|
|
| נשלח ב-11/7/2010 09:27 |
 |
| |
בודאי מצויים בפורום תלמידים גדולים ומקורבים ממני, אבל אני אנסה לענות לשאלות של צ"ע על פי מה שאני הבנתי מן הרב עמיטל:
לעבדך באמת -
עבודת ה' צריכה להיות מותאמת לאדם על פי דרגתו האמיתית, בלי "לקפוץ מעל הפופיק". הרב סלד מעודף הפרומקייט המוחצן הנפוץ בימינו, אשר במקרים רבים הוא חסר כיסוי אמיתי. בהזדמנויות רבות הוא הזכיר שכאשר המשנ"ב אומר "ובעל נפש יחמיר" צריך קודם להיות בעל נפש, ורק אז שייך להחמיר, ולא כמו היום שכל בחור ישיבה חושב ש"בע"נ יחמיר" זה איסור גמור. הרב סיפר כי שנים מועטות לאחר שעלה ארצה פגש את אחד ממכריו מאירופה, והלה שאל אותו - "ר' יהודה, מה דעתך - שייך שאני אחמיר בשמיטה ביחס להיתר מכירה?". פעם אנשים הבינו שחומרה של אחד לא בהכרח מתאימה לדרגתו של האחר. כאשר להחמרה יש כיסוי, אז היא עבודת ה' באמת. אחרת זהו זיוף. מסיבה זו גם לא אהב סיסמאות וטקסים, אשר אין בהם תוכן מצד עצמם. (שנים רבות לא אמרו בישיבה תפילה לשלום המדינה, אשר נתפסה כתפילה טקסית. הרב טען שכל התפילה היא לטובת עם ישראל וממילא להצלחת מדינת ישראל, ולמה צריך עוד תפילה מיוחדת? רק לאחר ששמע כי אנשים מפרשים את אי האמירה בצורה שגויה, התחילו להגיד את התפילה, אך כל אחד אמר את התפילה בשקט והחזן סיים בקול - כמו שאר קטעי התפילה, ובניגוד לרוב המקומות בהם נקראת התפילה ע"י החזן)
התנתקות וסרבנות -
ראשית, ברור לי כי הרב היה כועס על עצם השאלה, וכי ברצונך ללמוד על משנתו, אופיו והגותו של אדם דרך הפריסמה הצרה של עמדתו הפוליטית? מה זה חשוב בכלל?
לגופו של ענין, אף שלא שמעתי ממנו דברים מפורשים בענין (לא הייתי בארץ בתקופה הרלוונטית) אני יכול לנחש מה היתה עמדתו, ויבואו היודעים ויתקנו.
ההתנתקות היא שאלה מדינית בטחונית, ולכן דעתו של רב לא נחשבת בנושא זה יותר מדעתו של כל אדם. עליך לחשוב היטב האם המהלך יועיל לעם ישראל (מדינית ובטחונית) במידה כזו שמצדיקה את המחיר הכבד למתיישבים או לא. אם זה מועיל - צריך לעשות את זה. אם הנזק או הסיכון גדולים מידי - אז לא. את החישוב יעשה כל אחד בעצמו על פי מיטב שיפוטו.
ממילא ברור כי אין שום מקום לסרבנות. לאחר שהממשלה החליטה לבצע מהלך שהוא בתחום סמכותה, אסור לאף חייל לערער על כך, ודעתו האישית בנושא לא רלוונטית. חייל שלא מקבל את מרות הממשלה אינו חייל (אני מאמין שבסתר ליבו הרב יעריך אנשים שמוכנים לשלם מחיר אישי כבד על מזבח אמונתם וערכיהם, אך לדעתו זהו שיקול דעת פסול ומסוכן.)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 09:37 |
|
| |
עציוני
הרב עמיטל ענה לאתו שואל על שמיטה, "מה אתך, הלא אתה אגודניק".
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 09:39 |
|
| |
"זקני טרם הלבין, אך ראיתי כבר בימי חיי - כדברי חז"ל - עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי. ראיתי יהודים מובלים לאושוויץ וראיתי יהודים רוקדים בתקומת המדינה. ראיתי תהלוכת ניצחון אחרי מלחמת ששת הימים ועברתי עם חיילים מעבר לתעלת סואץ. עברתי תקופה ארוכה ביותר במשך תקופה קצרה ביותר. מדינת ישראל עומדת כיום במרכז ההיסטוריה העולמית. זה תובע מאתנו משהו. צריך לחיות את התקופה. יום ליום ושנה לשנה יביעו אומר חדש. לחיות בתקופה כזאת, לחוות אותה, לראות ולהכיר את הדינאימיות והאינטנסיביות של ההיסטוריה היהודית בימינו, להסתכל על המאורעות - על כל אחד ועל כולם כאחד - בפרספקטיבה נכונה, כחלק ממכלול גדול; לחוש את התהליך לקראת הגאולה על כל מורכבותו, לדעת מה חובתי בעולמי בשעה זו ומה ה' דורש ממני כאן ועכשיו - כל זה מהווה ייעוד גדול אשר אין מנוס ממנו. אני הגבר, העני ממעש, ראיתי קהילות בחורבנן, ובארץ זכיתי לראותן שוב בבנייתן. יגון ואנחה בהיותי בנכר, ששון ושמחה בעלותי לירושלים. "אספרה שמי לאחי, בתוך קהל אהללך"; "כי טוב חסדך מחיים"; "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך". דבר אחד ברור - "ובהר ציון תהיה פליטה".
(עלון שבות בוגרים ג, 89)
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 09:50 |
|
| |
עציוני כתב "הוא הזכיר שכאשר המשנ"ב אומר "ובעל נפש יחמיר" צריך קודם להיות בעל נפש, ורק אז שייך להחמיר, ולא כמו היום שכל בחור ישיבה חושב ש"בע"נ יחמיר" זה איסור גמור" אולם בשם החזו"א נמסר שבמקום שכתב המ"ב ובעל נפש יחמיר, הרי שלבני תורה הוא חיוב. מכאן כנראה המקור ל"כמו שהיום שכל בחור ישיבה חושב" ...
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 09:59 |
|
| |
זו לא הנקודה היחידה בה הרב עמיטל והחזו"א לא הסכימו זה עם זה (ולא נראה לי שמישהו מהם היה מתרגש מכך יתר על המידה).
אני באופן אישי שמח וגאה להיות מתלמידי הרב עמיטל. מי שמרגיש ששיטת החזון איש מקדמת אותו יותר בעבודת ה' - שיבחר בשיטה זו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 10:01 |
|
| |
[ובמאמר מוסגר, בלי להתייחס לגופם של דברים - "בשם החזו"א נמסר" היא אחת הרעות החולות של דורנו. תמהני כמה מהנמסר בשמו אכן נאמר על ידו, ובאיזה הקשר]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 10:10 |
|
| |
[ עציוני, מה לעשות ש"אין אומתינו אומה, אלא בתורותיה" - שבכתב ושבע"פ. אגב, דברי החזו"א הנזכרים הובאו עד כמה שזכור לח"מ, במקורות מוסמכים ושאינם תלויי הקשר ]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 10:25 |
|
| |
[אני חסיד גדול של תורה שבע"פ, כל עוד שרשרת המסירה היא מהימנה. לא התייחסתי לאמירה המסויימת הזאת אלא לתופעה של תליית דברים שונים באילנות גבוהים, עם או בלי ביסוס. מכל מקום, כדאי שלא להסיט את האשכול מנושאו המקורי]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 10:57 |
|
| |
בהקשר הזה היה הרב עמיטל זצ"ל טוען שלא ייתכן שהיום כל בחור ישיבה הכי קטן קונה לעצמו אתרוג שפעם לכל בריסק לא היה כזה. ניסה להטמיע חזרה לפשטות ולנורמליות של ההלכה, ולהחזיר לבני הישיבות את צלם האנוש, ובזאת בוודאי בניגוד לחזו"א שניסה להופכם למורמים מעם.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 12:23 |
|
| |
יתכן שבשורש הענין נמצאת העובדה שהחזו"א פנה לקבוצה קטנה של יחידי סגולה שהיו אמורים להיות חוד החנית של היהדות. הרב עמיטל, במודע, התווה דרך הראויה לרבים והציג מודל של יהדות לכתחילה שמתאימה גם לבעלי בתים שאינם מסתגרים במגדל השן של בית המדרש. כאשר מנסים לקחת דרך של יחידים ולהפוך אותה לנורמה ציבורית, מתקבל זיוף.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 12:29 |
|
| |
עציוני
היכן ראית שהחזון איש פנה ליחידים?
האם לא בהשפעתו הפכו הישיבות והכוללים להמניים?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 12:41 |
|
| |
כשתינוק בוכה סוגרים את הגמרא???
עירובין כב': "שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב" - בְּמִי אַתְּ מוֹצְאָן? (סדרי תורה). בְּמִי [דף כב ע"א] שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר, בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רַבָּא אָמַר, בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו [וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ] כָּעוֹרֵב, כִּי הָא דְּרָב אַדָא בַר מַתְנָא הֲוָה קָא אַזִיל לְבֵי רָב, אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ, יְנוּקִי [דִּידַךְ], מַאי אַעֲבִיד לְהוּ? אָמַר לָהּ, (איכא) [מִי שְׁלִימוּ] קוּרְמִי בְאַגְמָא?
וודאי שהמימרא של רבא היא רק למי שמקיים גם את מימרת תנא-קמא ומימרת רבה -- אך בכ"ז יש מי שאיננו שועה לתינוק בוכה.
נער הייתי וכבר אינני. ההבדל בין מתמיד אמיתי לשאיננו כזה -- הוא בדיוק זה!
סביבנו בוכים כל הזמן. הילדים, האשה, כל השכונה, כל הדור שכה זקוק לנו. המעלה הגדולה (ליחידי סגולה) היא לשים סטופ.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 12:46 |
|
| |
כנראה לא הבהרתי את עצמי כראוי. לא התכוונתי ליחידים מכלל הציבור החרדי שיובילו את חבריהם. כוונתי היתה לציבור החרדי כולו אשר בשנים שלאחר השואה ראה את עצמו כאוד מוצל מאש, שריד קטן מיהדות מפוארת. החזו"א ראה חשיבות רבה בהחזרת העטרה ליושנה ולכן משך את הציבור החרדי לאן שמשך. להבנתי (המוגבלת), הנחת היסוד היתה שהציבור האמור הוא מיעוט קטן שעל כתפיו מוטלת משימה היסטורית, ומתוך עמדה זו כיוון החזו"א את תלמידיו. האם החזו"א העלה בדעתו מצב שבו מחשבים תוך כמה זמן יהפכו החרדים לרוב במדינה? מסופקני. אילו היה עומד בפני מציאות בה הציבור החרדי מונה מאות אלפים, האם היה מדרבן לאותו אופן פעולה? אינני יודע. בכל אופן, בפרספקטיבה של כלל העם היושב בציון, החזו"א פנה לציבור קטן מאוד שהקשיב לו. השפעתו אכן חרגה מעבר לכל מה שמישהו היה יכול להעלות בדעתו, אבל כאמור, זוהי המציאות כפי שאנו מכירים אותה היום, ולא כפי שהיתה לפני ששים שנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 12:53 |
|
| |
בחגווי -
ההתלבטות מתי לסגור את הגמרא ומתי להישאר ספון בבית המדרש עלתה פעמים רבות לדיון בשנים בהן זכיתי ללמוד בישיבה. ההכרעה אף פעם לא קלה ואי אפשר לנסח כללים. לעתים יצאנו ולעתים נשארנו. הנקודה החשובה לטעמי בסיפור היא לא האם אתה יוצא או לא, אלא האם אתה שומע בכלל את התינוק. לאחר שתשמע את הבכי, תתלבט בין שני ערכים מתנגשים, ותכריע איך שתכריע. אך אם לא תשמע בכלל, ולא תגיע לידי התלבטות, הדבר מעיד על אטימות וממילא לימוד התורה הוא לימוד פגום.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 13:43 |
|
| |
לא זכיתי להכירו אלא מפרסומים בזמן הקמת מימד.
נראה שהאמת היתה נר לרגליו.
מי שיביא כאן עוד מובאות ממנו, וודאי ינציח את זכרו לברכה.
חוויות אישיות הם הדרך הטובה ביותר להכיר אישים ופנימיותם.
|
|
|
|
|
