אני מבין שהאשכול עוסק בשאלה החשובה מאד איך מזהים נביא להבדיל מאדם שחווה חויות מפוקפקות ובוודאי כאלו שאין מקורן משמים (במובן שאין הוא נביא. טוב, זה מעגלי, אבל כמדומה שזה עדיין משמעותי).
מה היו הדוגמאות שלפנינו?
א. נבואת משה (מה נכלל בזה? כל חמשת חומשי תורה?)
ב. נבואות שונות: יחזקאל, ירמיהו, ישעיהו.
ג. המגיד של הב"י (אם הייחוס של הספר אמין).
ד. המגיד של הרמח"ל.
ה. דברי הרצל ואזהרתו מפני שואה.
ו. דברי אדמורים שונים.
כמדומה שיש גם לברר מה אנו מבינים במונח "נבואה". יש לכלול בו כמה מרכיבים, שאולי לא כולם הכרחיים.
א. התוכן של דברי הנביא הוא אמת. (במובן של קורספונדנציה, התאמה בין המילים למציאות).
ב. ה' שלח אותו.
ג. ה' דיבר אליו, העביר לו את המסר.
ד. תוכן דברי הנביא הוא משמעותי (לעם ישראל, לכל העולם, אולי גם רק לאדם פרטי?)
ה. מי ראוי להיות נביא?
ו. איך עובר המסר לנביא?
ז. האם הנביא יודע שהוא נביא?
כמדומה שכל הסעיפים כאן נראים סבירים והולמים את המקורות. עלינו בכל זאת לדון במקרי הבינים הבאים.
א. כיצד אנו יודעים שדברי הנביא אמת? כאן עלי להזכיר את דברי פרופסור גולדמן המפורסמים. כאשר אנו מחזיקים אדם לנביא, אנו תולים שדבריו אמת גם אם הם אינם מתאמתים. כאשר ירמיהו הבטיח גאולה ובנית מקדש 70 שנה לאחר החורבן, לא נדחו דבריו כאשר חלפו מועד זה ואחר. הספירה החלה מחדש לפי מנין אחר.
האם יש מסרים שנפסול מה שלא יהיה? אולי לא. בין הדוגמאות שמובאות לדברי נבואה הן: רצח עם (עמלק וכן שבעה עממים בארץ ישראל אם לא יברחו ואם לא יכרתו ברית בתנאי הכובש, אנחנו), הוראה לאדם לחלל שבת, או להקריב קרבנות מחוץ למקדש. כל זה כמובן כהוראת שעה.
אבל אנו רשאים להניח שיש דברים שלא ייתכנו כהוראת שעה גם בנבואה. הנביא לא יאמר לעבוד עבודה זרה ולא לשפוך דם נקי (אם כי יש להבין כיצד קיבל אברהם הוראה בנבואה לשחוט את יצחק, וכבר דנו בזה בעבר).
יש תשובות שונות לשאלה אם הנביא מוסר הלכה באופן קבוע (מהרמב"ם ומהגמרא משמע ברוב המקומות שלא) ובוודאי שאינו יכול לסתור דבר הלכה שלא בדרך הוראת שעה. אבל, כפי שציין גולדמן, אם הוא מוחזק אצלנו לנביא, נפרש את דבריו, גם בתחום ההלכה, כך שיעלו בקנה אחד.
ובכל זאת.
לא כל חלק מדברי הנביא חייב להיות אמיתי או משמעותי. הנביא, אליבא הרמב"ם, מעצב את הנבואה לפי כישוריו הנבואיים. ככל שהוא טוב יותר בזה, כך הדברים מדוייקים יותר. ואם לא אז לא. אפשר שחלק מן המראות המרשימים של יחזקאל אינם לפי שיטה זו מראות א-לוהיים אלא דמיונו של יחזקאל בלבד.
וכמובן, זה לפי הרמב"ם. לפי הרמב"ן למשל, אלו מראות מופלאים של העולמות העליונים.
ב. לגבי סעיף זה כבר הערתי שהוא קצת מעגלי. ויש להבינו שלא כשיטת הרמב"ם האיזוטרית, לפיה כל מה שנעשה בעולם הוא רצון ה'.
ג. זה חופף במקצת למה שנידון לעיל ולקמן. האם הנבואה תגיע דווקא בדיבור? האם ה' מזהה את עצמו כמדבר עם הנביא?
אם ה' מעביר מסר על ידי מלאך, או דמות שמימית אחרת (מגיד), האם גם זו נבואה? ובכן, הגר שמעה דברי מלאך ובכל זאת יש מי שמגדיר זאת כנבואה. אשת מנוח, אם שמשון, וכן גדעון, שוחחו עם מלאך, וזו נראית דרגה נבואית.
מה לגבי המגיד של הבית יוסף והמגיד של הרמח"ל?
כפי שהתבאר בסוף סעיף א', כיון שכל התגלות משמים עוברת דרך אישיותו של מקבל המסר, אפשר מאד שיהיו טעויות ושגיאות וכיו"ב. וכבר היה אשכול בנושא פעם בפורום (איני יודע היכן) שבו צוטט החזו"א כי הב"י היה תלמיד חכם יותר מן המגיד שלו...
ד. האם הנביא או מקבל המסר מקבל אותו עבור כל העולם או ציבור או רק עבור עצמו? זו לא שאלה פשוטה. הדוגמאות של הנביאים במקרא הם תמיד נביאים לציבור. אבל שיטת הרמב"ם היא שנבואה היא דרגה שכלית, התפתחותית, ולכן הנבואה היא קודם כל דרגת האדם עצמו.
לפי זה, המגידים שבאים לקדם את האדם שזוכה להם ייתכנו דווקא לפי שיטת הרמב"ם.
(הזכרתי דרך אגב את השאלה מי יהנה מן הנבואה. שמואל היה מתנבא גם על אתונות שהלכו לאיבוד, ואין לך דבר פרטי יותר מזה, ועליו נאמר "אקים להם נביא כמוך").
ה. לפי הרמב"ם הנביא טעון כישורים מיוחדים. אבל סתמות המקרא היא שגם אנשים רגילים בהחלט או פחות מזה זכו לנבואה. כגון הגר.
ו. לפי המקרא, המסר מובא לפעמים בחלום (עדות ה' בדבריו לאהרן ומרים על ההבדל בין נבואתם לנבואת משה) ולפעמים בקול הנשמע לנביא. המסר הוא לפעמים מראה, ואולי אפילו מראה מחיי יום יום שפתאום תופס את התמקדות הנביא, כמו כלוב קיץ או ענף שקד לירמיהו.
המסר בכל אופן טעון פירוש, כפי שאנו רואים שירמיהו נזקק לפיענוח המסר של ה'. (ויש כאן מקום עיון רב אם הדיבור השני של ה' שמפרש את הנבואה הוא אכן מסר מבחוץ או התעוררות כוח השכלי של ירמיהו לפרש לעצמו את המסר).
ז. הגר לא ידעה מן הסתם שהיא נביאה. גדעון הופתע מאד לגלות שהתגלה אליו פלאי. אשת מנוח פחדה לנפשה לאחר שזה התברר לה. אמנם אפשר לומר שהגילוי המזעזע היה חלק מסויים בנבואה וזה אומר שכל נביא אמור לדעת שהוא נביא.
הרח"ו תלמיד האר"י השתוקק מרות לנבואה או למגידות או לדרגה כלשהי. האם הרמח"ל והב"י השתוקקו למגיד? עשו פעולות לקראתו? נראה שהיו להם טכניקות להיכנס למצב אקסטטי, כמו שינון המשנה על ידי הב"י ופעולות אחרות של הרמח"ל. המודעות העצמית תיתכן אצל מקבל המסר, אבל אפשר מאד שאין זה תנאי הכרחי.
***
ניסיתי לעשות סדר בנושאים שעלו כאן. אם נשתמש בקטגוריות שמניתי, דומה שניתן להעניק תואר מסויים לאישים שהוזכרו תחילה.
משה היה נביא. כן כל הנביאים במקרא. הב"י והרמח"ל זכו, לפי הדיווח, למגיד. זו דרגה של גילוי אלוקות, כלומר דרגה שהיא מעין, אם כי פחות, מאשר הגילוי של השליח שנשלח לאשת מנוח (ומבחינה מסויימת יותר, כי הוא נשלח לצורך הדור ולמסר אחד בלבד, בעוד ששניהם זכו לגילויים רצופים). שאלה אחרת לגמרי היא כיצד אנו מפרשים את גילוי המגיד שלהם. האם אנו רואים זאת כגילוי אותנטי שמעיד על גדולתם, או שמדובר בתופעה פסיכולוגית גרידא.
דברי הרצל נאמרו לא מפני שה' התגלה אליו ולא מפני שחשב שהוא נביא. אבל יתכן מאד ואף מסתבר שדבריו נאמרו מתוך רוח ה' שהתלבשה בו. ואם נשאל כיצד בחר ה' באדם שלא מל את בנו ודגל בהתנצרות של כלל ישראל כדי לכתוב ספרים על ציונות ולפתוח את המפעל הציוני, אף אני אומר שאיני מבין זאת. אבל אני עדיין סבור שזה כך. כי ציוני אני. והנה אתם רואים שאמונתי בציונות קובעת את יחסי אל הרצל. והתנאי המוקדם הזה נכון לגבי רוב יחסנו אל הנביאים ומקבלי המגידים לדורותיהם.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
