הגיהנום. הנמקה, או נקודה למחשבה.

ספר ישעיה מסתיים: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':
 וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר:
מפורש כאן שהרשעים ייענשו מול הר הבית, (לכן גיא הינום) ובאש, לעיני כל בשר, ולא במקום שאינו בעולם הזה ואיש לא הגיע לשם.
ומפורש בעדויות פרק ב משנה י שגיהנם נלמד מן הפסוקים כאן:
משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו, רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו.
 ואילו היינו זוכרים שבהלכה חז"ל מקפידים על סמך בפסוקים לא היינו טועים לחשוב שדבריהם על הגיהנם אין מקורם בפסוקים מפורשים.
(בספר דניאל יב ב כתיב וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וזה הקשר לתחיית המתים).
 
ויש גם דרגה ממוצעת, סנהדרין קג עמוד ב : תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ויעש הרע בעיני ה' - לא חיין ולא נידונין.
ושמע מינה דלא כרמב"ם, שכתב שהעונש הוא כיליון הנפש. אלא שהרמב"ם סבור שחז"ל לא דיברו על הגיהנם ממסורת אלא ידעו שיש עונש ופירשו מה הוא מסברתם, כמו שמפורש בפירושו לפרק חלק, ולכן הוא מפרש שלא כדברי חז"ל.
(וחביבים עלי דברי הרמ"ה שם: "וכי תימא מה טעם אינן נידונין, לפי שנשתדלו בהצלת נפשות ונלחמו מלחמת חובה ונצטערו בצערן של ישראל." ועדיין איני יודע אם כל מי שלחם בצה"ל יכול לטעון בב"ד של מעלה קים לי כר' מאיר) 

העונש הוא קל יותר ממה שחושבים, שהרי הוא רק י"ב חודש, או אפילו רק חמשים יום, (ולא כמו התיאורים הנוראים בפורטרט של ג'ויס, שהאלקים אינו יכול שלא להעניש עונש אין סופי..., שמיוחדים כנראה לדת הרחמים).
אבל אמרו חכמים שלא לכל החוטאים העונש מועט,  ראש השנה יז עמוד א: פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות,

ואין עולם אחר, כמו שמוכח בסנהדרין צ עמוד ב:
תניא אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי כותים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה, אמרתי להן זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה, הרי הוא אומר "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". הכרת תכרת  בעולם הזה, עונה בה לאימת, לאו לעולם הבא? אמר ליה רב פפא לאביי ולימא להו תרוייהו מהכרת תכרת, אינהו הוו אמרי ליה דברה תורה כלשון בני אדם. כתנאי "הכרת תכרת" הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמים יש? אלא ונכרתה בעולם הזה, הכרת לעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם.
מכאן למדנו שעולם הבא הוא בתחיית המתים דוקא, ואין עולם אחר מלבדו שיש בו עונש. ולא כדברי הרמב"ן שיש עולם נשמות ועולם שלאחר התחייה.
וכבר כתבתי במקום אחר שלפי חז"ל אין עונש לנשמה בלי הגוף, וכל האומר שיש גלגולים ודיבוקים כופר בדבר אחד מדברי חכמים באגדה, (אפשר שאינו איסור, אבל כמדומני שכל האומרים שיש גלגולים אומרים שהוא עוון גדול). וכל מי שמאמין בתחיית המתים אין לו צורך להאמין שיש גם נשמה, ואפילו ירצה להאמין בכל דברי חז"ל - הנשמה של חז"ל אינה ההכרה.