חוץ מהנבואה יש גם קריטריונים יותר מובחנים, הדרישה של היהדות (זו שניצחה) היא נאמנות למסורת ככל האפשר, כל הכתות הפורשות הובחנו בעיקר בכך שלא קבלו את המסורת ואת סמכות מעבירי המסורת. היו כאלו שטענו לאותנטיות, כמו למשל ההשכלה שניסתה לשחזר את היהדות המקורית להבנתה, ואולי אפילו הצדוקים חשבו שהם משחזרים משהו אותנטי, אבל על זה בדיוק נסוב הויכוח אתם. הפרושים טענו שהשחזור הוא לא אותנטי, וגם שהתקנות והגדרים והקיבוע שנעשו על ידי חכמי ההלכה הם חלק מהיות התורה תורת חיים. ולכן לפי הפרושים הצדוקים לא רק טועים, כמו שחשבו ב"ש על ב"ה שהם טועים, אלא שהגישה שלהם סותרת את הנאמנות להלכה שהתגבשה במשך הדורות.
ב"ש לא חשבו על ב"ה שאינם נאמנים להלכה, אלא שדרכם לא נכונה, וכך בכל המחלוקות האחרות, ואילו הכתות הפורשות הובחנו בכך שאינם נאמנים להלכה. ולכן לא יועיל שהם לשם שמים, כי לפי ההלכה כל מי שלא נאמן להלכה אינו לגיטימי.
מכאן עולה שרק משום שההלכה ניצחה היא גם יכולה לטעון שהיא צודקת, היהדות היא ההלכה, כי זה מה שהתגבש ביהדות. וזה בעצם הקריטריון ההלכתי: ציית למה שהתגבש ע"י ההיררכיה ההלכתית. זה הדבר היחידי המאחד את כל היהדות של כל הדורות והמקומות למשהו מחייב אחד.
(אם הצדוקים היו מנצחים, העיקרון לא יכול היה להיות ציות למה שהתגבש, כי הצדוקים לא קבלו על עצמם עקרון זה. אם הצדוקים היו מנצחים היהדות היתה אינטואיטיבית ויכולה להתחלק להרבה קבוצות שוות מבחינת ערכן גם לפי הצדוקים. בכך היתה נכחדת היהדות המסורתית, לא היינו כאן כעם אחד, אלא היו מאות עמים ושבטים יהודיים כל אחד במקומו וביהדותו).
כל זה לא רלבנטי בכלל למחלוקות בין האורטודוקסים. סיקריקים, חסידים, ברסלבים, וכל המצייתים להלכה באופן רשמי.
