|
|
| נשלח ב-19/7/2010 22:55 |
 |
| |
אני קורא את שיריו של אורי צבי גרינברג, וביראת קודש בפרט את "רחובות הנהר".
ואני קורא את שירו "חזון גלעד לשבטי ישראל" (כרך ה' עמ' 148)
וזאת רק אומר אם אוכל לתמצת (אם רשות יש לי לתמצת) את דברי לבבו:
אנו מתאבלים וסובלים עונשנו כי אנחנו לא ענקים.
אנו סובלים בצדק את חורבננו כי אנו מנציחים את הווייתנו כקטנים, כבעלי חיים שכל עולמם הוא שלוות נפש קטנה וקרתנית אפילו בהווייתה העלובה של יראת שמים מדומה ופחדנית. ואנחנו לא ממשים את עצמנו ואת יעודנו שנחרת בנו על ידי ה' בכבודו ובעצמו.
שיר זה קשה נוקב ומקומם, אך בהקשר השרשור הנוכחי, דומני שאין חשוב ממנו.
אנו, שבנו בחר ה' לא יכולים להיות קטנים בכל קנה מדה שהוא, אנו צריכים להיות ענקיים בכל קנה מידה שהוא (עד כדי הרס קנה המידה).
החורבן הוא למעשה סממן לחולשותנו, עצלנותנו
או אך מגדיר זאת נביא דורנו בשאלה הנוקבת מדוע באה השואה פתאום:
"ואף על פי שלא חטא חטאתם לממלכות הגוים המרצחים,
מתם בדין, ככתוב... כי חטתם חטא דם עצמכם;
חטא דעת תמה.. כפרים ופרות ועגלות וכאילות השדה ויונים
כציפורי קן, כשיחי ערבה, כעצי יער, כדשא צדי דרכים
וכצמח שדה לאלוהים סמוך לפי כל כרסם,
בדעת תמה שהיא הסח הדעת.. האי, בהסח הדעת חייתם חייכם בעולם
ולא נברא ביקם עם- לחיות כך..
ויכ לכם כך הגורל: המרעה, הרפת, הקן והיער.
וסוף הגורל: השוחט, הציד, הגרזן, המדרס והאש"
...
"לו בא אלהים בדברו אליכם: קומו מעם המתים!,
וקמתם והייתם חיים.. ולא שבתם להיות כאתמול?-
וחייתם בדעת תמה כפרים ופרות ועגלות וכאילות שדה ועופות,
כעצי יער, כדשא אפר וכאמות מים לצדי דרכים..
ועלו שוב רועי תמול המתעים ובנו ממלים בנואמים
את קירות- המילוא המדמים סביב חייכם הפרוזים
בהסח הדעת מכל סכנה ואימים בתוך משנאים אדירים,
שוב עד בוא השוחט, הכורת, המבעיר, המולק!"
כן, המקדש חרב, אם הוא יבנה, לא נמלא תוכנו בקטנות המוחין העלובה ביותר שיש לנו?
כלום חורבן המקדש לא נבע מאותה קטנות עלובה?
איפוא אנחנו, לא איך היה המקדש. אם אנו ענקיים אז גם בית המקדש יהיה גדול. אם אנו עלובים, כך גם המקדש, המלוכה הממשלה והעוצמה.
אם אנו נושאי שם ה' ואין סוף לגדולתו, כלום לא צריך להרהר איך להביע זאת בשיא העוצמה שאנו יכולים?
במשפט ובמוסר, בהדר ובגבורה שררה וצדקה, כלפי פנים וכלפי חוץ.
והלוואי...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 06:42 |
|
| |
[השקט שבתוך הסערה,
כתבת - "אם אנו ענקיים אז גם בית המקדש יהיה גדול",
ואני מבקשת להסב את תשומת ליבך לקטע התלמודי הבא -
"ההוא דהוה קאמר ואזיל: כי רחימתין הוה עזיזא - אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין - פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן [כאשר אהבתנו היתה עזה – על רוחב הסייף שכבנו, עכשיו שלא עזה אהבתנו – מיטה בת ששים אמות לא מספיקה לנו]. אמר רב הונא: קראי כתיבי, מעיקרא כתיב 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת' (שמות כה, 22), ותניא: ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו' (מל"א ו, 2). ולבסוף כתיב 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי' וגו' (ישעיה טו,1)"...
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 07:28 |
|
| |
ובעברית:
כשאהבה הייתה חזקה, (ביני לאשתי) היינו יכולים לשכב ביחד אפי' אל רוחב הצר של החרב,
עכשיו שהאהבה לא כל כך חזקה, אפי' מיטה ברוחב שישים אמה (שלשים מטר) לא מספיק לנו,
כך זה בינינו לאלוקים, שהאהבה היה חזק, היה יכול לגור איתנו בעשרה טפחים מהקרקע, (בגובה העינים של תינוק\ילד,)
עכשיו שהאהבה לא כל כך חזקה, כתוב השמים כסאי והארץ הדם רגליו, (כלומר אני כל כך גדול איך ?) אי זה בית אשר תבנו לי ?
המלבי"ם מסביר ויקרא פרק א כי התפשטות הכבוד על כלל הנמצאים מורה השגחתו הכללית על המציאות כולו להנהיגם כפי סדור הטבעי, (כלומר הסתר פנים) אולם צמצום ההבטה על נקודה אחת מורה ההשגחה האישיית, (כלומר גילוי פנים,)
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 07:33 |
|
| |
מצידי מקדש קטן, אמשלום- אמא שלום-
השאלה תשאר על עומדה איך אנו מבטאים עצמנו בו:
האם אנו מבטאים את הקשר האוניברסאלי הלאומי והפרטי לבורא עולם? את מקום הצדק והמשפט? ממשלה והדר? כל הדברים הטובים שאנו שואפים עליהם בפרט ובכלל?
או כלשון אברבאנלי (ונביאי ישראל) הביטוי הוא, כמשחדים בכסף ובבשר את אלוקים כאחרון האלילים, מקום לניצול, אדישות, אטימות ורוע?
נראה לי שכמידת קוטננו כך מידת ריחוקנו מה' הנתפס גבוה ומעל כוח השגתנו... (הוא שם ואנחנו פה)
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 07:59 |
|
| |
| אמשלום כתב: |  | מקסמן,
בפעם שעברה שכולם היו בדעה אחת, זה לא נגמר טוב (עיין בבראשית יא)...
|
|
אמשלום:
האבן עזרא חושב\מפרש כמוך "עם אחד שיש להם דת אחת, כי בהשתנות הדתות תתחדש הקנאה והשנאה, גם כן בהשתנות הלשון"
אבל קשה לי עליו למה בשאלותיו הידועות הוא שואל,
כו' ולמה אנשי מגדל בלל את שפתם ?
כז' ולמה בעצתם הסכימו אנשי בבל ?
כח' ולמה לא בלבל האל את הסכמתם ?
כט' ולמה בראשיתם לא הכו על הפשע ?
מא' ולמה האל רצה לזכות את ישראל ?
מב' ולמה לא יואל כן בשאר האמות ?
ולכן כנראה לא ממש הסכים\הצדיק עם הפרשנות שלו עצמו,
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 13:34 |
|
| |
לסערהשקט
נביא דורינו?האם לא הגזמת?
אצ"ג היה משורר גדול אך יש לקבל את דבריו כפי שהם:שירים ותו לא.
לקבל את דבריו כמסר אמיתי או להפוך אותו למורה דרך זה בפרוש מוגזם,בלשון המעטה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 13:45 |
|
| |
בית המקדש השלישי לא יחרב- כי אין כל סיכוי שהוא יבנה.
לאצג- בההחלט היו את כל הנתונים של נביא- ומי שמכיר הייטב את שיריו מכיר את נבואתיו שהתגשמו ממש,
ועוד הגמרא אומרת--אין הנביא מתנבה תמיד על מה שיהיה אלא על מה ראוי שיהיה
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 14:00 |
|
| |
גם היינה ניבא מאה שנה לפני השואה את בוא השואה .
בשביל לנבא צרות לעם ישראל לא צריך להיות חכם או נביא כי עמנו למוד צרות. גם עכשו לא חסרים משוררים נביאי זעם.
אבל,וזה העיקר, הסערהשקט מציע אותו כמורה דרך לחיינו ונגד זה יצאתי.
משורר יכל לצעוק או להרגיע אבל לא יכול להיות מורה דרך.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 14:10 |
|
| |
צענע
אני חושש שאינך בקיאה בשירת אצ"ג,
הוא ניבא בשנות השלושים כי בריטניה תצא מהודו , ומדומיניונם אחרים. דבר אבסורדי בזמנו.ועוד רבות
לא זכור לי שהוא ניבא צרות לעם ישראל- הוא קיטרג על מנהיגי ישראל, על מחנה השמאל בישראל, הוא ביכה את השואה הנוראה, אבל תמיד עם אופטימיות זהירה ותקווה גדולה.
אצל היינה-נזרקה בו רוח נבואה- או חכם עדיף מנביא= איזה הוא חכם= הרואה את הנולד- אם את זוכרת למה הוא אמר את מה שאמר
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 14:22 |
|
| |
כבר אמרתי שעיקר דברי לא כוונו לנביא או לא נביא אלא להיותו מורה דרך לחיינו.
ולגבי נבואות הזעם - היית יכול רק להקליד אצ"ג והיית רואה מה כתוב בויקי:
"בשנות העשרים ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, ואף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת", שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם. "
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 14:45 |
|
| |
צענע
עלי נאמר -ועל בינתך על תישען, פרח מזכרוני השיר הזה מרחובות הנהר?-כנראה שכחה פרוידיאנית
כאפיזודה- אצג נבחר כחבר לכנסת הראשונה מטעם חרות, באחד הויכוחים המרים בין בגין ו בן גוריון הטיח האחרון מעל דוכן הכנסת -בניסיון להעליב את בגין- מי אתה בכלל מי שלח אותך.
אצג ממקום מושבו בקולו הרועם צעק -אני שלחתי אותו.-
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 16:18 |
|
| |
צענערענע
אני באופן אישי רואה אותו כנביא, לאו דווקא במובן זה שהוא מגלה העתידות, אלא שהוא בין היחידים שפתחו בפני השגות חדשות ומרחיקות לכת, גבהים והשקפות המהפכות את נפשי ואת תודעתי. אני חושב שהוא הצליח להמשיג רעיון ושגב חדשים לעם היהודי שמן הראוי לתת עליו הדעת.
אני רואה אותו כמורה דרך. משוררים יכולים להיות מורי דרך, אין שום מניע שלא יהיו. האמת היא שגם מכונאים יכולים להיות מורי דרך וכל אדם שיהיה. כל מי שיצר אצלי המשגה חדשה עבורי הוא "רבי ואלופי" ואם דוד המלך נהג כבוד באחיתופל אויבו אשר לימדו דבר, אף אני הקטן לא אראה עצמי פטור.
כמובן שאף אחד מדברים אלו לא צריך לחייב מאן דהוא לראות באצ"ג איך שאני רואה אותו. אני מודה שהייתי שמח אם רבים היו רואים בו כנביא...
אך מעבר לזאת אומר, שמשוררים יוצרים דבר מעבר לרגיל. הם פותחים מחדש את המוחש ואת מחשבתי, ובונים מחדש את הרגשי ואת ההשקפתי. זאת בכוח השגתם; את הנפש ואת השפה. את העולם ואת החברה, וגם אלוקים...
לא הייתי מזלזל באף משורר.
כי השירים משפיעים על אנשים, וככול שהמשורר גדול יותר שיריו חזקים יותר. הם משפיעים על מי שנפגש עם השירים הם מהפכים בקורא אותם, או במאזין להם את נפשו, פותחים לפניו אופקים. לכן, אני נזהר בכבודם של המשוררים, ביניהם לאצ"ג אני רוכש כבוד מיוחד.
הערה בנוגע לויקיפדיה:
השיר הוא "באי במחתרת" הוא נכתב בשנת תרצ"א (לא בשנות ה20), כלשון אצ"ג: "חזון ליל קיץ תרצ"א"
מילים מהשיר (ומזעזעות לאחר שרואים את התאריך...)
"והנה בא הפליט ופניו מפכים ובם עין אחת אימה,
ובם פה מפלש, כמו בתק מחרב,
וזה מספר,
טבח, דלקה. רק אני, אניות גלמודה.
ואתה, יהודי? עוד אחד יהודי בתבל?
ואני לא ידעתי כי יש עוד אחד יהודי.
אני פה.. והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי.
בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש."
השיר לקוח "מרחובות הנהר" והוא מבין שיריו הראשונים בספר זה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 17:21 |
|
| |
"כי השירים משפיעים על אנשים, וככול שהמשורר גדול יותר שיריו חזקים יותר."
בבחירת מורה דרך לחיים לא נראה לי שכדאי להסתמך על הרגש.
אצ"ג היה קיצוני מאד וקיצוניות אף פעם לא מביאה ברכה כשהיא ננקטת הלכה למעשה.
הנה ציטוט נוסף מויקיפדיה:
"שיא הקרע בינו לבין מחנה השמאל היה כשפרסם את "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, כשקילל ("הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר") את קיבוצי הגלבוע, שלא התנגדו בנשק לפורעים הערבים. בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי. הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית.
אחת משורותיו המפורסמות היא: 'ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר'.
השורות האלה הן שורות חזקות מאד מבחינה שירית. הן בפרוש מטלטלות! אבל רק כשורות בשיר ולא כתאור מציאות שצריך להתנהג לפיה.
"ואף על פי שלא חטא חטאתם לממלכות הגוים המרצחים,
מתם בדין, ככתוב... כי חטתם חטא דם עצמכם;
חטא דעת תמה.. כפרים ופרות ועגלות וכאילות השדה
ויונים כציפורי קן, כשיחי ערבה, כעצי יער, כדשא צדי דרכים וכצמח שדה לאלוהים סמוך לפי כל כרסם
, בדעת תמה שהיא הסח הדעת.. האי, בהסח הדעת חייתם חייכם בעולם
ולא נברא ביקם עם- לחיות כך..
ויכ לכם כך הגורל: המרעה, הרפת, הקן והיער.
וסוף הגורל: השוחט, הציד, הגרזן, המדרס והאש "
השוואת בני אדם לחיות הנשחטות כביכול בגלל אשמתם היא מזעזעת בעיני.
גם הפרוש שלך,שעלינו להיות ענקים כדי להיות ראויים למקדש לא נראה לי.
מספיק היה אילו היינו בני אדם רגילים.
בקצרה-כמשורר הוא אחד הגדולים,אם לא הגדול מכולם מבחינת ההשפעה שהוא גורם על הנפש.
כמורה דרך הוא מסוכן-יותר מדי דם ודין ופחות מידי רחמים ואמפתיה למין האנושי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2010 18:25 |
|
| |
צענע
את מאשרת לי למה ויקופדיה אינו מקור מהימן- כי תלוי מי כותב את הערך המתאים. ועל מה הוא שם דגש.
חששתי כי אינך מכירה את אצג וחבל. את מדבת על חוסר רגש רחמים שלא היו כביכול לאצג, לתשומת ליבך הוא גם כתב שירים אחרים ליריים מסות פילוסופיות כגון כלפי תשעים ותשע- האנקריון על קוטב העיצבון- כלב בית ועוד ועוד
את הקיטרוג והאמונה הוא כתב מתוך כאב נורא,
כנכדו של השרף ר' אורי מסטרליסק- שעליו הוא נקרא, בערה בו אש קודש, של עם ישראל, הספרים אינם תחת ידי אני בגלות ומתגעגע לציון. אבל עד כמה שאני זוכר את שיריו- בעיקר את האנקריון על קוטב העצבון- הוא אחד הספרים הלירים היפים שקראתי.
קיצוניות- לכל חברה צריך להיות סמן- והסמן הוא תמיד קיצוני
בענין משורר- משורר בעברית עתיקה הוא חבר במקהלה ששרה, הלווים היו משוררים,
אבל יש עוד מילה שממנה היא יכולה לבא- ואולי ממנה בלי משים היא בא,- שורר- שורר זה הטבור הקושר את הילוד
כשהמשורר הוא שורר הוא קשור בטבורו לטבור האומה לתורתו ולרוחו הוא המשורר האמיתי שיש ללכת לפי רעיוניותיו
|
|
|
|
|
