יאיר הופמן, תלמידו של יעקב ליכט, דן בפרשת השלו
והתנבאות הזקנים אשר ב"במדבר" יא. המאמר מופיע ב"יובל לחקר מגילות
ים המלח", יד בן צבי, ירושלים תשסא.
ליכט היה חוקר זהיר והוא חביב עלי. את הופמן איני מכיר די הצורך. אבל
עניני כאן במאמר ולא בשמות של מחברים.
אני מביא את הדוגמא הזו מפני שיצא לי לעיין
בה, ומפני שהיא מגלמת, כמו הרבה דוגמאות אחרות, את החסרונות של ביקורת המקרא.
השאלות הן לפעמים טובות. התשובות מרחיקות לכת. הבסיס הוא צר וכמעט לא
קיים.
מטרתי כאן היא לנתח את המתודולוגיה ולהראות את החסרונות הגדולים כל כך
בביקורת המקרא. זאת גם לאחר שמביאים בחשבון כי "מדעי הרוח" מטבעם אינם
מסוגלים לספק תשובות חד משמעיות וראיות מוצקות.
לעיונכם.
הפרשה מופיעה, לפי החלוקה הנוכרית המקובלת בינינו, בפרק יא, א-לה. מומלץ
מאד לקרוא בפנים לפני שממשיכים, ולהחזיק את הספר פתוח. נראה לי שיהיו הפתעות,
ובוודאי שהקורא את המאמר של הופמן לבדו לא יעמוד עליהן.
הסיפור משלב כמה אירועים. תלונת העם – המתאוננים. העונש: אש וחלקם מתים. על
כן ייקרא המקום "תבערה". אך האספסוף מתלונן שוב. מי יאכילנו בשר. זכרנו
את האוכל במצרים. נסיונות לשינוי בבישול המן אינם מביאים תועלת.
משה רבנו נשבר. כאן נאמרים המשפטים המפורסמים: "לא אוכל לבדי שאת
לשאת את כל העם הזה... הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל ארעה ברעתי".
(מן הראוי היה לעמוד על השימוש הלשוני בסוף: "רעתי" ולא "רעה"
סתם. משה לוקח זאת אישית!).
ה' נותן למשה שתי הוראות. גיוס זקנים שיעזרו לו, ונתינת בשר לעם בשפע. משה
מפקפק באפשרות שיהיה מספיק בשר. ה' עונה לו בנחת למרות העדר האמונה מצד משה.
עתה מגיעים שני הפתרונות:
ראשית, משה מכנס 70 זקנים שתנוח עליהם רוח ה'. "ויאצל עליהם מן הרוח
אשר עליו". הזקנים מתנבאים "ולא יספו".
נשארים עוד שנים, אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה. יהושע כועס ומשה שמח ומברכם.
ואז ה' שולח שלוים. העם אוכל – ונענש. המקום נקרא על כך "קברות
התאוה".
על כך מקשה ליכט שתי שאלות:
1. מה הקשר בין סיפור התלונות על המן לבין האצלת הרוח על הזקנים בעקבות
תלונת משה?
ליכט שואל עוד, שאלה בתוך שאלה: "מה היה תפקיד הזקנים שזכו לנבואה? משכינים
שלום, מדריכים את העם בדרך הישר? מוצאים אתונות ומגידים עתידות, או לוחשים על
המכה?" ומסיק: קשה לי לקבל את ההנחה שלמעשים כאלו התכוון המחבר.
תשובתו של ליכט: מעורבים כאן שני סיפורים. העזרה שמשה נזקק לה והענקת הרוח
לזקנים.
2. ליכט מניח שהסיפור אינו מתעד אירוע אמיתי בדרך מהר סיני לארץ כנען.
ולכן הפרשן צריך לזהות מתי נאמרו הדברים ומה המסר שלהם.
מכאן ואילך מסכם הופמן את התיאוריה של ליכט לגבי פרשה זו ומציע את עמדתו
שלו. לזכותו יש לומר שהוא מודה שהקביעה שהסיפור אינו מקורי היא "הנחה".
הנחה! הנחה שדוחה את ההנחה הפשוטה והמתבקשת בכל תחום כי סיפור הוא אותנטי עד שיוכח
אחרת. ולגבי השאלה מהי "הוכחה" ו"הוכחה שכנגד" נראה דוגמא
כאן, על סמך מה נדחה הפירוש הקלאסי, האורתודוכסי, שיש כאן סיפור מקורי על משה והעם
בדרך לארץ ישראל.
נחזור למאמר. ליכט טען שהסיפור בא ללמד שההתנבאות היא תופעה חולפת אך מעניקה סמכות של
נביא לאדם המתנבא לכל ימיו. זאת בהסתמך על כך ש"לא יספו" פירושו
"לא המשיכו".
שנית, טען ליכט שהסיפור הזה הוא מועט המחזיק מרובה. כאן נפתרת שאלה שעומדת
בפני כל ציבור שיש לו מנהיג כריזמטי שסופו למות. איך מעבירים את הסמכות לדורות
הבאים. התשובה היא בהאצלה מכוחו של הנביא הראשון. ולמעשה, כפי שכותב הופמן, יש כאן
כבר את התפיסה העקרונית של "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע".
הופמן חולק וטוען כי להסבר זה אין בסיס בסיפור, בשאר התורה, בסיפורי
הנביאים, בספרות הנבואה, בדתות אחרות.
אעיר: הגישה של השוואה למקורות אחרים, גם בתורה, גם בתנ"ך, גם בדתות אחרות מתוך ההנחה שיש ממש באנתרופולוגיה השוואתית, מקובלת גם עלי ונראית נכונה. אבל אין היא בלעדית. תמידיתכן שלפנינו תופעה שאין לה מקבילה. ולדעתי זה מה שיש כאן. זה מקור, לא קטע שנבנה על סמך מקורות קדומים.
תשובתו האישית של הופמן לשתי השאלות מתבססת על חוקר המקרא נות (עמ' 21). יש
להשוות את הסיפור כאן למסופר בשמואל א י יט-כד (התנבאותו של שאול בקרב מתנבאים
אחרים) שמאופיינת כ"התנבאות אקסטטית". מטרת הסיפור או לפחות שילובו
בתורה הוא להציע מיון וסיווג בין רמות של נביאים, אלו שמתנבאים באופן אקסטטי
מעצמם, בבדידות, לבין אלו שנהנים ממעמד סוציולוגי בהיותם משתייכים למסורת
ולאסכולה. זאת מתוך ההנחה ש"בעיות עקרוניות הקשורות בתופעת הנבואה העסיקו את
כותבי המקרא, והם כדרכם נתנו להן ביטוי לאו דווקא בעיונים תיאורטיים פילוסופיים, כהיהדות
המאוחרת, אלא בעיקר בסיפורים, שעלינו לפצח את הצופן העקרוני שלהם". הופמן
מוסיף: "בלא שנדע לעולם האם פיצחנוהו נכון" (עמ' 22).
כהקדמה למה שיש לי להעיר אני שמח להעתיק את הקדמתו המתודולוגית של יורם
מישר (בדמותו, רעיון השויון מעזרע ועד ניטשה, כרמל, ירושלים תשסז):
המחבר עוסק בכלכלה ולא במקרא, ולכן הוא מעיר:
"כשקראתי בספרות המקרא, נתקלתי שוב ושוב בחוקרים שמתבלים את כתיבתם
בביטויים כגון: אין כל ספק ש..., מכאן נובע בהכרח ש... זו הוכחה חותכת לכך ש...
וזאת בסוגיות מורכבות שהמחלוקות בהן עמוקות ביותר.
כיון שסגנון זה צרם לי מאד, השתדלתי להימנע מפעלולים רטוריים שכאלה,
ולהדגיש שוב ושוב שמדובר בדעותיי, בהשערותיי, בשחזור שאני מציע וכדומה.
כוונתי לא
היתה להתהדר, אלא להדגיש שמדובר בדעות של אדם שמשתדל ליזהר שלא לבלבל בין
השערות ובין עובדות. (הדגשת המעתיק).
הדבר היחיד שלגבי אין לי ספק הוא שיש במה שכתבתי אי דיוקים ואולי גם טעויות
גסות ממש. אודה מראש לכל מי שיאיר את עיניי".
מה הן הנחות היסוד של ליכט ושל הופמן, ושל רבים אחרים, אולי כמעט כל מי
שעוסק בביקורת המקרא?
ראשית, הם מצפים שחטיבה סיפורית תהיה עקבית. שיהיה לה מסר או מסרים, ושהם
לא יהיו סותרים.
שנית, הם מניחים שסיפורים אינם מתארים היסטוריה אלא הם הומצאו בדור מאוחר
כדי לבטא רעיון.
לגבי ההנחה הראשונה, אין לי אלא להסכים.
לגבי ההנחה השניה, היא מעוררת שאלות רבות, לדעתי כמובן.
ראשית, מדוע לא
לקבל דברים כפשוטם, שזו צריכה להיות המתודולוגיה הראשונית. שנית, הפרשנים מציעים
אפשרות של ייחוס סיפור למקור מאוחר על סמך השירות שאותו מקור יעשה בסיפור. אני
רוצה להוסיף נימוק שלישי שכנגד: מה יכול להיות המערך הנפשי של מי שממציא סיפורים
ומייחס אותם אחורה לדור שהכל מאמינים בקדושתו ובעליונותו – כי אחרת אין כמעט ערך
להמצאה זו. איך ישכנו בנפש אחת אמונה עזה במסר לצד היכולת להמציא סיפור שלא היה
ולא נברא על מנת להשתמש בו כמרכולת להעברת עיקרי אמונה ואידיאולוגיה.
זה בעצם הכל. הקטע האחרון הוא העיקר. אמנם, אשתדל להצביע גם על פתרון קל
למדי לבעיה הספרותית. כמו כן, אני סבור שיש לחלוק מחמאה שאכן מגיעה לליכט. ההנחות
שלו בתחום ביקורת המקרא, שסיפורים יכולים להיכתב בדור מאוחר, אכן שגויה. אבל מתוך
נאמנותו למסורת הוא מזהה עקרונות רבי חשיבות.
מה המסר שיכול להיות לסיפור שלנו? משה זקוק לעזרה. ה' מספק אותה. הזקנים
לא רק מתמנים לתפקיד. על זה כבר למדנו מתוך הצעתו של יתרו לפני מתן תורה. למנות
מערכת של דיינים. הם גם זוכים להאצלת רוח מעם ה'. כפי שזיהו ליכט והופמן כאן, להענקת
הרוח יש משמעות חברתית מעבר להתפתחות האישית והפנימית שכמסתבר יש בה. וזה לא קשור
כלל לשאלה אם הוסיפו להתנבא או לא.
התשובה לשאלה בתוך שאלה, מה תפקיד הזקנים, היא אם כן שהם ינחו את העם בדרך
הישר ויזכו לסמכות מכוח מעמדו של משה. כפי שילמד סיפור קורח, יש למינוי כזה חשיבות
רבה מאד כדי למנוע מחלוקות (מה חש מי שמפסיד בדין? האם אינו כועס על הדיין ומייחס
לו כוונה נגדו?)
ולשאלה הראשונה: איך התערבו יחד שני ענינים, בקשת העם והצורך של משה?
פשוט. משה כבר לא עמד בעומס. החיבור בין שני הסיפורים הוא מה שמכנים "מעשה
שהיה כך היה". זה קל ופשוט אם מאמינים למקרא שהוא מספר היסטוריה.
בתוך הדברים משתלב סיפור הזקנים אלדד ומידד שזכו למעלת יתר עקב ענוותם ואי
רצונם להצטרף לזקנים האחרים למרות שנבחרו. כאן אנו למדים כי דווקא הביישן והמשתמט
עולה לגדולה יתרה. והדברים פשוטים ואינם צריכים לפנים.
לגבי ליכט אני מבקש להוסיף, לאחר שקראתי רבים ממחקריו, כי הוא היה חוקר
זהיר וחכם, לצד קבלתו העקרונית את ביקורת המקרא. צאו וראו כי גם כאן הוא מאתר את
הרעיון שהאצלת הרוח לזקנים ממשה, דבר שאינו הכרחי לקרות כלל, בא לסמל כי הסמכות –
משפטית, פרשנית, חברתית – באה תמיד מכוחו של המייסד משה. כדברי ליכט, כאן רמוז
הרעיון של "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע".
לפי דרכנו נוסיף: יש
מקום לשאול- והדברים עלו בפורום - היכן מצאנו במקרא עצמו שמשה קיבל תורה ומסרה הלאה. והנה, כאן יש לנו
עדות רמוזה על הדברים. גם אם יפקפק המפקפק כליכט והופמן ויסבור שמדובר בסיפור
מאוחר, אנו למדים שמי שסיפר את הסיפור ראה את המסורת של התורה כמתחילה ממשה, מכוחו
וסמכותו.
