|
|
| נשלח ב-28/7/2010 17:24 |
 |
| |
ראיתי באיזשהו מקום את המאמר הזה העתקתי אותו לצורך הענין
ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן "ועץ הדעת טוב ורע": יש להבין מהותה של דעה זו, וישנם המבארים שהכונה היא ליצר הטוב ויצר הרע, דהיינו שקודם אכילת האדם את פרי עץ הדעת, לא נמשך בלבבו לעשות רע או טוב. וביאור זה צריך עיון טובא חדא, דאם כן היאך חטאו ועברו על צוויו של מקום באכילת פרי עץ הדעת, הלא דבר רע הוא לעבור על ציווי השי"ת, ואיך נמשכו לעשות הרע בעיני השם, ותו, דהכתוב אומר "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו", ולאחמ"כ כתוב "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם". וכוונת הכתוב ברורה דעל ידי אכילת פרי עץ הדעת באה להם בישנותם במערומיהם, וקודם לכך לא בושו כלל בזה. וקשה דמאי שייך ענין זה של כלימת האדם במערומיו לענין טוב ורע, וכי מה ענין רע שייך בזה, הא אין זה אלא מטבע האדם וממידת נפשו להיות בוש ונכלם בהיותו ערום בפני אחרים, ואינה עשיית רע כלל. והנה הרמב"ן בפירוש הכתוב "ונחמד העץ להשכיל" כתב וזה לשונו: כי בו ישכיל לחמוד ונתנה התאווה לעינים והחמדה בשכל והכלל כי בו ירצה בדבר או בהפכו עכ"ל, וכוונת דבריו היא דעל ידי אכילת פרי עץ הדעת תבוא התאווה החמדה והרצון לאוכלו, ומבלעדי אכילתו לא תהיה לו שום תאווה או רצון לדבר מן הדברים, ועדיין קשה בידינו והלא נאמר "ועץ הדעת טוב ורע" ומה ענין טוב ורע שייך בתאוות וחפצת האדם. ונראה בביאור ענין עץ הדעת טוב ורע, דהנה מילת "דעת" מורה על השגת הנפש בכללותה, ואמנם ברוב המקרים הוא מורה על השגת החלק השכלי, אולם כאן הוא מורה על השגת החלק ההרגשי שבנפש, ומצינו כן "והאדם ידע את חוה אשתו" [בראשית ד' א' ] והכוונה היא שעל ידי אכילת פרי עץ הדעת תשיג ותרגיש הנפש הרגשת הטוב והרגשת הרע. וענין טוב ורע הוא כך, דהנה בנפש האדם יש כמה וכמה הרגשים, והם הנקראים בפי חכמינו "מידות", כגון השמחה והעצבות, האהבה והשנאה, הפחד והעוז, וכהנה וכהנה רבות, ואינם ענינים שכליים כלל אלא הרגשיים, כי העצֵב בעבור שאיבד את ממונו הנה מידת ההגיון היא שלא יוסיף רע על רעתו בכך שיתעצב אל ליבו, ונמצא שלבד מן הרעה שבאיבוד ממונו מוסיף לעצמו רעה בעצבונו, ועל כרחך שסיבת עצבונו אינה אלא הרגשיית, וטבע נפשו שבשעה שהורע לו מתעורר בנפשו הרגש זה ואינו ברצונו או בבחירתו. והנה בכל אותן המידות יש מהן שאדם חפץ בהוויתן, כמו השמחה, האהבה והשלווה, שהן הרגשים אשר אדם חפץ תמיד שיתעורר בקרבו ושמח בהן, ויש מהן אשר האדם חפץ שלא יתעוררו בו וכגון הכעס, העצבות וכדומיהן. ודע שזהו שורש ענין טוב ורע דהיינו שבהתעורר בנפש האדם כל אותן המידות הנחפצות והנרצות או אז נמצאת נפשו בהשגת ובהרגשת הטוב, וטבע הקב"ה באדם שירצה ויחפוץ בהשגה ובהרגשה נפשית זו, וזה הוא הנקרא בכל מקום "טוב", וכן כוונת "רע" היא מידות שאין האדם חפץ בהם ומפני שבהם נפשו מרגשת הרע וטבעו שלא יחפוץ ברע, והלשונות הנאה, עונג, ג"כ נופלין על אותו הענין וכגון "עונג" כוונתה הטוב במדה מרובה, ונתבאר כן מהרבה מקומות במקרא כמו "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" [בראשית מ' יד' ] וכן "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה אשר נשבע ה' לאבתיך" [דברים ו' יח' ] "ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים",[שמואל א' א' ] וכהנה רבות במקרא. והשגה והרגשה נפשית זו נתחדשה לאדם על ידי אכילת פרי עץ הדעת, וכלשון הרמב"ן: "כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו" וקודם אכילתו את פרי העץ לא השיג והרגיש האדם בנפשו ברע או בטוב, ולא חפץ או רצה באי זה דבר מן הדברים או בהפכו. ומעתה יתבאר עניין הבושה במערומיהם, דקודם שאכלו מן העץ כיון שלא השיגו עדיין הטוב והרע לא בושו כלל בזה, כי ענין הבושה אינה הגיונית אלא הרגשית, וענינה הוא שכאשר יראו אחרים בגנות האדם יתעורר בקרבו הרגש זה, ולא יחפוץ האדם בהרגש זה כי הוא רע, ולכן יכסה מבושיו להמנע מזה הענין אבל אדם וחוה שלא הרגישו הטוב והרע קודם אכילתן פרי העץ, לא היה להם החפץ והאי חפץ באי זה מן הדברים ורק אחר אכילתן "ותפקחנה עיני שניהם" היינו שהשיגו הטוב והרע, מיד "וידעו כי עירומים הם" והיינו שעירומן הוא דבר נחשב אצלם כיון שאין חפצים בו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 18:43 |
|
| |
צענע
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם הקדמה
והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי י"י יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים:
אם הרמב"ם לא בדה את דבריו מליבו אז מאיפה הוא כתב אותם? הוא לא טען לרוח הקודש ומגיד וכו'- אז מאיפה, גם היתר.
מה פרוש זכות אבות לעניין- זכות אבות היא הזכות שקיבלו אברהם יצחק ויעקב , לירושת הארץ. ותו לא.
האדם לפני החטא ידע רק להבדיל בין אסור ומותר- לאחר החטא המתוזמן הוא ידע- יותר נכון החל להבדיל בין טוב ורע.
אלוקים קילל את האדם וחוה לאחר החטא- כל הקללות הן לחיוב, למשל תשוקת האשה לבעלה ולהפך, הלידה הקשה- היוצרת את הקשר הרגשי הגבוה בין האם לילוד.- האלטרנטיבה היתה לפי מה שמסופר במדרשים- מאיפה הם ידעו?- כי הנשים מוצאות את הילדים בחוץ על השיחים וכו' היית מותרת על הקללה של הלידה? אף אדם ערכי לא היה מוותר על יגיעת כפיך כי תאכל-
אולי תעני גם את על שאלתי- למה ולמי נשתל וצמח עץ הדעת? ולמי היה מיעד הפרי- ומי היה אמור לאכול ממנו?
האם אדם בר דעת- אפילו בדרגה לא גבוה- מסתובב ערום?
לפי סיפורו של ר' נחמן- האינדיק בן המלך המשוגע- הסתובב ערום. האם כל הסיפור על כך לא מזיז לך? אין לך אף פעם תהיות על מאמרים של רבנים חיים, ובעיקר מתים? הכל מסתדר אצלך עם גיבובי המילים?
לא כל מה שהתאים כתשובה לנבוכי הדור לפני 800 שנה מתאים לנבוכי הדור היום!
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 02:06 |
|
| |
אני מוצא את עצמי באמצע בין אמשלום לבין צענערענע.
אני סבור שהתורה מספרת לנו על בני אדם כמונו. אילולא כן, מה הטעם בסיפורים?
הערה שיש להתחשב בה: צריך להיזהר לא לגמד אחרים לדרגתי שלי. הערה שיש להתחשב בה: יש להיזהר לא להפוך אחרים לענקים עד שאי אפשר ללמוד מהם.
הערה שלישית: כאשר אדם משוכנע בדרכו, הוא מגלה המון הוכחות ואולי זה בגלל שהוא פשוט מחמיץ קושיות.
בהתחשב בשלוש הסתייגויות אלו, אני עדיין סבור שבשיטה שדומה לניתוח ספרותי (וזאת כמבקר ספרותי של כורסה. אין לי יומרה לידע בניתוח ספרותי יותר מאשר לידע באנתרופולוגיה. לכל היותר קראתי קצת כאן וכאן), ניתן לנסות להבין מה המקרא בא לומר לנו.
הסיפור על אדם הראשון ועץ הדעת אמור להעביר מסר. זה אומר שבן התקופה של מתן תורה היה מבין אותו. ואני, אני איני מבין אותו. גם כאשר אני מחפש ושואל מה ההבדלים בתפיסת עולמי יחסית לתפיסתם שלהם.
כאן אני שונה כנראה מצענערנע. עם כל הכבוד שיש לי לאבות ולחז"ל, אני סבור שיראת הכבוד אינה פוטרת אותי מלהבין פשט כפשט.
מי שקרא מה שכתבתי כאן במקומות שונים שבהם הצעתי פרשנות לפרשיות ולפסוקים יכול לראות את שיטתי. לא נעים לי לכפול סתם.
כאן הסיפור כה סתום עד שאני נזקק להשוואות למקומות אחרים כדי לנסות לנחש משמען של מלים. כמו "טוב ורע".
עכשו אודה הודאה גדולה. תפיסתי את הסיפור, שבה איני רוצה להודות לעצמי, קרובה למדי לדברי אמשלום. רק שאיני מבין איך אפשר להבין ככה.
גם לי נראה שאדם הראשון מוצג לא כחכם נוסח הרמב"ם אלא כילד קטן. ילד שאינו ער לבושה שבעירומו. ילד שאינו יודע לקחת אחריות על חייו. ילד שאינו יודע שהוא עתיד למות ביום מן הימים.
כאשר השם אומר לו: דע כי ביום אכלך ממנו (עץ הדעת) מות תמות, אני מפרש לפי גישה זו: דע כי ביום אכלך ממנו תגלה שסופך למות.
בינתים אתה חי כילד מאושר שעוד לא גילה שהשעון האכזרי של חיינו מתקתק והדקות מקרבות אותנו אל הרגע האחרון בחיינו.
אם כן למה לאסור לאכול מעץ הדעת? מתוך רחמים? מתוך שעשוע של אב שנהנה מבנו התינוק, והיה רוצה, אבל לא באמת, להשאיר אותו כזה, מתוק ותמים? (זכרו את דברי אמה של ונדי בפיטר פן. הלוואי שהיית נשארת כך תמיד. ואת הערתו המרה של לואיס קרול המציע, דרך אחד הגיבורים, להשאיר את עליזה צעירה לנצח. כלומר להרוג אותה. אם כי מספיק לעכב את התפתחותה הנפשית. האם מפגר אינו ילד לנצח? ואוי לו למי שיש לו ילד מפגר לדאוג לו...).
לפי זה, ה' ברא את האדם תינוק והכין לו את ההכנות הנצרכות להתפתחותו.
אך לפי זה לא היה מקום לאיים עליו לבל יאכל. להפך. וכמו שהעירה צענערענע בצדק, מדוע ייענש הנחש? למעשה, הנחש ממלא תפקיד כה חיובי עד שזה מתחיל להזכיר את הפירושים הגנוסטיים. כמובן, לדמות פירוש לפירוש כדי להזהיר מפני גישה גנוסטית זה להשתמש בכשל לוגי. אבל בכל זאת זה לא נעים להתייצב בצד הזה של קוראי המקרא.
בדוחק אפשר לנסות להציל את גישת אמשלום ולומר כי ה' רצה לתת לאדם להתפתח לאט לאט. והנחש כפה עליו לקפוץ קדימה.
כל זה מעניין מאד אבל האם זו כוונת המספר של הטקסט המקראי? האם זה המסר שאמורים היו בני דור סיני להבין מן הסיפור?
סליחה, זה לא מתקבל על הדעת.
וכך אני נאלץ לגנוז את הפרשנות הזו, עד כמה שהיא קוסמת. למרות שגם אני נטיתי לקרוא את פרשת עץ הדעת כאמשלום, אני סבור שזה לא יתכן.
מצד שני, אני גם סבור שאדם הראשון לא אמור להיות פילוסוף כהרמב"ם, כפי שנוטה צענערע לפרש. נכון שכמה מגדולי אומתנו נקטו פירוש כזה. ואחד מהם הרמב"ם. לשם כך צריך הרמב"ם לפרש שאדם הראשון אכן היה חכם, והעדר הדעת טוב ורע היה העדר של חסרון ולא של מעלה. וזאת בדומה לפירוש שהביא לכאן עוקרערים (ברוך הבא אל הפורום). זה עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה המודרנית להגדיל את הדורות הראשונים, אבל עדיין לא נראה לי שזה הפשט וזה המסר.
אם אני שואל את עצמי מה המסר של הסיפור, ייראה לי שהמסר הפשטני הוא להסביר להמון מדוע נגזרה מיתה על האדם. ולפי הבנתם בדורות ההם, הבנים נענשים בעוון האבות, ואין אחד מאיתנו יכול לומר: אדם הראשון חטא ואני צריך למות?
ושוב, האם הנחה שזה המסר מסבירה את הסיפור?
ואולי לצורך העברת מסר זה אין לחוש שבסיפור יש "חורים"?
אין לי תשובה סופית. לכל תשובה יש חסרונות גדולים ומחיר כבד. אולי כלל לא הייתי צריך לכתוב מה שכתבתי. אבל לא. גם לומר מה שאני מבין ומה שאיני מבין זו התקדמות. אפשר שאחסוך לאחרים מסע מאומץ לעבר קו פרשני שכבר בדקתי כאן ואינו עולה יפה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 08:50 |
|
| |
מיימוני כתב "הסיפור על אדם הראשון ועץ הדעת אמור להעביר מסר. זה אומר שבן התקופה של מתן תורה היה מבין אותו. ואני, אני איני מבין אותו. ייראה לי שהמסר הפשטני הוא להסביר להמון מדוע נגזרה מיתה על האדם. ולפי הבנתם בדורות ההם, הבנים נענשים בעוון האבות, ואין אחד מאיתנו יכול לומר: אדם הראשון חטא ואני צריך למות?" לדבריו התורה, שאמורה להיות נצחית, נכתבה רלוונטית לזמן מוגבל, עד שאנשים התפתחו. אם כך בעוד 50,000 שנה יתברר כי הרלוונטיות של (לפחות חלק מה)החלק הסיפורי היתה ל כ 5% מהזמן שבו התורה תקפה (וזה ירד עוד עם השנים). כך קורה לגולת הכותרת של יצרת ה' בעולם? אתמהה. לכאורה קשה כך גם על חלק מהמצוות שטעמן לשעתם (לדוגמה- קרבנות לרמב"ם), אך כאן ניתן להסתדר שלאחר בניתן חוק הוא תקף תמיד, היות והסיבה העמוקה למצוות אינה הסיבה המיידית אלא הרצון "למרר את החיים", לתת הרגשת עבדות תמידית, ואין זה משנה אם זה במצווה פלןנית או אלמונית (והטעם הנקוט היה תקף לשעתו ולכן נבחרה מצווה זו ולא אחרת כאמצעי ל"מירור החיים").
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 09:06 |
|
| |
תלמיד היקר
מירור החיים לא קשורה לדת היא קשורה לחברה שלך אנא תחליף אותה,
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 09:13 |
|
| |
מקס
חושבני שזה לא שייך לאשכול הזה, אבל אם כבר הערת אענה כי מעטים מאוד האנשים שמטבעם נהנים מהגבלות השבת (ואל תאמר שלולא ההגבלות לא היו נחים. תשאיר לי את תכנון הזמן שלי ואת המנוחה הרצויה לי),מהגבלות מאכל ומין, מצום יו"כ או מאבלות ט"ב. אפילו ממצות לולוב ההנאה מאוד מוגבלת...
קצרה דעתי מהבבן את המשלים עצמם כי כיף להיות דתי. חובה להיות דתי אבבל בכלל לא כיף.
את הקשר ליברה לא הבנתי, דווקא החברה מרמה (גם את עצמה) וטוענת שכיף.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 09:19 |
|
| |
אני אומר תחליף חברה ששם לא צריך לשמור שבת ולולב וכיפור וכו' (אגב אני לא מתכוון אליך, רק על הטענות כמובן)
לכן יש בחירה,
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 10:15 |
|
| |
הרב מיימוני,
לא ענית לי על שאלתי- מדוע אם כן אלוקים נטע את עץ הדעת-אם היא אסורה באכילה-? האחרים לא ענו גם ובראשם צענערענע מילא אני מבין אין להם תשובה.
אבל אתה כמעריצו הגדול של החז"א האם אתה זוכר מה שהוא הסביר למה על החצילים מברכים בורא פרי האדמה ולא העץ?
תראה -כי גם החזון איש סובר את סברתי- הנכון שרק ברמת העיקרון.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 12:10 |
|
| |
לירוחם
עצם שאלתך מדוע ה' נטע את עץ הדעת מוכיחה שאתה עדיין דבק בהנחתך המוקדמת שאדם הראשון לפני החטא היה בבחינת תינוק .
תאר לעצמך סיטואציה שאתה נכנס לחדר ילדים ואתה רואה אמא שמראה לבנה בן השנתיים סוגי צעצועים שונים המפוזרים בחדר וביניהם מגהץ חם המחובר לזרם החשמל בטמפרטורה גבוהה וכך היא אומרת לו:"תשמע בני היקר בכל החפצים תיגע אבל במגהץ אל תיגע כי הוא חם והוא יגרום לך נזק "
בסיטואציה כזאת ברור שאתה תפנה לאם ותשאל אותה האם לא מן הראוי לא לשים כלל את המגהץ בחדר?
אבל,מעצם הצבת הפיתוי-עץ הדעת בגן העדן אנחנו כבר מבינים שאדם הראשון לא היה תינוק....
ולעצם ההסבר:
"א. למה ה' נטע את העץ - כדי שהאדם ילמד שיש מקום שלשם אסור לגשת. שידע שיש גבול. כי זה כל האדם. האדם בפנימיותו שואף לפרוץ, ליצור, לכבוש, להקיף את העולם. הקב"ה רצה ללמדו שיש דברים מותרים ויש אסורים. וזו כל עבודת האדם, לשמור על הגבול בין מותר לאסור"
. " שים לב שדווקא לא כתוב שעץ הדעת היה בתוך הגן: "וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע" וגם: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ" מהפסוקים הללו נראה שעץ הדעת היה מחוץ לגן, ושהאדם היה צריך לחרוג מטבעו [היינו, לצאת מהגן] כדי לאכול ממנו. וזה מעין מה שכתוב בקהלת: "לְבַד רְאֵה-זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר; וְהֵמָּה בִקְשׁוּ, חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים"
(ושוב-סליחה על חטא הציטוט אבל זה ממש קצר ופשוט חוסך זמן )
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=3&topic_id=2813158&forum_id=1364
(אשכול מעניין ומומלץ כולו על חטא עץ הדעת .אם אין לך זמן לקרוא את כולו אני ממליצה לקרוא את ווטו .)
תוקן על ידי צענערענע ב- 29/07/2010 12:14:44
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 20:29 |
|
| |
צענע
המשל שלך- נו -שמעתי כבר יותר מוצלחים- הדבר היחיד שלמדתי ממנה כי את מסכימה כי אדם הראשון לפני החטא היה בדרגה של ילד- היודע רק אסור ומותר וזהו.
מבחינת מיקומו של העץ, איך את מסוגלת כך לסרס את הפסוק-וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע" - מה אומר ו החיבור של ועץ הדעת?
את מתכוונת שאדם הראשון בכמה שעות שהיו לו התפלח מגן העדן לאכול מעץ הדעת חוץ משערי הגן?, אז למה הוא חזר להתחבא ב תוך הגן- אם רצו להתחבא היו אמורים להשאר בחוץ? הם הרי אכלו כבר מהעץ והיה להם קצת הגיון?
בענין למה ה' נטע את העץ- לפי רעיונך אלוקים הכשיל את האדם בכוונה תחילה- גם אני חושב כך שאלוקים תיכנן את זה.
הכל היה תוכנית אלוקית ברורה ומתוכננת, החטא- והקללות כביכול. ללמד את בן האדם להתאמץ לרכוש דעת והשכלה אפילו אם זה כרוך בחטא במאמץ ובקללות.
אני בטוח שת זאת את יודעת
לא הבנתי למה הפנית אותי לראש הדף,- הדברים ברורים וידועים ונילושו ונילעסו עד אין סוף, אין לי דבר נגד ציטטות קצרות, אבל אני מעדיף את מה שאת אומרת. על מה שאת מצטטת.
אחכה בסבלנות לתגובתו של הרב מיימוני- אם הוא ידע את מה שאמר החז"א על החצילים- וממנה למדתי את מה שאמרתי על עץ הדעת.?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2010 02:17 |
|
| |
ירוחם
עיין נא באשכול השני שלונקק בידי תחזל. שם מופיעות הערותיך ומתברר שאין חדש תחת השמש.
לגבי המקור מחצילים - זה רק מחזק את השאלה המופיעה שם שמסתבר שכבר כתב מישהו דבר דומה בעבר.
למי שאינו מכיר: החצילים, לפי מה ששמעתי, גדלים בקנה שהוא כמו אילן קטן המחזיק מעמד שלוש שנים שבהן יש שלושה יבולים.
לפי המבנה שלו, היה מקום לדונו כעץ, גם אם אילן קטן מאד, ואם כן, הוא חייב בעורלה. כלומר שהוא אסור בהנאה כלשהי. אבל היה יוצא שהעץ מחזיק מעמד במשך שנות עורלה ואז הוא כלה מן העולם.
על זה מביאים בשם החזו"א ש טען שבריאת החצילים תהיה לפי זה לבטלה.
ולכן אין זה עץ אלא ירק. ומותר מייד ואין בו דין עורלה כלל.
בדומה לזה טוען ירוחם: אם עץ הדעת לא נברא עבור האדם, אז למה נברא כלל?
ובכן, על השאלה האחרונה הזו אפשר להציע כמה תשובות:
א. כדי להעמיד את האדם בנסיון. הוא לא היה אמור לאכול לעולם. ודוק: זה לא מחייב לראות את האדם במצב תבוני כזה או אחר. אם כי ודאי שהיה עליו להיות בעל בינה מספקת להבין מהו נסיון.
מסקנה נוספת היא שנסיון הוא דבר חשוב מאד ועיקר בבריאה, בדומה לדברי הרמח"ל. ואילו אני מפקפק אם זה נכון. כדאי היה באמת להקדיש לאשכול לנושא הנסיון כקטגוריה - אמונית, פרשנית, אונטולוגית. אלא אם כן כבר יש.
ב. יתכן שהעץ נועד לאכילה במועד מאוחר יותר. זה ניתן להבנה במספר רמות. זו דעה שמובאת בקבלה במקום כלשהו. אבל זה יכול גם להיות חלק מהסבר מסוג שונה.
ג. העץ לא נועד כלל לאדם.
ד. מוסיף על הקודם. אם גן העדן ייתפס כפי שהוא משמש בקבלה, נדמה לי כבר בספר הבהיר, כחופף למבנה הספירות, אזי זה הכרחי שיהיה כזה עץ בגן עדן.
אז הנה, כמה תשובות אפשריות ואפילו תשובות שניתנו לשאלה של ירוחם...
אמנם, הרושם מסיפור הבריאה הוא שהאדם עיקר, וכל לא נברא אלא למענו, ולכן אם היה שם עץ דעת טוב ורע, עבור האדם היה. ואז שאלת ירוחם במקומה עומדת. וכבר הזכרתי כמה אפשרויות של תשובה.
_
תוקנה טעות במונח.
________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
תוקן על ידי מיימוני ב- 30/07/2010 02:19:17
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2010 11:29 |
|
| |
הרב מיימוני אייקון ירוק עד ויישר כח - על הסברך הנפלא והמדוייק של מרן החז"א. ידעתי שאתה תדע.
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי,
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2010 16:29 |
|
| |
אינו יודע על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" וכותב מאמר שלם.
זה דוגמא להרבה כותבים ומגיבים.
גלעד זליבנסקי, יום חמישי, 22 ביולי 2010 המושג "אהבת חינם" נתפס כנוצרי אך עשרות שנים לפני הספירה היה זה הורדוס שמנע בתקופתו מהיהודים ביהודה כל עיסוק ביהדות שמשלב ולו ברמז בין הדת הבדלנית לתסיסה מדינית. בכך הוא היה גורם מרכזי שהכתיב על דרך השלילה מסורת חדשה של יהדות "ידידותית" שלא יכולה לפגוע בזבוב מאת: גלעד זליבנסקי הורדוס כובש את ירושלים. תמונה מימי הביניים יש מעט מילים במילון שאהובות על בני אדם ובמיוחד על יהודים ונוצרים בעידן החדש כמו המילה "אהבה". מילים שאהובות כמעט על כל העולם המתורבת זוכות בהתאם בזכויות יתר, עד שלמעשה בני כל העמים מתייחסים אליהן כמו לשמות של אלים. כמעט כל בן אנוש בגלובוס מאמין שאהבה היא ביסודה טובה וטהורה ואלוהית ומושלמת, וכל מה או מי שמנוגד לה שפל ומושחת מיסודו. אבל עדיין, העובדה ששימוש במילה וציות להכתבה של המילה המוסכמת, כאילו שיש אמת או מציאות בכמה צלילים או קוים שעוברים דרך אוזניים ועיניים ללא ביקורת, אינה אומרת שיש קושי להעמיד את כל המילים היפות באור הטבעי של האמת ההיסטורית. בתור התחלה, השאלה הראשונה היא מתי וכיצד הפכנו לאוהבי חינם? אם נניח שהתורה כפי שהיא נכתבה בעת העתיקה משקפת את הטבע המוסרי של היהדות הקדומה ואת היחס הערכי שלה לאהבה, לא ברור אם ניתן יהיה למצוא בה אפילו סיפור אחד שיכול לשמש כמופת לאהבת חינם של תשעה באב. לא רק שגיבורי של התנ"ך והאל בעצמו לא מעבירים לדורות הבאים את המסר העל זמני הזה, אלא שנראה בעליל, שגם אם הם היו רוצים ללמד את בניהם מהי אהבת חינם, הם לא היו יכולים, כי כל הסימנים האפשריים מצביעים על כך שלא היה מושג למחברי הספר הזה לדורותיהם שיכולה להיות אהבה כזאת.
העולם העתיק שהתנ"ך הוא חלק בלתי נפרד ממנו, תמיד היה ויהיה מנוגד מיסודו לרעיונות נאורים של ערב תשעה באב של שנת אלפיים ועשר לפי הספירה הנוצרית. באופן דומה המושג "אלטרואיזם" ("אהבת האחר" בלטינית) נמצא בשימוש רק מהמאה ה-19, כשבעולם הרומי-יווני לא רק שהוא לא היה מקובל, אלא שאנשי התקופה פשוט לא האמינו שאדם יכול לאהוב מישהו אחר יותר מאשר את עצמו, או שאהבתו לאחר אינה רק חצי אמת או סוג של אהבה עצמית באמצעות האחר. ואין צורך להרחיב כאן לגבי גורל של עבדים, נשים, מיסים, מלחמות, ונורמות אחרות שהיו מקובלות אז בכל חופי הים התיכון. זה נכון שהיהדות התבדלה משכנותיה ויצרה חוקים שהתעלו מעל אמות המוסר הקדמוניות בתחומים מסויימים. אבל עדיין, היא היתה בבירור בשר מבשרו של העולם העתיק וקרובת משפחה של העמים העתיקים. אין קושי להבחין למשל בדוגמאות אופייניות של עונש מוות (או עונש מוות קולקטיבי), המתת שבויים, המתת זקנים, נשים וילדים, נקמה לאורך דורות בשבטים ועמים שלמים, סחר בבני אדם, הקרבת בן או בת לאל ועוד דוגמאות שלא משאירות הרבה מקום באותו עולם לאהבת חינם. אז מתי נולדה אהבת החינם? אפשר למצוא אותה בצורה הגולמית והמקורית ביותר בנצרות הקדומה, שבה ישו מתואר כאוהב החינם המוחלט. אבל בהקשר של היהדות, הורדוס והרומאים ולא התלמידים של הגלילי הצלוב היו אלה ששידלו אותה לזה באירוניה מופלאה. הורדוס מנע בתקופתו מהיהודים ביהודה כל עיסוק ביהדות שמשלב ולו ברמז בין הדת הבדלנית לתסיסה מדינית. בכך הוא היה גורם מרכזי שעורר באופן עקיף (אומנם ללא כוונה מצדו ורק כתופעת לוואי של המגבלות שהוא כפה באכזריות על היהודים) מסורת חדשה של יהדות "ידידותית" שלא יכולה לפגוע בזבוב. ספרים בנושאים משיחיים או מדיניים לא הופיעו עוד, ובמקומם חכמי הדת שלא הומתו שקדו על שפע בלתי מזיק של פלפולים ומצוות מעשיות. התרבו המחלוקות לשם שמיים שלא צולבות ולא שורפות, חונקות או חותכות. ובמשפט מסכם – שמירה על יחסים אסטרטגיים מאוזנים של שלום ואחווה בין השליט הרומי ליהודים. על הרקע הזה נכתבו מילות האהבה המפורסמות של הלל הזקן ושל אנשי שם אחרים ששימשו מעין הקדמה לדורות רבים של צדיקים ומנהיגי גלותיים שחיו בהמשך בצל של הצלב או הסהר במקום הנשר של רומא. זה נכון שהיו בעבר מפלגות יהודיות שהעדיפו לרצות שליטים זרים מסיבות פוליטיות, אבל בימיו של הורדוס נוסף החידוש של העיסוק הדתי הא-פוליטי ובכך הוא בישר את ראשיתה של הגלות של היהדות עצמה מהמישור הפוליטי של ההיסטוריה. המרד הגדול הציג מגמה של תגובת נגד שנכשלה. ובעקבותיו השתלטה על המשך ההיסטוריה המגמה הכנועה והדיפלומטית שנציגיה הורשו להמשיך להנהיג את היישוב ואת מרכזי היהדות לאחר חורבן הבית השני. מאות ואלפי שנים מאוחר יותר, יצא שהלך הרוח הגלותי של רדיפת השלום והאהבה הזדווג מבחינה פילוסופית עם רעיונות דומים של הנצרות ושל פילוסופיות מערביות ליברליות. כך שבפועל מופעל עלינו לחץ לאהבת חינם משני מקורות: מצד אחד מהכיוון של המסורת הגלותית, ומצד שני, מהכיוון של העולם המערבי הגדול שהוא בעצם נוצרי, צבוע ומוכתם בזוועות המחרידות ביותר שהיו ועדיין רודה בכל קצוות תבל באותה בריונות מעודנת וצדקנית. הבעיה ההיסטורית של אהבת החינם שלנו כצאצאים של היהודים העתיקים, היא שלא קיבלנו אותה מתוך התורה שלנו, בתור אנשים חופשיים וישרים, אלא למעשה מתוך אונס וכתוצאה מהתעללות ממושכת שלא משאירה לקורבן ברירה חוץ מלהגיד שהוא עדיין אוהב את חברו ואת האוייב שלו ואת אלוהים ואת כל העולם. אהבת חינם כזאת סותרת את הצדק כי היא מראש אינה שופטת את האדם על פי הערך המוסרי שלו, אלא מכריזה על מעין שמיטת חובות מוסרית, שהיא זהה לפשיטת רגל של המצפון. יישום של הרעיון הזה מתאים לחלשים שפשוט אין להם מספיק כוח פיזי או רוחני כדי לשפוט את בני האדם בצורה הוגנת. או שלחליפין, מדובר בתחבולה שבה הנוכל מעמיד פנים שהוא לא שופט אחרים ולא נוטר להם טינה, רק כדי שיוכל להחליש אותם ולרכך את הצורה שבה הם רואים אותו. הצורה הראשונה מתאימה ליהודי בגלות והצורה השנייה מתאימה לשליט או לנציג של תרבות שלטת שמתקשטת בעליונות מוסרית. נותר רק לציין שאהבת חינם לא מקובלת בשום פילוסופיה מערבית או חברה היסטורית, למרות החשיבות שלה בכל הכנסיות הנוצריות. אהבת חינם נתפסת כמצווה, אבל נראה שבמציאות היא פועל יוצא של חוסר ברירה או של אנוכיות, או אולי של חסכנות. כאשר דווקא שיפוט שפתוח לאהבה או לשנאה הוא המידה הטובה האמיתית שמבוססת על חופש הבחירה שהוא המקור היחיד של האפשרויות המוסריות בעולם הזה. גלעד זליבנסקי הוא בעל תואר שני בפילוסופיה מטעם אוניברסיטת חיפה ועובד כיועץ פילוסופי (לאחר קורס הכשרה ליועצים פילוסופיים במכון פילוהרמוני לפילוסופיה יישומית)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2010 17:30 |
|
| |
ומה זה שייך לאשכול הזה?
|
|
|
|
|
