|
|
| נשלח ב-28/7/2010 03:18 |
 |
| |
[מיימוני,
לגבי מניעת הידיעה של טוב ורע מאדה"ר -
ייתכן שהאזהרה לבל יאכל מן העץ דומה לאזהרה לבל יעלו בני ישראל בהר בעת מתן תורה. במקרה השני א-להים חוזר על האזהרה מספר פעמים, מבלי שיש כל תגובה לכך - לא תגובה מתפלאת, לא ניסיון ל"מרידה" וגם לא קבלה של הדבר. שמעתי מאחד ממורי ורבותי פירוש שמצא חן בעיני לעניין זה - א-להים מזהיר שוב ושוב כי הוא רוצה שיעברו על האיסור. הוא כמעט מתחנן מבני ישראל לרצות לעלות בהר, לרצות להתקרב אליו ולגעת, אבל הם ממש לא מעוניינים בכך (אולי מפחד, שמתגלה בהמשך). יש בזה משהו מאכזב בעבורו.
אולי גם בעניין העץ א-להים נוהג כך. אולי גם כאן הוא מציב גבול שהוא מבקש שיחצו - הוא אומר "לא" אבל שמח כשעוברים עליו (כמו הורה שגאה במקצת בילדיו שפורצים קדימה ומגלים יוזמה ומחשבה יצירתית, גם כאשר הם עוברים במפורש על איסור שהציב להם).לענ"ד ניתן לפרש גם את ה"עונשים" שהוא נותן לאור תובנה זו.]
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 03:29 |
|
| |
בעל הגדה
אכן צריך להסביר איך מבדילים כלומר על סמך מה בין טוב לרע.
כמדומה שהנחת יסוד של המקרא היא שזו הבחנה ברורה, שרירה וקיימת. אם כי יתכן שיש מקרים שבהם האמת נעלמת, ולכן רק אלקים יכול לבררה, כמו בציטוט שלי מקהלת.
בתולדות המחשבה, כלומר הפילוסופיה, היו כמה תשובות לשאלה: מהו הטוב. מה קובע את הערך. האם זה בגלל שיש כאן משהו אונטולוגי (=ישותי), כלומר יש אידיאה של טוב שכל טוב נוטל בה חלק. זו תשובתו של אפלטון.
האם הטוב הוא מה שמועיל לאדם, ולא רק מועיל פיזית כמובן. זו שיטת התועלתנים, כגון (אולי החכם שבהם) ג'ון סטיוארט מיל.
כמדומה שהטוב של המקרא כולל כמה רכיבים:
צדק.
חסד למי שאין לו.
(על שני עקרונות אלו קראתי באופן שיטתי יחסית בספרו של יורם מישר "בדמותו" שכבר יצא לי להזכירו לחיוב. ושם יש מראי מקומות לספרות הפילוסופית מן המאה העשרים בנושאים אלו).
הימנעות מרע לאחרים.
האם שכחתי משהו?
בכל אופן, אם יש לאפיין את הקביעות (=תכונות, פרדיקטים) של טוב ורע, הרי זה בכך שאלו שיפוטים. שיפוטי ערך. ושיפוטים אפשריים רק אם יש לנו קריטריונים, מודעים במידה כזו או אחרת, שמאפשרים לנו לשייך את התופעות לשיוכים המתאימים. לבחור מגרה עבור מעשים, אירועים, מצבים. מגרת הטוב או מגרת הרע.
והאדם, כפי שהמקרא מעיד, נדרש ללמוד ולדעת מהו טוב ומהו רע. יש תנאים מינימליים, כמו של גיל, אבל לאחר מכן ההנחה היא שכל אדם מסוגל לזה. אם כי אפשר שיש מקרים נסתרים מאד (כמו בקהלת). אבל התביעה להיזהר בטוב וברע פונה לכל אדם בדברי הנביאים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 03:33 |
|
| |
אמשלום
הרעיון שלך הוא מקורי מאד. ועלי לציין כי כבר שמעתיו. הוא כמעט מתבקש מן הסיפור.
אבל שימי לב מה זה אומר לנו. שאלקים משחק איתנו משחק. הוא אוסר עלינו משהו על מנת שנעשה הפוך.
האם קנית ההבחנה בין טוב לרע מתחילה באי ציות לדמות הסמכות העליונה, האלקים?
מה יכול סיפור כזה ללמדנו?
האם זה מתאים לדרישה לחיות על פי ההבדלה בין טוב לרע?
אם אדם אמור למרוד ולאכול מעץ הדעת, אז האם אדם אמור לשחוט את בנו כשיצטוה או לסרב (הכוונה כמובן לאברהם אבינו)? נראה כי "סירוב כלפי שמים" אינו מעלה במקרא (אם כי יש מקרים יוצאי דופן כאשר הנביא מוסר נפשו בעד העם, כמו משה, כאשר ה' מבקש להעניש ולהשמיד. האם זה שייך כאן?)
לפיכך, למרות שההגיון הפנימי של הסיפור תומך בהשערתך, ואם הסכמתי קובעת משהו, אז אני מסכים שזו קריאה ספרותית מעניינת ונכנסת בסיפור - אבל לא בהקשר הכללי. איך תיישבי את הסתירות האלו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 03:41 |
|
| |
מימוני
התורה מתחילה בטו"ר (חטא הדעת)
ומסיימת בטו"ר (נתתי לפניך הטוב והרע)
בשתיהם אין הכוונה לצדק ומוסר.
אך בשתיהם הכוונה שונה, ולא ברורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 03:51 |
|
| |
בעל הגדה
תודה על המקור ששכחתי!
אמנם כאן סבורני ש"הטוב והרע" כוללים לכל הפחות את הצדק, המשפט, החסד והמוסר, אבל אפשר שיותר מכך. גם עבודת ה', (הלא שמוע מזבח טוב), גם "קדושים תהיו".
צריך לעיין וכתבתי בחיפזון בגלל השעה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 03:58 |
|
| |
מימוני
בפשטות, טוב ורע בתורה. משמעותם היא השימוש העממי בהם, והיא משפחה של משמעויות דומות. כגון -ראוי, נכון, מועיל , מתאים, ועוד.
לא טוב היות האדם לבדו...
אם תטיב..
טובה הארץ...
ה' דבר טוב על ישראל
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 10:50 |
|
| |
אםשלום
איך איך איך ידעת מה רציתי לכתוב..?
הרב מימוני
למה ה' נטע את עץ הדעת? מי היה אמור לאכול מפורתיה? למי היא היתה מיועדת? אם לא לאדם? (זה מזכיר את שער החוק בהמשפט של קפקא)
ה' לא ניסה את אברהם? ה' לא ניסה את איוב ואחרים?
אכן ה' רצה שהאדם יעשה כל מאמץ בכדי להשיג ידע ודעת, זו דרכה של תורה שתהיו עמלים בה- וגדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה,
זו היתה תוכניתו של ה' מלכתחילה, ולא בדיעבד, אפשר להאריך במשמעותו של הדו שיח בין הנחש לאמנו חוה. יותר נכון בדברי חוה. אולי בהמשך.
אדם הרגיש ערום והיה צריך בגדים, ערום מעיד על קירבה אינטימית, הדעת נותנת שיש ישויות שאיתו אי אפשר להיות במצב אינטימי כזה.
המוסר והיאה וכד' -אינם שייכים לטוב ורע ,יש מוסר של סדום -ויש יאות של אוכלי אדם. טוב ורע הם מושגים אבסולוטים ואינם נתונים בידי רצונו והשקפתו ופרשנותו בעיקר של התורה של האדם.
צאו וראו עם יש תמימות דעים בענין הפרשנות לדברים שהביאו כמה מהחברים, וממה שעדיין לא הביאו, זו פרשנות ולא אמת מוחלטת.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 12:54 |
|
| |
אמשלום
בודאי זכור לך השיר":כשאת אומרת לא למה את מתכוונת."
עד לפני מספר שנים השיר הושמע מעל גלי האתר עד שאנשים שמו לב שהשיר מעודד אונס ומאז נאסר שידורו.
ומכיוון שאני מכירה את דעותייך בנושא מפליא אותי מאד שלהבדיל אלפי הבדלות את מייחסת לקב"ה אמירת לא שמשמעה בעצם הן.
את פותחת פתח לפרשנויות של פסוקים אחרים -שכל אחד לפי דעתו יגיד :רגע,אמנם נאמר פה לא אבל בעצם הקב"ה התכוון לכן ולא רחוקה הדרך שכל התורה תהפך לחוכא וטלולא.
לירוחם
1.אתה טענת שפרשנותך בנוגע לנושא של מדרגת אדם הראשון קודם החטא ואחרי החטא מבוססת על התורה עצמה ולא על מה שבדו בני אדם מליבם.
האם התורה לא מקללת את הנחש ,חווה ואדם על האכילה האסורה? הרי הקללה מפורשת בתורה ?האם המילה ארור בעיניך פרושה ברוך?
2.כעת לנושא הפרשנות.
האם הרמב"ם נקרא בעיניך פרשן שבדה דברים מליבו? הנה ציטוט מפרוש על מורה נבוכים של מיכאל שוורץ:(סליחה על חטא הציטוט. הציטוט מבטא את דעתי וחוסך זמן ולכן לא ברור לי מה יש לך נגדו....)
(והערה שניה פרשנותו של הרמב"ם נובעת מהנאמר בתורה ,בניגוד לדבריך.)
"כותב הרמב"ם שאדם אחד הקשה עליו את הקושיה הבאה : מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הייתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע. וכאשר הוא המרה את פי האל (חטא האדם הראשון,חווה והנחש) גרם לו החטא להבחין בין הטוב והרע ולקבל את השלמות הכי גדולה שיש לאדם כביכול, איך זה ייתכן שהעונש הוא בעצם שכר ?
עונה הרמב"ם : "בדוק בישוב הדעת והתבונן" - הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ בראשונה אלא כך : השכל, שאותו השפיע הקב"ה על האדם והיא שלמותו האחרונה היה לאדם קודם החטא. ולכן נאמר עליו שהוא ב"צלם אלוקים ודמותו" (ראה פרק א' שם). ולכן גם פנה אליו הקב"ה בדיבור וציווה עליו לא לאכול מעץ הדעת ולאכול מהאחרים.
ואת החיות האחרות לא ציווה כי אין להם שכל. והשכל של האדם לפני החטא היה שלם וגמור. לפני החטא האדם היה במצבו השלם והגמור ולכן נאמר על אודותיו : "ותחסרהו מעט מאלוהים" (תהילים ח, ו' )(הוא גם קרא שמות לכל החיות וידוע שקריאת השם היא המהות-כלומר הוא ידע לחדור למהות הנבראים וזו דרגה נמוכה בעיניך?הערה זו היא שלי ולא במקור)
"הוא לא עסק בטוב ורע ( המפורסמות ) הוא לא השיג אפילו את המפורסם שבמפורסמות - חשיפת הערוה, דבר זה לא היה מגונה בעיניו. האדם הראשון לפני החטא היה במצב של אמת ושקר (נכון או לא נכון ). אך לאחר שהמרה את פי האל ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים , כפי שאמר : "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" ( בראשית ג', ו' ) , נענש בכך שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית של אמת ושקר והוא התחיל להבחין ולעסוק בדעות ולא באמת ובשקר. האדם נשתקע בציון הדברים כמגונים או כ-יפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע , לכן נאמר : "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג' ,ה' ) ולא נאמר : "יודעי שקר ואמת" או "משיגי שקר ואמת" . לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, יש רק שקר ואמת ! "לכן גם נאמר " ותפקחנה עיני שנייהם וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג', ז') נאמר "וידעו" ולא "ויראו" כי הם ראו גם לפני זה ,אבל עכשיו דרגתם ירדה והם החלו לראות טוב ורע והאמת והשקר נעלם מהם"
כלומר לפני האכילה מעץ הדעת האדם ידע להבחין מהי אמת ומהו שקר האכילה מעץ הדעת הביאה אותנו לעולם השקר (רק העולם שאחרי המוות נקרא עולם האמת) שבו נאלץ האדם כל הזמן לעסוק בשאלות של מה טוב ומה רע - כלומר שיפוטיות תמידית וטעויות הרסניות.-צער וכאב.
"גם רואים פה איך הקב"ה העניש את האדם הראשון מידה כנגד מידה שכן הותר לאדם ליהנות מן המנוחה ,השלוה והמעדנים וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונתיו, כמו שנאמר ואכל מה שנאסר עליו לאכלו , מנע אותו הקב"ה מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו לו למזון כלל וגם זה לאחר עמל ויגיעה : "בזעת אפך תאכל לחם" ,"וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה " וכו'. האדם השווה לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמו שאמר : "ואכלת את עשב השדה" .
"השבח לבעל הרצון אשר תכליתו וחכמתו לא יושגו"
למעשה הנושא כבר נדון בימים היפים ההם(נוסטלגיה...) של עצכ"ח
http://atsorkanchoshvim.qpon.co.il/Front/NewsNet/reports.asp?reportId=22547
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 13:24 |
|
| |
בפרשה עצמה יש רמזים מה הם טוב ורע.
בפרשת שבעת ימי הבריאה המילים המנחות הן בכפולות של שבע, ושבע פעמים "וירא אלקים כי טוב" (האחרונה והנה טוב מאד), טוב בעיני אלקים. בפרשת גן עדן המלים המנחות בכפולות שמונה, ויש שמונה פעמים טוב, הראשונה "וטוב למאכל", וכן "לא טוב היות האדם לבדו", ואפילו "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השוהם". השאר טוב ורע. נראה שבפרשה השנייה טוב הוא מה שטוב לאדם, ולא הטוב מבחינת העולם בכלל.
אבל לא מצאתי שהתורה מבדילה פה בין טוב "אמיתי" לאדם כגון לא להיות לבדו, וטוב "מדומה" כגון זהב. (בבראשית רבה יש הסברים למה זהב הוא טוב, כגון שבני אדם צריכים כסף גדול, עיין שם).
ומה שהתורה מבחינה בין טוב מבחינת העולם ובין טוב מבחינת האדם אינו מוכיח שהוא טוב מדומה, כי הפרשה השנייה מתארת גם את הקב"ה במונחים של בני אדם, לכי תידוק.
מי שמפרש את הפרשה כפשוטה ומדייק על החטא - מה יעשה בפסוק "על כן יעזוב איש", חוה נבראה מצלעו של אדם ולכן אדם אחר עוזב את אביו ואמו, שנברא מהם, לדבוק באשה שלא נוצרה ממנו אלא מאביה ואמה?
_________________
תלמיד חכמים ז"ל (די שטחי, חוששני)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 13:49 |
|
| |
מיימוני,
שאלת - "האם קנית ההבחנה בין טוב לרע מתחילה באי ציות לדמות הסמכות העליונה, האלקים?"
ותשובתי היא - בהחלט גם.
כתבת לעיל על העובדה שגילוי הערום של האדם לאחר האכילה מעץ הדעת מקביל לגילוי הערום של ילד. ההתפתחות התבונית והרגשית של אדה"ר באמת מקבילה בנקודות רבות לזו של ילד. האם אינך מסכים שחלק משמעותי מהתבגרותו של ילד מתחיל במקום בו הוא מסרב להוריו או עובר על ציוויהם? לפעמים זה מסוכן מאוד ודורש ענישה מרתיעה (כשהוא רץ אל הכביש, למשל, למרות האזהרות החמורות), אבל בכל מקרה זה גילוי של עצמאות מחשבתית שהכרחי (כנראה) בתור שלב מקדמי לתהליך קניית ידיעת הטוב והרע. לזה בדיוק התכוונתי.
אתה שואל עוד "אם אדם אמור למרוד ולאכול מעץ הדעת, אז האם אדם אמור לשחוט את בנו כשיצטוה או לסרב?" ולי התשובה ברורה. לאחר העקידה, עת נוכח א-להים במוכנות ההקרבה של אברהם, שהיא למעשה מוכנותו להתקרב אליו, כמה פעמים נפגש עימו כקדם ושוחח עימו? ...
חשוב לי לומר - לפעמים גם ההורים (או א-להים) חושבים שהם רוצים תשובה חיובית או ציות, אבל רק לאחר מעשה
הסירוב הם מבינים שיותר נכון היה - בעבור הילד או אפילו בעבורם - שלא יציית, כי הסירוב יכול לבנות, לקדם, להחכים ולעזור לילד לא רק לדעת טוב ורע אלא גם להפוך למבוגר עצמאי.
(אגב, במקרים נדירים - אולי כמו העקידה? - אחר הציות מבינים ההורים שזה לא היה נכון לילד ושהיה עדיף לו לסרב וללכת בדרכו. זה גילוי מצער הרבה יותר, כך נדמה לי, מן הגילוי ההפוך)
צענע,
עייני במה שכתבתי למיימוני לעיל - לא התכוונתי שא-להים מהתל בבני האדם או אינו מתכוון למה שהוא אומר (אם כבר הזכרת את השיר - מדוע אף אחד לא חושב שכשהיא אומרת "כן" היא מתכוונת ל"לא"? מדוע תמיד חושבים שהתשובה האמיתית היא בעצם לטובת השומע? סתם, נקודה למחשבה....). התכוונתי לכך שיש פה גילוי של תהליך חינוכי - תהליך שגם ההורים (או א-להים במקרה זה) שותפים לו. כולם לומדים יחד מהם גבולות הציות וכיצד לעיתים "סירוב" או "מרד" הם שלבים בונים של זהות עצמית והתבגרות.
(ירוחם - :) )
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 14:33 |
|
| |
"כתבת לעיל על העובדה שגילוי הערום של האדם לאחר האכילה מעץ הדעת מקביל לגילוי הערום של ילד. ההתפתחות התבונית והרגשית של אדה"ר באמת מקבילה בנקודות רבות לזו של ילד. האם אינך מסכים שחלק משמעותי מהתבגרותו של ילד מתחיל במקום בו הוא מסרב להוריו או עובר על ציוויהם? לפעמים זה מסוכן מאוד ודורש ענישה מרתיעה (כשהוא רץ אל הכביש, למשל, למרות האזהרות החמורות), אבל בכל מקרה זה גילוי של עצמאות מחשבתית שהכרחי (כנראה) בתור שלב מקדמי לתהליך קניית ידיעת הטוב והרע. לזה בדיוק התכוונתי. "
אמשלום
לקרוא את התורה כספר פסיכולוגיה הוא בעיני הורדה של הדמויות התנכיות לרמתן של דמויות ספרותיות.
כפי שפרטתי בתגובתי הקודמת(בהסתמך על הרמב"ם )-אדם הראשון היה נעלה הרבה יותר מהשגתינו וההסברים שלך ושל מיימוני משטיחים את הסיפור עד לריצפה. (עם כל היומרה הפסיכולוגית) אם כל מה שאת תארת היתה כוונת התנ"ך הוא לא היה תנ"ך-(הספר העמוק ביותר שנכתב אי פעם) אלא ספר פסיכולוגיה להמונים..
תוקן על ידי צענערענע ב- 28/07/2010 14:35:53
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 14:43 |
|
| |
[צענע,
התורה קדמה בהרבה לפסיכולוגיה וגם לספרות (לפחות במובן שאנו משתמשים במושגים אלה היום).
היא באמת לא רק זה או רק זה, ובכ"ז יש בה גם מזה וגם מזה (וגם מעוד).
איני רואה שום דבר שטחי או נחות בהסברים שהוצעו לעיל, כמו שאיני רואה הכרח באמונה שאדה"ר היה שונה במשהו ממני וממך - בכ"ז, הרי גם לפי התורה עצמה אנו מצאצאיו כך שהגנטיקה שלו טבועה בנו... (וגם אם היה שוני, הרי שטבע העולם מעיד, לטעמי, שהשוני הוא דוקא לטובתנו)]
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 15:38 |
|
| |
אמשלום
"היא באמת לא רק זה או רק זה, ובכ"ז יש בה גם מזה וגם מזה (וגם מעוד)".
מצטערת. לא ראיתי בהסבר שלך את הגם מעוד.
"איני רואה שום דבר שטחי או נחות בהסברים שהוצעו לעיל, כמו שאיני רואה הכרח באמונה שאדה"ר היה שונה במשהו ממני וממך - בכ"ז, הרי גם לפי התורה עצמה אנו מצאצאיו כך שהגנטיקה שלו טבועה בנו "
העובדה שמבחינה גנטית אנחנו צאצאי אדם הראשון אינה מעידה על שום דבר בקשר לרמה רוחנית שהרי רוצח סדרתי גם הוא מצאצאיו של אדם הראשון.
אבל באשכול זה אנחנו עוסקים ברמתו של אדם הראשון לפני החטא ועל זה אמר הרמב"ם-הנשר הגדול::"בדוק בישוב הדעת והתבונן"
(אילו התנ"ך היה כפי תאורך-הייתי מעדיפה את דוסטויבסקי...)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 16:08 |
|
| |
[צענע,
א. ה"גם" אינו מענייני כאן.
ב. אכן, ובהחלט גם קין היה מצאצאי אדה"ר.... אני בכלל לא דיברתי על "רמה רוחנית" כיוון שאין לי מושג מה מכיל הביטוי הזה. אני לא חושבת שהתורה מדברת על אנשים שהם "גדולים מהחיים". אני חושבת שהיא מדברת על בני אדם (תרתי משמע...), וכיוון שגם אני כזו, הם לא כ"כ שונים ממני (ודוקא בגלל זה, כשהם עושים משהו נדיר בכוחו זה מרשים ומהווה מודל לחיקוי!).
ג. נדמה לי שמי שחושב שאדה"ר לפני האכילה מעץ היה טוב יותר מאשר לאחריה, צריך להתמודד עם שאלות קשות הרבה יותר מאלה הטוענים להיפך. בראש ובראשונה השאלה מדוע כשאדם מידמה יותר לא-להים הוא יורד במעלתו (וכבר שאלו זאת למעלה, ולהבנתי טרם התקבלה תשובה).
ד. מה הקשר לדוסטוייבסקי?
ברור שהיחס שלי לתורה שונה מן היחס שלי לכל טקסט ספרותי אחר, שהרי היא מלווה את העם שלי, התרבות שלי והדת שלי כבר אלפי שנים וטבועה עמוד בתוך הדנ"א הזהותי שלי. אני בכלל לא מבינה מה הקושיא פה.]
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 16:42 |
|
| |
אמשלום אילו אבותינו לא היו "גדולים מהחיים" הרי לא היה קיים המושג זכות אבות שהרי הם היו כמוני וכמוך... ולגבי השאלה של הידמות לאלוקים בידיעת טוב ורע הרי הרמב"ם( שמתאר ,כפי שציטטתי קודם,את מדרגת אדם הראשון קודם החטא כגבוהה הרבה יותר ) התמודד כמובן עם שאלתך ותשובתו היא שאלוהים פרושו כאן דיינים :
"רמב"ם עצמו (מו"נ ח"א פ"ב, דף יט) פירש אחרת. "אלהים" הוא "שם משותף לה' ולמלאכים ולדיינים מנהיגי המדינות"
ולעניננו בפסוקנו הם הדיינים והחשובים, וכך הוא בתרגום אונקלוס לפסוקנו. ובאמת כך יש לפרש פשוטו גם לפי רש"י (בסנהדרין נו ע"ב) כי "אלהים" הוא לשון שררה ורבנות. וכן הוא בשמות (ז, א) בענין משה רבינו שהיה אלהים לפרעה. "אלהים לא תקלל" פירשו חז"ל על הדיינים. (ומה שהעתיק רש"י (ג, ה) הוא בדרך דרש ולא פשט). ונלך במאמרנו בעקבות פירוש הרמב"ם. כדברי ר"י קאפח בהערתו למו"נ שם: "הדיינים אין תפקידם לעסוק במושכלות, אלא להבחין בין טוב לרע".
כלומר יש כאן רק תאור מצב-לאחר החטא הם נהיו כדיינים שתפקידם הוא לעסוק בשיפוטיות-הבחנה בין טוב לרע ולא מדובר כאן על דמיון לקב"ה.
ובאשר לדוסטוייבסקי-אכן לא הבנת את הקושיה פה.
לא דיברתי עלייך אלא עלי.
אם היה מתברר לי שהתנ"ך הטבוע בדי נ.אי שלי הוא ברמה שתארת:(אדם הראשון היה תינוק שלא התבייש בערוותו,אבותינו לא היו גדולים מהחיים וכו' וכו')-הייתי מנתקת את עצמי ממנו מיד והייתי מעדיפה בברור את דוסטויבסקי כי הוא עושה את מה שתארת הרבה יותר טוב.
תוקן על ידי צענערענע ב- 28/07/2010 16:46:22
|
|
|
|
|
|
