עבד השם האומנם ?
הרשומה מאת חברו של תוהה
בפתח הדברים אדגיש כי כתיבתי אינה אלא להביע את רעיוני והגיגי, בתם לב ויושרה, מתוך אהבת האדם ובוראו, ואין בליבי מאווייה נסתרת לחזות באבק רסיסים של מיתוסים מתנפצים, אין בי שום כמיהה סמויה לצפות בנתזי דם משחיטת פרות קדושות, ולא מקננת בי תשוקה בוערת להפוך או לשנות סדרי עולם, כי אם לגופם של דברים. לכן אציג את השאלה הטורדנית והמהותית במלא העוצמה והחריפות: מה נדרש מאיתנו כדי להיות "עבד השם" [בלא להיכנס למחלוקת חסידים-ליטאים] ?!.
האם עלינו לבטל כל רגש ותשוקה עצמיים ולהפוך לחייל הממלא פקודות ? האומנם עלינו להגיע למצב שלא יהיה שום פנייה או נטייה חוץ מציווי האל כשם שרובוט נפעל מכוח בקרת הפיקוד שלו ? הייתכן ??
או שלא, אולי לא זו העבודה הרצויה אלא ההיפוך הגמור, ולהיות עובדי השם באופן האמיתי פירושו, שעלינו להגיע למצב שגם ללא ציווי האל היינו רוצים ומשתוקקים מעצמנו לקיים את המצוות ולעבוד את השם, בכל מצווה ומצווה לפי עניינה ותכליתה.
כמו שאילו היו חבורת אנשים מתאגדים ומקבלים עליהם מרצונם לעשות פעולות הכרחיות ומעשים מועילים, ברור הדבר שאין הם פועלים מכוח התחיבות אלא מחמת רצונם ותשוקתם שלהם. כך אנו עם ישראל שרצינו וציפינו לקבל תורה בהר-סיני ולקיים את מצוותיה, האם לאחר קבלת התורה פג רצוננו ? האם הפכנו את עורנו במהלך הדורות ?
******
אמנם כדי שלא נחטא ח"ו לאמת, בהכרח עלינו להרחיב ולהעמיק את הדיון כי ברור שישנם מצוות שאין חולק שא"א לקיימם כחייל המיישם את גזירות המלך. כגון עבודת התפילה שעיקרה היא השתפכות הנפש והמיית הלב, באהבה וכיסופים, בתחינה ובקשה לנשיאת חן להיות נאהב ולקבל את צרכיו, וזה בוודאי לא שייך כלל לקיום צווים וגזירות.
גם המצוות שבין אדם לחברו, בספרי המוסר כבר ייסדו והשרישו שהקיום האמיתי של "ואהבת לרעך כמוך" היא שהאדם מעצמו ירגיש את צער חברו כצערו שלו ממש, [למרות שראיתי מקצת מבעלי המוסר בדור האחרון שנקטו שצריך לרחם ולהיטיב דווקא בגלל ציווי האל, ולא מחמת הרגשת הכאב של הזולת].
גם אין ספק שחלק מן המצוות כמו "פרה אדומה" ניתנו כחוקים שללא ציווי האל לא היה בנו שום רצון ועניין בקיומם, וצריך לקיימם כחייל הממלא אחר ציווי המלך למרות שאיננו מבינים כלל למה ולשם מה התכלית, ובמצוות אלו העבודה היא לבטל את עצמנו ולקיים מבלי שנבין ונרצה, ובחינה זו קיימת בכל המצוות שצריך לקיים בין אם רוצים או לא, אך השאלה בשאר המצוות שבתורה היא מה העבודה הרצויה כמו שפתחנו בתחילת הדברים.
******
כל מי שיתבונן מעט בספר "חובת הלבבות" יראה שעיקר העבודה היא התעוררות של האדם עצמו מרצונו לקיים את המצוות, ואפילו במצוות שאין להם טעם יתעורר לקיימם מתוך הכרת טובה לבוראו.
הסיבה שכל כך קשה לנו לקבל את התפיסה המהותית הזו מוסברת יפה יפה בדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג, פרק ל"א) שכתב; יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצווה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם, ואינם יכולים לבטא אותו, ואינם מצליחים להסבירו; והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה. אבל אם היה דבר שאין להשכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת, הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה וכו', אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצווה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה, עכת"ד.
גם הרמב"ן (עה"ת, דברים כ"ב, ו) כתב; אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד, עכ"ד.
האם ישנו סיכוי שאדם שמקיים הכול כמו רובוט בלא לשתף את רצונותיו על ידי זה יצרף את עצמו ויוציא מליבו מדה מגונה ??
האם יתכן שאדם שמחנך את עצמו לבטל את האישיות שלו, על ידי זה יסיר מליבו אמונה רעה ??
וכי יש סיכוי שעל ידי שיחנוק את אופיו ואת רגשותיו ויסרס כל נטייה ורצון אנושי עצמאי, ידע באמת את השם ?? הכיצד ??
******
כדאי לעיין בדברי המהר"ל על הפסוק ואם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ, כב,) שמבאר שאף על פי שאמרו חז"ל שכל אם שבתורה הם רשות חוץ מג' שהם חובה [אם כסף תלווה, ואם תקריב מנחת ביכורים, ואם מזבח וכו,] בכוונה נכתבו בלשון אם כדי ללמדנו שהמקיים את המצוות הללו [עבודת הקרבנות וגמילות חסדים] כגזירת מלך אין זו עבודה כלל ! וצריך לקיים את המצוות כאילו אינו מצווה.
******
ולסיום סיפור קצר ומשעשע, חברי הטוב הוא איש ססגוני ומעניין, חדור תדיר בלהט קמאי של קדושה, מעוטר בזקנקן חום אדמדם למחצה, וידיו חותרות מעצם טבעם למשמש בו בשקדנות יתרה, תוך שהוא הוגה (או שוגה) ברעיונותיו, ידידי הטוב אינו מסוג האנשים שמסוגל לשמור את הגיגיו לעצמו [כעיקרון זה לא מפריע ואפילו מעניין לשמוע, אבל ישנה בעיה סביבתית קטנטנה שמגיעה לפעמים לרמה אקוטית זה קורה בעצמה בשבוע שחל בו ט' באב...],
והנה באחד השבתות נפגשנו בבית הכנסת בשלהי תפילת המוסף הוא פנה אלי בבהילות חשודה כשעיניו מעורפלות משהו, יש לי "ווארט" ת'חייב לשמוע: התורה אומרת (דברים יז יא) לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וחז"ל מבארים; אפילו אם אמרו לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין. ומפרש רש"י; אפילו תחשוב בלבך שהם טועים. ואז הוא אוחז בזרועי ומנענעה כבשעת מצוות ד' מינים, ובניב תורני-ישיבתי עסיסי שולף את הקושיה בניגון משכנע, הלא אם אתה יודע שההלכה כמו הדיינים ברור שהינך מחויב לנהוג על פי האמת גם ללא הוראתם ואין בזה שום חידוש, ובוודאי כוונת התורה לחייב לנהוג על פי הדיינים גם אם בלבך הם טועים, אם כן מדוע חז"ל טרחו וביארו שזה באה התורה לחדש במילים "ימין ושמאל" ? וכי הייתה הווא אמינא אחרת ? נו, הבנת ?
כן, כן, בהחלט מובן השבתי בחיפזון, נו, אז מה התשובה ? ועוד לפני שסיימתי הוא השיב בתרועת ניצחון, אולי התורה באה ללמד שאפילו אם אתה מבין מדעתך שכך וכך היא הדרך הנכונה, אל תקיים בגלל שזו האמת להבנתך, אלא בגלל שכך הורו לך.
הרגשתי תחושת אי נוחות זוחלת במעלה גבי והתכווצות קלה במעיי, (מה אנחנו רובוטים? מי שעיין בדברים למעלה מבין) ומבלי משים מצאתי את עצמי עונה לעומתו כי יש באמתחתי תרוץ הרבה הרבה יותר טוב משלו,
התורה בוודאי ידעה, אמרתי, כי ישנם אנשים (התכוונתי בעיקר איליו) שבכח חידושם ופילפולם המופלג תמיד מנסים לעקם כל דבר בתורה אפילו להפוך שמאל לימין, ולכן באה התורה ללמד שלפעמים אכן שמאל הכוונה לשמאל, וימין הכוונה לימין, כפשוטו בלי חידושים, חברי הטוב הביט בי ופלבל בעיניו, לשמחתי לא ממש ירד לסוף דעתי הוא גם לא שמע כנראה את קולות הגיחוך החנוקים מסביב [וטוב שכך, בהחלט לא שווה להרוס חברות אמיצה ברגע אחד עבור זוטות], במקביל הציבור התחיל לזמר בקול רם "אנעים זמירות".....
