פרשת ואתחנן

דברו על לב ירושלים - פרשת ואתחנן
הרב יהושע שפירא

הגאולה העתידה ובניין הבית תלויים באהבת חינם ובביטויה המילולי, בריבוי דברי אהבה וחיבה בין
איש לרעהו. נתבונן מהו הקשר שבין גאולת הדיבור לאהבת חינם, מהי גלותו של הדיבור וכיצד נוכל
להוציאו מגלותו ולגאלו.



עריכה: יערה לויטס

נָשוּב לְהִבָּנוֹת עַל יְדֵי אַהֲבַת חִנָּם

כידוע, חרב בית ראשון בגלל שלושת העברות החמורות בתורה- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות
דמים, ואילו בית שני חרב בגלל שנאת חינם. חז"ל משווים חומרת שלושת העבירות בשלן חרב הבית
הראשון לחטא לשון הרע, השווה כנגד כולן[א]. לשון הרע הוא הביטוי המילולי לעוון שנאת חינם
ושקול כנגד שלושת העבירות החמורות בתורה. חטא זה אף חמור מהן כיוון שבעקבות חורבן הבית
הראשון גלינו שבעים שנה ואילו בעקבות חורבן הבית השני ארכה הגלות ועדיין לא נגאלנו. מתוך כך,
כתיקון לחטא שנאת חינם בשלו נחרב בית המקדש, עלינו להתעורר באהבת חינם: "ואם נחרבנו
ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" [ב].

מהי אהבת חינם? אהבה היא בעיקרה בלב, אך כיוון שהלב רחוק מן האדם עד שאין לו יכולת לשלוט
עליו ולכוונו, עיקר ביטויה של האהבה מתרחש במקום שיש לאדם יותר שליטה בו, בפיו. כך פוסק
הרמב"ם במצוות אהבת ישראל: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו
שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' לפיכך צריך לספר בשבחו"[ג]. התוכן וההתפרטות של מצוות אהבת
הריע מתבטא בפיו של האדם המספר בשבח רעהו. כאשר אדם מספר בשבח חברו הוא מקיים
מצוות עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך".

כל הגאולה תלויה ביכולת שלנו לדבר בשבח חברנו. הרצי"ה היה אומר שלא לחינם שלח לנו הקב"ה
את החפץ חיים דווקא בדורנו, כדי להכין את ישראל להתחזק בהלכות לשון הרע, שכמעט ולא נודעו
עד ימיו, כחלק מן ההכנות לקראת הגאולה. כאשר אדם כובש את יצרו ונמנע מלספר לשון הרע זהו
בחינת "סור מרע". למעלה מזה, ישנה מדרגה נוספת ובה עיקר הטעם הפנימי של אהבת הריע
בבחינת "עשה טוב" באמירת שבח חברנו. בדיבורי שבח וחיבה לחבר קיים כוח רב הן לדחות את
הרצון והתאווה לספר לשון הרע, בבחינת מעט טוב הדוחה הרבה מן החושך, והן, להרבות ולהגביר
את האהבה בין אדם לחברו. תוכן חיובי, טוב ושבח בין אדם לחברו מהווים תיקון לכוח השלילי
המבקש לדבר רע ומעלים את כוח הדיבור בכללו לדרגות עליונות.



גְּאֻלָּת הַדִּבּוּר

על מנת לבאר את תיקון הדיבור המתרחש בגאולה נתבונן בדברי הזוהר הקדוש על יציאת מצרים.
גאולת מצרים היא בנין אב שממנו נלמדו כל שאר הגאולות עד הגאולה האחרונה. לכן, בכל דור ודור
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

הזוהר הקדוש מלמדנו כי עיקר גלות מצרים הייתה גלות של הדיבור[ד]. קליפת פרעה (אותיות
עורף), נמצאת במיצרי הגרון, במקום מעבר הדיבור, במוצאות הפה, ומונעת את היכולת לדבר. עם
יציאת עם ישראל ממצרים על ידי משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, נגאל הדיבור והגיע לשיא
גאולתו בעשרת הדברות. כל גאולת מצרים נקראת על שם הפה: פה - סח ועיקר הגאולה היא בכך
שהפה יכול לדבר
ולשוחח.

מהו כוח הדיבור? עיקר מעלת האדם על בעלי החיים הוא הדיבור[ה]. האדם נקרא 'מדבר' דווקא על
שם מעלה זו ולא על שם מעלות אחרות על בעלי החיים כגון שהוא בעל מידות, בעל בחירה או בעל
יכולת מחשבה, זאת כיוון שעיקר כוחו של האדם נתון דווקא בפיו. הדיבור הוא "מלכות פה"[ו], ש"לית
ליה מגרמיה כלום", מעצמו אין לו כלום, אך יש בו היכולת לגלות ולבטא את הנפש ולהמשיך חיות
בעולם, כפי שדורשים חז"ל: "כי חיים הם למוצָאיהם - למוצִיאיהם בפה"[ז]. הנפש זקוקה לכוח
הדיבור על מנת לגלותה ולהפרותה כפי שזרע הטמון באדמה זקוק למים על מנת לגדול ולהתפתח
[ח].

במצרים כוח הדיבור היה בגלות ולא הייתה יכולת לבטא את התוכן הפנימי של השעבוד. כל אדם
הנתון בצרה ומצוקה, מפאת הלחץ והקושי, אין הוא יכול להביע את צרתו ותחילה הוא שותק- "ישב
בדד וידום כי נטל עליו"[ט]. לאחר מכן, ישנו ביטוי הקושי בבכי, ללא מילים- "שלושה ימים ראשונים
לבכי"[י]. הקול הסתמי, הצעקה או הבכי, מוציאים אמנם את המתרחש בנפש, אולם אין הם מפרים
אותו כפי שמפרה אותו הדיבור. ממילא, אין קול סתמי כזה פועל את פעולתו כראוי. בני ישראל
במצרים זעקו וצעקו אך מפאת כובד הגלות וקשייה אין הם יכלו לבטא ולתת חיוּת ומשמעות לתוכן
הפנימי שזעק בקרבם. היה זה קול ללא דיבור. הגלות והצרות כל כך הכבידו עליהם עד כי יכולת
ההבעה של נפשם הוכנעה וכל אישיותם נעשתה מצומקת כמת ולא יכולה הייתה לצאת החוצה אל
הפועל.

הסימן הראשון ליציאה מן הגלות הוא היכולת למלל את החוויות הקשות ולדבר בפה מלא על הגלות
וקשייה מנקודת מבט חיצונית. הדיבור הוא שמפיח רוח חיים באדם: "חיים הם- למוציאיהם בפה".
באמצעות הדיבור יוצא האדם משביו וגלותו וכל כוחות חייו נעורים לתחייה [יא]. כך התרחש בגאולת
מצרים. מיד בסוף ארבע מאות שנה מופיעים דברי התוכחה של משה השואל על רוע הגלות
ופשרה: "למה הרעותה לעם הזה"[יב]. כך אף יתרחש בגאולה העתידה, כאשר יצא הדיבור מגלותו.



הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ

במצוות תוכחה אנו מוצאים יציאה מן הגלות באמצעות דיבור. אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך
בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא"[יג]. שנאה בין אדם לחברו היא מצב של
גלות והסתר המצריך תיקון על כן, אדם שיש לו הקפדה ושנאה על חברו ואינו מוחל לו, מצווה
מדאוריתא להוכיח את חברו על כך, לשאול ולברר את הדברים בלשון רכה. על מנת לרקום מערכת
יחסים פורייה בין אדם לחברו, לא די שאדם יימנע מלספר לשון הרע על זולתו אלא עליו לפתח
ולשכלל את יכולת הדיבור שלו. לימוד זה כולל ראשית כל ליבון כנה של כל המעקשים ואבני הנגף
שהינם כחיץ במערכת היחסים בין אדם לזולתו ושנית, פיתוח היכולת להוכיח ולבקר את הזולת
באופן מעודן ובונה. בדיבורי תוכחה כאלו תהיה רפואה לעלבונו וגאולה לגלותו. < br>
כיום אנו עדים לתהליך בו כוח הדיבור יוצא מגלותו. כל תורת הפסיכולוגיה המודרנית מתבססת על
העוצמה והכוח הקיים בדיבור. מרן הרב קוק זצ"ל אמר שאי אפשר לתקן כיום את המידות מבלי
להשתמש בכלים של הפסיכולוגיה המודרנית ואחת מהן הוא הכלי הטיפולי העושה שימוש בכוח
הדיבור. הפסיכולוגיה המודרנית לימדה אותנו איך להשתמש בדיבור בשביל לפרוק את השנאה בין
אדם לעצמו, לחברו ולסובבים אותו ובכך להשכין בתוכו שלום ולהגביר את האהבה בעולם[יד].
בטיפול הפסיכולוגי באמצעות הדיבור מותר ואף צריך להביע תחושות קשות, מרירות וכעס על אף
שאין הם חיוביות לעצמן, כי יש בכך תהליך מועיל ומרפא, בהוצאת הדברים כלפי חוץ[טו]. בתהליך
טיפולי כזה מתקיימת מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך" בזעיר אנפין, שיש בה היכולת לבטא את
הקושי בפה ולנסחו במילים באמצעות הדיבור ובכך ישנה גאולה לדיבור.

דיבורי תוכחה הם השלב הראשון בגאולת הדיבור ובתהליך היציאה מגלות הנפש במערכת יחסים
פגועה בין שני רעים. היכולת לבטא את מר הגלות ולגלות לזולת כי פגע בנו היא ראשית של תהליך
גאולה. מתוך דיבור כנה בין אדם לזולתו יצמחו פיוס והבנה ומתוכם תתגלה אהבה.

לְסַפֵּר בְֹּשִבְחוֹלאחר תיקון דיבור התוכחה שבין אדם לחברו דרוש שלב נוסף בפיתוח יחסי אהבה וחיבה בין אדם
לזולתו. שלב זה כולל דיבור חיובי של אמירת דברי שבח, חיזוק ופרגון לחבר. בדיבור זה אין רק
סילוק המעקשים אלא אף הגברת האור והאהבה בין אדם לרעהו. ההבנה כי קיים כוח מרפא
באמירת דברי חיזוק ופרגון הדדי לא הופיעה בפסיכולוגיה בראשית דרכה, אלא בשלב מאוחר יותר,
בעיקר ביחסים של אדם לאלו הכפופים לו, כגון בין מעביד לעובדיו או בין מורה לתלמידיו. אך כבר
בתורה, ישנה מצוות עשה מדאורייתא "ואהבת לרעך כמוך" - לספר בשבחו של חברו, המתקיימת
אפילו שלא בפניו וראוי להדר בה ולא לחסוך במילים טובות ובדברי אהבה.

בדורנו, דור שיצא מהגלות, אנו עדים להתפתחות משמעותית בתחום העידוד והפרגון החל מאמירות
כמו "אנחנו אוהבים אותך, דני" בסדנאות תמיכה שונות וכלה, להבדיל, באמירות כגון "הקב"ה אנחנו
אוהבים אותך". באמירות אלה המבטאות את היכולת להביע את האהבה כלפי הזולת יש את
הביטוי הגדול ביותר למצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויציאה של הדיבור מן הגלות[טז].

תהליך גאולת הדיבור עם כל יתרונותיו טומן בחובו סכנה גדולה כי עם יציאת הדיבור יתפסו בו
חיצונים ויחבלו בו. מפאת הפער האינסופי שבין הפנים לחוץ, יציאת הדיבור הפנימי כלפי חוץ
מתלווה בחיצונים הנתפסים ומחבלים בו. התפשטות הדיבור כלפי חוץ גורמת לו להיעשות שטחי
ורדוד, כביכול הוא יוצא לגלות נוספת. גלות זו מתגלה באמצעי התקשורת השונים, בהם הופכות כל
המילים היקרות והנפלאות ביותר, כגון חיבה ואהבה, להבל גמור. אפילו המילים הרוטטות והנוגעות
ביותר אינן נוגעות ואינן אמיתיות כאשר הן נאמרות בראש כל חוצות. ביכולת לדבר דיבורי אהבה
ישנה סכנת נפילה לגלות לא פחות חמורה מזו הראשונה מפני שאין היא מבחינה כי עדיין קיים מרחק
בין אדם לחברו ואין היא מזהה את הסיגים הדקים בנפש שעדיין מבקשים להם ביטוי. המילים אשר
היו בגלותן ונגאלו משעבודם, עלולות להיות למרמס עם יציאתן 'מן השפה אל החוץ' ולהיוותר
בבדידותן כמאז. מילות אהבה המתנוססות בראש כל חוצות ועל כל מסך מרצד משקפות כביכול
עולם שכולו טוב אך חוסמות את הטוב היותר פנימי מלהתגלות באופן מתוקן. על כן יש לשים ליבנו
שהמילים היוצאות, יצאו מלב טהור ולא יהפכו להיות שכבה נוספת במסך המבדיל בינינו לבין
חברינו. עם זאת, אל לנו להתעלם מתהליך הגאולה המתרחש במעמקים וכמעין מפכה מימיו. עלינו
להאזין לקול נביעתו. תחילה פועם המבוע פעימה כקריאת כיוון ראשונית ויוצר שטף של מלים בעולם
ולאחריה יבואו פעימות נוספות אשר ימשיכו להזרים באופן מתוקן יותר דיבורים של גאולה.



כַּאֲשֶׁר יְדבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

עד עתה התבוננו בתיקון הדיבור באמצעות דיבורי תוכחה ודברי שבח לחבר כחלק ממצוות "ואהבת
לרעך כמוך". פעמים רבות דורשים רבותינו את הביטוי "ריע" כמתייחס אל הקב"ה ואף
מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתפרשת כך[יז]. מכאן נתבונן בתהליך יציאת הדיבור מן הגלות אף
ביחס שבין אדם למקום. במצוות תוכחה, דברי התוכחה בין איש לרעהו אמורים אף ביחס בין ישראל
לאביהם שבשמיים. כך נהג משה רבנו בטענתו כלפי שמיא על רוע הגלות: "למה הרעות לעם הזה",
ובכך החל את תהליך יציאת הדיבור מגלות מצרים. זהו בעצם התפקיד של מגילת איכה שיש בה < br>אמירה כנה מתוך ענווה כלפי שמיא שאנו עומדים ותמהים וכואבים איכה נהיה המצב הזה - "ראה ה'
והביטה למי עוללת כה"[יח].

הביטוי העז ביותר לגלות הדיבור בין ישראל לאביהם שבשמיים מתרחש דווקא בתחום התפילה.
מפאת הנתק שבין הפה ללב, פעמים רבות אין בתפילה דיבור אמיתי וכנה עם ריבונו של עולם אלא
היא נעשית כמצות אנשים מלומדה. תורתו של ר' נחמן מברסלב מהווה נידבך חשוב ביציאת הדיבור
מן הגלות. ר' נחמן לימדנו את מעלת ההתבודדות והיכולת לדבר עם ה' יתברך- "כאשר ידבר איש אל
רעהו"[יט], בשיחה מן הלב ובהשתפכות הנפש[כ].

היכולת לבטא את מכאוב הלב היא חלק מתהליך הגאולה, הן ביחס שבין אדם לחברו והן בין אדם
למקום. בדורות הקודמים דיבור פתוח וגלוי בנוגע לכאבים ומצוקות אישיות ומשפחתיות ואף בענייני
עבודת ה' בין בני זוג, חברים ובני משפחה היו בגדר טאבו שאי אפשר לדבר עליהם ולהביעם. לעומת
זאת כיום, ביטוי והבעה של קשיים ומצוקות בקבוצות תמיכה ובשיחות נפש למיניהם הם עניין שכיח
ופופולרי. גם בקדושה, בעבודת ה' יש כיום מקום רב לביטוי הקשיים המונעים מעבודת ה'. תהליך זה
שבו ישנה אפשרות ויכולת לבטא את הקושי והמצוקה, גם בעבודת ה', הוא חלק מתהליך הגאולה.



נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי

מלבד דיבור הקשיים בעבודת ה', כדברי הוכחה בין איש לרעהו, ישנה רמה נוספת בדיבור
המתבטאת בדיבורים חיוביים של שבח, חיבה ונחמה. בדברי השבח לה' יתברך אנו מגלים את
אהבתנו וחיבתנו אליו ואת אהבתו לעולמות וגילוי טובו בהם. ישעיהו הנביא בנבואת הנחמה שלו
מנחם את ישראל בכך שהם אלו שעתידים בכוח דיבורם לנחם ולדבר טוב אל ה' החפץ לגאול
ולהיטיב עם ירושלים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ"[כא].

כחלק מתהליך גאולת הדיבור עלינו ללמוד לדבר דיבורי נחמה. ראשית עלינו ללמוד להשתתף
בצערו של אדם ולנחמו על כך. מלבד הנחמה על הקשיים האישיים, עלינו ללמוד לנחם אדם על קשייו
בעבודת ה'. לחזקו ולדבר בשבחו ומעלתו, שכל המרירות שיש לו מפאת ריחוקו מה' רק מעידה על
מעלתו הגבוהה ומידת הקירוב לה יזכה. בנוסף, ברמה נוספת, עלינו לעודד ולנחם כי ה' דיבר טוב על
ישראל והוא חפץ לגאלם ולהושיעם. עלינו לומר שוב ושוב עד כמה אוהב ה' כל יהודי וחפץ בטובו
ומתוך כך נגיע אנו לדרגה של אהבה וחיבה לה'.

במאמר "נחמת ישראל" במאמרי הראי"ה אומר מרן הרב קוק זצ"ל כי נחמת ישראל היא עכשיו
חובתנו היותר עליונה. וכפי שמנחמים משפחה על מות יחיד, כל שכן יש לנחם אומה שלימה שסבלה
בכל הגלות הארוכה. הגלות הפכה אותנו למנותקים ומיואשים ואילו המפגש המחודש בינינו לבין
הקב"ה מוליד פיוס ונחמה כי גם בכל הגלות לא עזבנו ה' והיה עמנו אף בגלותנו. עיקר היציאה
מהגלות תתרחש בגאולת הדיבור ובגילוי טוב ה' לעולמו, עד כי נזכה להודות אף על הגלות ולומר
בפה מלא: "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני"[כב].

--------------------------------------------------------------------------------

[א] ערכין טו: וירושלמי פאה טו, ד.

[ב] אורות הקודש ג, דרך הקודש פרק י' עמ' שכ"ד.

[ג] משנה תורה, הלכות דעות ו, ג.

[ד] זהר ח"ב כה ע"ב, וראה פרי עץ
חיים שער חג המצות, פ"א.

[ה] "ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב, ז, ומתרגם אונקלוס שם "רוח ממללא".

[ו] פתיחת אליהו הנביא.

[ז] משלי ד, כב. תנחומא דברים ח, סימן ה.

[ח] דורש ר' נחמן מברסלב את הפסוק: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו), שעל ידי הדיבור
יוצאת הנפש מכוח אל הפועל: "כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכוח ועל ידי הדיבור שהוא < br>מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכוח אל הפועל". ליקוטי מוהר"ן, קמא לא, ט ("אית לן
בירא").

[ט] איכה ג, כח.

[י] מועד קטן כז:

[יא] בדבר גאולת הדיבור בימינו אומר הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים, קובץ א', סעיף קנ"ו: "לרדת < br>מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר הֵחֵל, ולחזיון רוחני אשר הוציא את כל
הכמוס עימו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור, זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות. ההרגשה
הפנימית שהיא אדירה בקרבנו, להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה,
נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור, שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו. התחלנו
להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו, ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים
באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן, לא את אורחות חיינו הלאומיים,
ולא את שאיפותנו המופשטות, העולות מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא
נעזוב את תקוותנו לשוב להיבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל
לעזוב את כל אלה האידיאלים המחיים את הכלל, אינם ניכרים כל כך איך הם תופסים מקום בחיים,
אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים, נשמת החיים מסתלקת. לא ניבהל גם
כן משום מה שאנו מגמגמים כל כך במבטאנו, כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין
החסרון בבהירות הרעיון ואמיתתו. האמת בקירבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ, ושוטפת
עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור.
כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיוננו. בהמשך הזמן יצא
גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים, את
אשר אנו מבקשים בהווייתנו השלימה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו המעשית
והרוחנית".

[יב] שמות ה, כב.

[יג] ויקרא יט, יז.

[יד] שיטת "הטיפול בדיבור" אשר הונהגה בידי ברוייר ופרויד במטופלת ברטה פפנהיים או כפי
שכונתה 'אנה או', היוותה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. לפי שיטת הטיפול בדיבור, לדיבור יש
יכולת לרפא ובאמצעותו ניתן לשחרר מועקות וכעסים באדם הן כלפי עצמו והן כלפי מי שפגע בו.
פפנהיים כינתה תהליך זה "ניקוי ארובות".

[טו] אין כאן המקום לבירור המעלות והחסרונות הרבים של הפסיכולוגיה בכלל ושל דרך זו בפרט < br>אלא רק לציין כי יש מימד של ריפוי עמוק על ידי דיבור.

[טז] כמובן גם כאן הדברים אינם פשוטים ויש בהם נאיביות ובעיות נוספות אך אנו עוסקים רק על קו
מסוים מתוך התופעה המדוברת.

[יז] למשל במשלי כז, י "רעך ורע אביך אל תעזוב" ורש"י על אתר.

[יח] איכה ב, כ.

[יט] מסילת ישרים, פרק יט.

[כ] ליקוטי מוהר"ן תניינא כ"ה ועוד.

[כא] ישעיהו מ, א- ב.

[כב] ישעיהו יב, ה.