין הריפות.



(התייאשתי)

.

תוקן על ידי שבח_גרונם ב- 13/07/2010 20:13:22

מואדיב, אכן הודאה בשגיאה היא הקשה שבמדות (ואני מתכוין אליך, כי אני לא נמנעתי לעשות זאת כאן באשכול).

אמשלום, את מאשימה אותי במה שאין בי. את מוזמנת לסקור את כל הודעותי באשכול זה ובאשכולות אחרים ולהיווכח בעצמך שמעולם לא קיללתי ולא גידפתי את אחד מחברי הפורום.

בטוחני שאם לא הייתי מזלזל בכבוד בן-יודקה ומביא כאן את העובדות עליו לא היית מתקיפה אותי כדברים האלה. מעניין מדוע אינך חשה כך לכבוד חכמי התורה?

הזכרת משהו על יושר אינטלקטואלי. אני מפקפק במדת יכולתו של היושר האינטלקטואלי שלך להתמודד עם הנתונים שהעליתי כאן המגלים טפח באישיותו המפוקפקת של בן-יודקה שאת כה חשה לכבודו, כשם שמן הסתם יהיה קשה להתמודד עם שאלות קשות על אישים אחרים בציונות, וכשם שאני אתקשה להתמודד מול טענות על אישיותו של החזון איש למשל.

ועתה אני רוצה לשאול אותך שאלה צדדית, האם נראה לך שמואדיב ראה פעם לוח הפעלים? אני לא צריך תשובה. מספיק שכל מי שיראה כאן את תגובתי הנוכחית ויפתח לוח הפעלים ויעיין בגזרת נחי ע"ו, יוותר לו רק להשוות מה שמופיע שם, עם התפתלויותיו של מואדיב אודות מלת "קומם" ("דוגמא יוצאת דופן"... "יצירת שורש משורש קודם"...) ואז יבין את כוונתי.

תוקן על ידי שבח_גרונם ב- 13/07/2010 20:42:06

.


תשר"ת,


אינני מחזיק מולי, ולמען האמת גם לא בספרייתי, את כתביו של בן יהודה. כדי לדעת למה בדיוק התכוון - צריך לקרוא מה כתב.
כל שטענתי היה כי אי אפשר לקבול על בן יהודה שייבא מלה זרה מהיידיש או הגרמנית לעברית, כאשר מדובר במלה הכתובה בתנ"ך כמה וכמה פעמים. אני יכול לנחש, אגב, שהטעות של גרונם אינה שלו, הוא מצטט מישהו, ואותו מצוטט, לא הגיע אף פעם ל"מקראות גדולות", ועל כן חושב שאין פירוש בלעדי פירושו של רש"י - אבל זה ניחוש שלי בלבד.

על דרך ההשערה - ואין לי שום בסיס להשערה זו - אני יכול לנחש את המהלך הבא:

1. המלה "שלט" מוצגת לקהל דוברי העברית החדשים בתור המלה הנכונה ל"מגן".

2. אנשים - ששפת אמם הרי אינה עברית - מתחילים להשתמש במלה החדשה.

3. חלקם של אנשים אלו יודעם גרמנית, או יידיש. הם מכירים שיתוף השם בין מגן לבין כרזה, משום שבגרמנית וביידיש, לאותה מלה יש את שתי המשמעויות - ובאופן לא מפתיע. יש צורך לזכור כי בימי הביניים, אנו מדברים על מגינים עליהם יש את סמל בית האצולה וכד' - והכרזה היא גם מגן, וההיפך.

מכאן ועד לשימוש הכפול גם בעברית - הדרך קצרה.


שיתוף השם נוטה לבלבל תמיד. צא וראה מה משמעות המלה "גאון" בעברית מודרנית. כאשר כותבים אודות מישהו שהוא "גאון", מתכוונים כיום לצורה העברית של המלה האנגלית ג'ניוס - אדם בעל חכמה יוצאת מגדר הרגיל.

אולם עד לתקופה המודרנית, למלה זו היו משמעויות אחרות. בתקופת התנ"ך אנו מוצאים את "גאון הירדן" - האיזור המוצף לעתים על ידי עליית מפלס מימי הירדן - הגאות שלהם. מאות שנים אחר כך, אנו מוצאים בישיבות בבל את תואר הכבוד "ראש ישיבת גאון יעקב" - שוב, משמעות גאון קשורה לעליה לגובה, לגאווה ולגאות. רק חזרתם לדבר עברית של אנשים שהושפעו באופן חזק משפות אירופיות, גרם לשינוי המשמעות של מלה זו, שמשמעותה המקורית שונה לגמרי.



לגבי בן יהודה, אין ספק שהאיש תרם רבות לחזרה לשימוש יומיומי בשפה העברית, אם כי לעניות דעתי, יש הפרזה רבה בחשיבות מפעלו. בקרב קהילות רבות בעולם היהודי, דיברו עברית, ובלי קשר אליו - וכאן אני יכול לספר סיפור משפחתי:

אבי מורי זצ"ל, עלה לארץ בגיל 3 לערך, לפני כשמונים שנה, מפולין. באחד הימים, שאלתיו אם לא התקשה, כילד קטן, ליצור קשר עם ילדים אחרים, בגלל ששפתו היתה יידיש, והם דיברו עברית. "דיברתי עברית מצויין כשעליתי ארצה" ענה לי. סברתי לתומי כי הוריו - שתכננו זמן רב מראש את עלייתם ארצה - הכינו אותו ודיברו עמו עברית. לתדהמתי, אמר לי כי שפת העברית היתה נפוצה ובשימוש תדיר בעיירתם (בפודלסיה, לא רחוק מהעיר ביאליסטוק. כיום בפולין, פעמים אחרות בליטא). דבריו נראו לי לא סבירים, אולם כשלאחר פטירת סבי נתקלתי בהזמנה לחתונה של סבתו של אבי, הוכיתי בתדהמה. ההזמנה היתה כתובה עברית, לא יידיש, ובניסוח שלא הטיל ספק בכך שהכותבים והקוראים רגילים לשימוש בעברית. לא היתה זו שפת המשנה או התנ"ך, אלא שפה חיה, בה מזמינים אנשים לחופה ביום שישי בצהרים בחצר בית הכנסת, ובה הם מוזמנים לשמח חתן וכלה לאחר סעודת השבת - איש איש בביתו.
אז כן, בן יהודה ודעימיה טרחו רבות להנחיל את העברית כשפה חיה, ותרומתו בהכנת המילון העברי המודרני הראשון - לא ניתנת לביטול. יחד עם זאת, העברית לא היתה שפה מתה, היא מעולם לא מתה. כשיהודים בני ארצות שונות הצטרכו להתכתב, הם עשו זאת בעברית - כשפה המשותפת לכל היהודים; וספרות רבה נכתבה תמיד בעברית. יתר על כן, כפי שהסיפור שהבאתי למעלה מדגים - במקומות רבים בעולם יהודים המשיכו להשתמש בעברית, אם כי - באופן טבעי - בכל מקום הושפעה שפת הדיבור מהשפה השלטת המקומית.


ומכאן, לענ"ד, גם תשובה לדבריך האחרונים. השפה היחידה בה יכולים יהודים לדבר אלו עם אלו, גם כשזה בא מארץ דוברת גרמנית וזה בא מארץ דוברת ערבית - היא שפת עבר. יהודים מרוסיה ויהודים מאלג'יר לא יכלו לדבר אלו עם אלו ביידיש. יהודי תימן לא יכלו להבין את הערבית המוגרבית של יהודי מרוקו, ויוצאי רומניה בכלל לא הבינו מה הם רוצים מהם. יש שפות יהודיות רבות, אך רק שפה עברית אחת משותפת לכל היהודים. כשם שאוגנדה לא יכלה להיות מקום מוסכם על כל היהודים, כך גרמנית, או אפילו אספראנטו, לא יכלו להחליף את שפתנו, לשון הקודש.