| נשלח ב-7/7/2010 17:28 |
 |
| |
לחזור לעולם הזה טוב או לא?
האם יכול אחד מהלומדים הגולשים כאן להסביר איך יתכן שלחזור לעולם בגלגול נתפס אצל אנשים כעונש חמור ביותר ואלו לקום בתחיית המתים שזה בעצם אותו דבר הרי זה שכר שאין דומה לו. נא לחוס על האשכול למרות שלא קבל עדיין אישור
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 19:25 |
|
| |
בדרך כלל בתחיית המתים חושבים על לחזור לעולם מתוקן וטוב יותר
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 20:02 |
|
| |
זה לא אותו דבר! גילגול נשמות- למי שמאמין בה- אינה בהכרח עונש,
תחיית המתים לעומת זאת הוא תהליך. צריכים לעשות משהו מאד קיצוני, לא לקום בתחיית המתים
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 20:18 |
|
| |
אני חושב שלצאת מהעולם הזה זה הכי טוב, ואתה עוד רוצה לחזור?
מה תפסיד אם תצא מפה,
תדמיין שבכלל לא היית נולד היה חסר לך משהו, לא.
כשתצא מפה כבר לא יהיה חסר לך שןם דבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 20:41 |
|
| |
למרות שנאתך לעולם אני מקוה שאתה לא מחבל בה. אין דבר יותר טוב מהעולם הזה. העובדה שאלוקים הטוב והמיטיב ברא את האדם לחיות בה. ונתן לו בה כל טוב,
ואם האדם לא מרגיש בה טוב. סימן הוא שחיבל בה
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 00:20 |
|
| |
לענ"ד יש לזה הסבר פשוט.
תפיסת העולם העליון כמקום לצדיקים היושבים ונהנים מזיו השכינה היא רעיון חדש שלא היה ידוע אפילו לסופרי המקרא המאוחרים ביותר, כגון דניאל. תפיסת העולם אז היתה שלאחר המוות יש חור שחור. אפילו רעיון תחיית המתים הוא דבר חדש שהתחיל להתפתח קמעא קמעא, ודניאל הוא היחיד שכבר מציג זאת בצורה מפורשת. העולם הבא - כפשוטו - היה דבר שיקרה בעתיד. כעת אנו בעולם הזה [ועיין בזה באריכות בספר 'תולדות תורת הסוד העברית' ליוסף דן, חלק א'].
תחיית המתים אם כן היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאדם, שהרי לאחר מותו הוא שוכב 'כמו חללים אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו'.
הרעיון של העולם הבא במשמעות של העולם העליון נולד בתקופה מאוחרת הרבה יותר, בעומק הגלות, והוא היה רעיון פרקטי להדהים: במקום לחכות בתוחלת אין קץ לאיזה עתיד רחוק שמי יודע מתי יגיע. יודע כל אחד שאם אך הוא מת - יש עולם עליון מלא כל טוב, ממש אחרית הימים. [ולכן כידוע יש מבוכה רבה בספרי המחשבה המתאמצים למצוא הבדלים בין העולם העליון לעולם הבא, ואינם יודעים שהעולם העליון הוא גירסה מתקדמת יותר של העולם הבא]. כשזה המצב אז כמובן שלרדת גלגול זה הדבר הכי נורא שיש. שהרי זה אומר לחזור שוב על המסלול המפרך של שבעים שנה בעולם התלאות, מי טיפש וירצה בכגון דא? ודבריו של שונא ומחבל הם דוגמא חיה לתפיסה זאת.
תוקן על ידי ירוק11 ב- 08/07/2010 00:21:50
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 01:13 |
|
| |
ירוק
כפי שידוע לך וודאי, האמונה בעולם המיתים הוא קדום מהעם היהודי.
הממלכות המריות, המוסופטומיות, וכל בני קדם. כולם האמינו בשאול הנשמות ובעינוגי נפשות. כל טכסי הקבורה העתיקים מכוונים לענין זה.
הפלא הגדול הוא דווקא התכחשותה של היהדות התנכי"ת לעניני אחר המוות, אולי זה היה מטאפיזי מדי.
אפילו בכתבי אפלאטון ישנם רמיזות בדבר נפשות וגלגולם.
להבנתי רעיונות כמו הסכמה (לא משאלה, אלא הסכמה תובנתית) לעזוב את נווה עולמינו, נובעת מריסון בלהט האישי של הסבורים כן, לצבור שליטה ועמדה בזולתם. וממערכת יצרים מרוסנת ולא להוטה מדי. אזי איון מוחלט לא מפריע כ"כ, כי מילא לא תחוש כלום ולא יחסר לך כלום.
רק להיטות לעינוג וחויית חיים, וחרדה (מדומה) מחוסר שליטה. מביאים את האדם ליצר חיים בכל מחיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 01:24 |
|
| |
אני מניח שזה קשור לשאלה עד כמה החיים שלך בעולם הזה קשים. בעבר המון אנשים חיו חיי עניות וצער שלא יאמנו במדדי היום (רק תחשוב על זה שלא היתה הרדמה בטיפולי שיניים ולא היה שום טיפול חוץ מעקירה, אפילו לקיסר ...) כשאתה מאמין שהעולם הבא הוא לפחות מקום שלוה ונחת, ממש אין לך חשק לחזור לעולם הזה.
צד נוסף הוא מידת החומרה שבה אתה רואה את נסיון העוה"ז. אם אתה מרגיש שכל צעד מוטעה הכי קטן, כל עבירה פצפונת, גורם לחורבן ענק בכל העולמות ושיבואו איתך על זה בדין חמור, אתה אומר לעצמך שלא כדאי לעבור את המבחן הזה פעמיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 07:07 |
|
| |
נוח לו לאדם שלא נברא.
ואיך אמר הגר"א, לעבור את העוה"ז בשלום..
אבל, האם אין גישה זו מצביעה על ליקוי בבריאה ? הרי בורא עולם שכולו חסד לא יברא עולם בדיעבד שכזה, או שמא החטא הקדמון אשם בהכל ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 08:50 |
|
| |
יש לשאלה זו שתי היבטים.
האחד דתי-אמוני,
והשני אישי-אקססטיאני.
נעשו פה קצת עירוב פרשיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 10:18 |
|
| |
מרכא
הרי בורא עולם שכולו חסד לא יברא עולם בדיעבד שכזה, או שמא החטא הקדמון אשם בהכל ?
אתה מתאר לך כי את העולם ברא אלוקים בלי תכנית- כלומר שהחטא הקדמון לא היה בתכנית המקורית? חז"ל אומרים שאלוקים הסתכל בתורה וברא את העולם, הוא לא ראה כי בתורה כתובה החטא הקדמון?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 10:32 |
|
| |
דוב שוורץ במאמרו על הסגפנות בפילוסופיה של ימי הבינים (איני זוכר את השם המדויק) טען שהשאלה הגדולה שעמדה בפני פילוסוף היא האם להתאבד כדי לזכות בהכרת המושכלות ללא החומר המפריע.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 11:04 |
|
| |
מספרים על פילוסוף אפיקורס כזה, שלא התאבד- כי לא רצה לקיים את המצווה- ובערת הרע מקירבך.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 11:13 |
|
| |
ירוחם,
זה כמו אדם הכהן שרצה לעשות תשובה על ערש דווי, כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.
ומה שהביא מרכא מהגר"א, זהו בסיס התפיסה החרדית לפיההעוה"ז אינו אלא ניסיון שיש לעבור אותו בשלום כדי להגיע לעוה"ב. ויסודו בדברי רש"י על יעקב: אצל לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. אבל התפיסה המודרנית (או ציונית-דתית, שהיא תת-קבוצה שלה בד"כ) היאשהעוה"ז הוא מטרה לעצמה, ואין להתחשב בענייני עוה"ב כשפועלים בעוה"ז. וכשעושים כאן מצוות זה לא כדי לקבל עוה"ב, אלא בגלל שצריך לעשות מצוות. ומעניין בהקשר זה להביא את הסיפור על הגר"א והאתרוג שהיה מוכן למסור את כל העוה"ב שלו עבור אתרוג מהודר. אצלו לעבור את עוה"ז בשלום אין פירושו לקבל מכסימום עוה"ב, אלא לעשות האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא (ראה רמב"ם רפ"י הל' תשובה).
והנפ"מ היא כמובן לשאלת האשכו. הגר"א כנראה היהכן מוכן לחזור הנה שוב, שכן הוא רואה במעשים שלנו בעוה"ז ערך ול רק ניסיון בשביל העוה"ב. וכידוע, שעל ערש דווי הוא החזיק את ציציותיו ובכה, שבעוה"ז תמורת כמה אגורות ניתן לקיים מצוות, ובעוה"ב ל ניתן לעשות זאת עבור שום הון שבעולם. אחד כזה ודאי כן ירצה לחזור לעוה"ז,ודלא כמסקנת מרכא מציטט שהוא הביא.
אגב, האם הציטוט הזה מצוי בכתובים איפושהו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 11:39 |
|
| |
.
תוקן על ידי שבח_גרונם ב- 08/07/2010 11:40:11
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 11:40 |
|
| |
| mdabraham כתב: |  |
זה כמו אדם הכהן שרצה לעשות תשובה על ערש דווי, כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.
|
|
הוא כנראה היה אחד משני המשכילים שבעל זכרון יעקב לא רצה להזכיר את שמם, ייתכן משום אותו מעשה. סיפור דומה (בהיפוך) מסופר בספר הנ"ל:
"ידוע, שבוילנא נמצאו אז בין המשכילים ארבעה אנשים, שהחרדים כינו אותם אז: "ארבעה אבות נזיקין". מִשְּׁנַיִם - שבהם אינני חפץ לדבר מפני הכבוד. השלישי "עוזר שטויבצער", עליו יסופר המכתם הזה: וכו'. על הרביעי, "לייזער יאשינובקער" - אבי "ניסן רוזנטאל" - סיפרו: אשר לפני מותו קרא לבנו ויאמר לו: ניסן בני! אחיך... הלא המיר דתו, ובודאי לא יאמר אחרי "קדיש". אחיותיך הלא פטורות מלומר קדיש. גם אותך אבקש שלא תגיד "קדיש". לפני מותו, בשעה שהדבור כבר לא היה בו, ובביתו היו בין הנאספים כהן אחד, והנאספים אמרו לו שיעזוב את הבית... התאמץ עוד "לייזער יאשינובקר" בשארית כחותיו, וירמז לכהן שישאר דוקא בבית, וצחק מהכהן על רצונו להתנהג כדין..."
|
|
|
|
|
