פנימיות חודש אב-בדרכו של בעל "הסולם" זצוק"ל וזיע"א
בס"ד
מאמר מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א-ראש ישיבת "ברכת שלום"
משנכנס אב ממעטים בשמחה, ההפך מאדר שבו מרבים בשמחה. עוד מופיע בהלכות: מי שיש לו דין או משפט עם גוי ישתדל להשתמט מעניין זה עד לאחר תשעת הימים, ואם יכול, עד אחר חודש אב בכלל. יש להבין את הענינים הללו - על מה בדיוק אנחנו צריכים להתאבל ולקונן בתשעת הימים ובפסגתם בתשעה באב? יש אנשים רבים הסבורים שאנו צריכים לקונן ולהתאבל על המאורעות ההסטוריים אשר ארעו בעבר: חורבן בתי המקדש וכל השלכותיהם, אבל השאלה היא, מה הענינים האלו קשורים אלינו? ואיך הם נוגעים אלינו באופן ישיר? הרי ודאי שאין אנו מקוננים על ענינים של פעם, מעלים זכרונות נוסטלגיים מימים של בית המקדש. ולמעשה חז"ל דברו על הדברים באופן מפורש וכך אמרו: מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. ז"א שלמעשה אנו צריכים להתייחס לחורבן בית המקדש היום לא כמשהו שקרה פעם, אלא כמשהו שקורה היום. ומהי הנקודה המרכזית שעליה אנו צריכים לחשוב? האם אנו צריכים לחשוב על אותו בית שנשא והתנוסס על הר הבית, ובו היו כהנים מקריבים קורבנות ישראל, והיו הלויים עושים עבודתם, וישראל היו מגיעים שלוש פעמים בשנה? האם על כך שממלכת ישראל נתבטלה, דהלא בזמנו היתה ממלכת ישראל שרירה ע"פ חוקי תורתנו הקדושה, ואח"כ הלך ונתמעט עניין זה. והגם שהקים לנו הקב"ה כאן מדינה לכאורה ריבונית, אך אינה מושתתת לצערנו על חוקי התורה, וא"כ אין זו ממלכת ישראל במושג המקורי שלה, האם על זה אנו צריכים להתאבל היום?
הסביר לנו רבנו בעל "הסולם" ולמעשה הדברים כתובים בספרי חסידות רבים: כל אחד ואחת צריך להתבונן אל תוך עצמו פנימה, ולהבין שהנקודה האמיתית של החורבן היא זו:שהקב"ה נעלם ונעדר מתוך חיינו. וכך אומר הזוה"ק על מדרש איכה: "רחל הרימה קול בכייה במרירות תמרורים, אמר לה הקב"ה – רחל מה את מבכה? אמרה לפניו – ולא אבכה? בניי אפוא הם ומה חטאו לך? אמר לה הקב"ה – העלו צרתי לפניי, דהיינו שעשו פסל והכניסו אותו בביתי". עכ"ל. וכאן הזוה"ק מעלה את טענותיה של רחל כלפי הקב"ה, על ההאשמה הזו שהקב"ה מאשים את ישראל שהכניסו צרתו לביתו, אומרת רחל: הרי גם אני הכנסתי צרתי לביתי, כי הרי אני הסכמתי שלאה אחותי תתחתן עם יעקב ומסרתי לה סימנים, כמובא במדרשים. ובכל מה שאמר לה הקב"ה לא קיבלה תנחומים. וזהו שאומר הפסוק: "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה כי איננו". אומר הזוה"ק: לא רצתה לקבל תנחומים, מהו הטעם? משום כי איננו, שהקב"ה איננו כימים הראשונים לשרות ביניהם שהרי נסתלק למעלה, ומשום כי איננו בתוך הבנים לא קיבלה תנחומים. עד שנשבע לה הקב"ה, שכתוב:"כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה". עכ"ל.
א"כ אנו רואים כאן בצורה חריפה מאוד את דברי הזוה"ק "מאנה להנחם על בניה כי איננו" היות והקב"ה איננו. ואנו יכולים להסתכל בתוך עצמנו ולראות שהקב"ה איננו, לא צריכים להסתכל מחוץ לנו, אנחנו הרי יודעים טוב מאוד שאנחנו בחיי היום יום שלנו מתפקדים, אבל אין אנו מרגישים את מציאות ה', אפילו כאשר אנו נמצאים בבית הכנסת ומתפללים, פעמים רבות המחשבות משוטטות מהודו ועד כוש, ובזמן הלימוד יש שאדם נשקע בלימוד אך שוכח את העיקר, את הקב"ה. שלא לדבר על מצבים אחרים כאשר האדם נמצא עם משפחתו או כאשר האדם נמצא ברחוב בעסקיו, האם אנו זוכרים את הבורא, האם אנו חיים במחיצת השי"ת? ודאי שלא, לא נוכל לשקר לעצמנו, חייבים אנו לומר את האמת: הקב"ה איננו. פירושו של דבר: שאנחנו איננו מרגישים את מציאותו, הקב"ה כלפי עצמו – "מלא כל הארץ כבודו", אבל זה לא עוזר לנו. רצה הקב"ה שיהיה גילוי בתחתונים, ונכון להיום אין הדבר כך.
זוהי למעשה המשמעות האמיתית של החורבן: הסתלקות הקב"ה מתוך חיינו. ועל זה מדברת פנימיות התורה הלוך וחזור. פנימיות התורה עוסקת בדברים הפנימיים, לא בדברים החיצוניים. רוב הקהל לצערי, עוסקים בדברים חיצוניים והכוונה – למעשים. וכיוון שכל הקריטריונים ליושרו של אדם הם לא יותר מאשר מעשיו, לכן כולנו הולכים בשקט ובשלווה, מרגישים את עצמנו שלמים, ומרגישים שהקב"ה חייב לנו הרבה מאוד, וכל זה מפני שאנו עוסקים רק בחיצוניות התורה. חיצוניות התורה מדברת על מעשים בלבד, לכן בזמן שאנו עומדים בקריטריונים של המעשים, עושים את אשר דרוש מאתנו, אז כל אחד ואחד אומר - שלום עליי נפשי, אנו נזהרים מלהתרחץ בתשעת הימים, ולא קונים דברים חדשים, ובט' באב נוהגים את מה שצריך לנהוג, אז כבר אנו מרגישים את עצמנו כיהודים טובים, עשינו מה שצריכים. אבל זו טעות גדולה מאוד מאוד, אנחנו רחוקים מאוד ממה שצריכים, כי זה שאנו משתדלים בחלק המעשי, זה עוד לא אומר שום דבר לגבי המצב האופטימלי, העיקר הוא החלק הריגשי, החלק שבלב, החלק המחשבתי, של הכוונות. ועל ז ה מדברת פנימיות התורה, ופנימיות התורה - לא כפי שחושבים רבים שמדברת בשמים - מדברת בארץ לגמרי, והיא שואלת שאלה פשוטה מאוד: האם אנו מרגישים את מציאות ה' בחיי היום יום שלנו? התשובה היא - לא, אין אנו מרגישים, אין אנו מרגישים את יראת ה', וכי מי הוא זה מתוכנו שיכול לבוא ולומר בפה מלא - אני הולך ואני מרגיש פחד, פחד מפני כבוד ה'? מי הוא זה שיכול לומר כך? מי הוא זה שיכול לומר שמרגיש השתוקקות ומשיכה לבורא עולם? זוהי נקודת החורבן. כפי שאומר הזוה"ק: "כי איננו, רחל מבכה על בניה כי איננו", שהקב"ה איננו כימים הראשונים לשרות בינינו שהרי נסתלק למעלה.
לכן הסביר רבנו בעל "הסולם": משנכנס אב ממעטין בשמחה , אב – הכוונה לאבינו שבשמים, כל זמן שאין לאדם מודעות לגבי האבא שבשמים, אז אין לו שום קריטריונים לבדוק את מצבו ואת קשריו ויחסיו לאבא. אבל משנכנס אב, כאשר נכנסת בתוך האדם מודעות לגבי אבינו שבשמים, שיש לנו אבא, מלך כל היקום כולו, שרוצה להתגלות אלינו, אבל הוא לא מתגלה מפני שאיננו ראויים ומתוקנים, אז כאשר נכנס אב – ממעטין בשמחה, כאשר נכנסת המודעות הזאת שיש לנו אבא בשמים ובארץ, אז אנו מסתכלים - איך אנו מתנהגים לאבא הזה, האם בכלל אנו מרגישים אותו? כפי שאמרו חז"ל: "אם אב אני, איה כבודי?" אפוא הכבוד שלי, אם אני אבא שלכם, אפוא היחס כפי שמתנהגים לאבא? הלו אתם הולכים הלוך ושוב מסתובבים בחיי היום יום שלכם, אבל בקושי אתם מקדישים מחשבה אחת קלושה, בזמן שהוא לא יום ולא לילה לגבי האבא, וכשזה נכנס – המודעות הזו, משנכנס אב, אז אנחנו רואים שאנו צריכים למעט בשמחה, צריכים למעט מאוד מאוד, כי החיים שלנו הם חיים מזויפים ושקריים, חיים בתוך שקר, אפילו אלו אשר כבר מקיימי תורה ומצוות, אבל חיים בשקר ובזיוף, כי מקיימים רק מבחינת המעשה, אבל אין לב, אין מחשבה, אין הרגשה, אין כלום, זה זיוף ושקר.
זה דומה לאינסטלטור פשוט שהביאו לפני המלך, מלך מרומם וגדול מלא תכונות טובות וטוב לב ואהבה, מלא מידות טובות ונשגבות, מלך אשר מצוה ציוויים מסוימים לתועלת נתיניו. והאדם הזה נצטוה לתקן אי אלו תיקונים בארמון המלך. וכשהאדם הפשוט הזה עומד על יד המלך הוא מתעסק עם כלי אומנותו – עם הצנורות והמפתחות והמברגים – במקום להתייחס למלך בכבוד ובהכנעה לשמוע מה שהמלך מדבר ומצוה, לנסות להעמיק בזה, להיות כל כולו קשוב ומרוכז במלך, במקום זה הוא עומד ליד המלך, מפנה אליו את הגב, מתעסק עם הצינורות שלו, עם הברגים והמברגים. לו היה חכם היה מנסה לקשור קשר עם המלך הנעלה, תוך כדי עבודה, אבל הוא כולו מרוכז בעבודתו. לכאורה הוא מקיים ציווי, מצד שני הוא מפסיד הפסד גדול, כאשר אינו מנצל את ביצוע הצווי בארמון המלך בכדי ליצור קשר עם המלך. אפשר לבוא בטענות לאיש הזה? אני לא יודע, יכול להיות שהוא כ"כ מרוחק וכ"כ פרימיטיבי עד שאי אפשר לדבר איתו. וזהו בערך מצבנו שלנו, אפילו אנו מתעסקים בתו"מ, אנו מקיימים מצוות המלך, אבל אנחנו בכלל לא חושבים על המלך, אנחנו דומים לאותו אדם פרימיטיבי שא"א לדבר אתו בכלל, כי אין לו את הכלים, אין לו את ההכנה, כמו שילד נכנס בארמון המלך ומפזז ומכרכר בגולות ובשטויות, אז אנחנו אומרים לו: ילד, פה נמצא המלך הגדול, מה אתה משחק פה? תטה את אוזנך למלך, תנסה לשמוע איזה שהוא דבר חכמה, תנסה להתקרב אליו וליצור אתו קשר. אבל הילד, ילד, אין עם מי לדבר ח"ו.
זוהי נקודת החורבן שלנו, זה מצבנו - "כי איננו", הקב"ה איננו, משנכנס אב – שהקב"ה קצת מזכה אותנו לדעת שהוא אבינו – צריכים למעט מאוד בשמחה, כי אנחנו חיים בשקר גדול.
***
ביאור הגמ' במסכת מכות (כ"ד ע"ב)
"פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני!? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
ביאור הדבר: בית קדשי הקדשים, הוא נפש האדם, שבו צריכה לשכון הרגשת כבוד ה'. כפי שאומר הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כי כל אדם צריך להכשיר את עצמו להשראת כבוד המלך, ומהות ההכשרה היא נקיון פנימי, דהאדם צריך לנקות את עצמו מזוהמת האהבה העצמית, ואז נקרא קדוש, כי הוא מקודש ומובדל מישותו העצמית, ועומד לרשות הבורא. וכשאדם בונה את נפשו בתור בית מקדש מתחבר אליו הבורא, והאדם הופך לאדם אחר לגמרי, הוא מהלך ברחוב ומחשבותיו דבוקות בבורא, הוא מביט בבני אדם, בתהליכים שונים שקורים, והוא רואה בכל את יד ה' המכוונת.
כאשר חכמים ראו שמנפש האדם המכונה קדש הקודשים יוצא שועל - בכו. כי שועלים הם מלשון שואלים. וביאור הדבר – במקום שתהא אהבת ה' ממלאה את נפש האדם, ממלאות את נפשו שאלות ותהיות שונות בקשר לכדאיות של עבודת ה' - האם כדאי לי להקדיש את חיי לה', או להקדיש את חיי לענינים גשמיים שבהם הרווח הוא זמין? האם כדאי לי ללכת בדרך אהבת הזולת, או לבנות קרירה אישית? השאלות הללו נובעות מהתרחקות הקב"ה מן האדם, לכן הוא נבוך ומחפש את דרכו בתוך החושך הגדול של העוה"ז. וכשחכמים ראו שזו התוצאה מן החורבן הם בכו.
אבל רבי עקיבא צחק ושמח. ויש להבין מדוע כה שימח אותו זה שיוצא שועל מבית קודשי הקודשים? אלא אומר רבינו בעל "הסולם": "אין אור ללא כלי", כלומר, האדם אינו יכול להנות משום מילוי, אם אין לו צורך לדבר. כפי שאומר הפסוק: "שמחנו כימות עיניתנו", היינו בדיוק לפי הרגשת העינוי שיש לאדם מן הריחוק מצור מחצבתו, כך גודל שמחתו כאשר זוכה להגיע לחיבור עם בורא עולם. ולכן שמח רבי עקיבא - כי זה שהאדם והחברה בכללה מלאים שאלות ותהיות הוא מצב של גלות והסתרה, אבל מצב זה עצמו הוא ערובה להיוצרות הגאולה, כי מיד כשנשלם הכלי של האדם ושל החברה, דהיינו שנתמלאה סאת היסורים והחיפושים העצמיים, הקב"ה מושיע וגואל. נמצא שאי אפשר להגאל בצורה אחרת, כי כל זמן שהצורך באדם לא נשלם, אין הקב"ה יכול לגואלו. וע"כ שמח מאד רבי עקיבא, כי כשראה שהחשיכה שורה במלוא עוצמתה, הבין שכעת מתרקם הצורך הגדול לאור. וזהו ביאור הפסוקים שסמך עליהם רבי עקיבא: "ציון שדה תיחרש", ציון הוא מלשון יציאה, והכוונה לכך שהאדם יוצא מחוץ לקדושה, ואז הוא נחרש, היינו שנעשה כולו חסרונות ויסורים. אבל זוהי ערובה לכך שישבו זקנים ברחובות ירושלים, כי זקן הוא נוטריקון "זה קנה חכמה", היינו שלעתיד לבוא ימלאו אפילו רחובות ירושלים שהם המדרגות החיצוניות של ירושלים בחכמת התורה, ובחכמת כבוד ה'.
ויהי רצון שנחוש בחורבן הקדושה ותמהר להתמלא הסאה, ועי"כ נוכל גם לבוא לבנינה ללא ספק.
 |
|
|
