ידיעת טוב ורע- האם יש דרגה רוחנית גבוה יותר? מוקדש לצענערענע

"האדם מטבעו הוא חלק של המציאות הטבעית, אבל את פעילותו הרצונית של האדם הרמב"ם מציג כאנטי-תיזה לטבע. הוא מבדיל בין קורותיו של האדם, הנובעות משילובו במציאות הטבעית ומכפיפותו לחוקיה, שהם-הם ההשגחה הכללית, ובין מעשיו של האדם הנובעים מרצונו החופשי. יכולת האדם לפעול מרצונו ולא מן ההכרח של טבעו, ולגרום על-ידי-כך גם לתוצאות שלא הוטבעו מלכתחילה במציאות – זהו בעיני הרמב"ם הגדול שבפלאי הבריאה. אפשרות זו שניתנה לאדם – ולא תופעות-הטבע שמהן מתפעלים ההדיוטות – היא נסית. הנס הוא שהאדם יכול לא להיות כפוף לטבע, וזאת היא התגלות יד-ה' במציאות הטבעית: "כמו שרצה השי"ת שיהיה האדם ניצב הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות (= טבעו של האדם, שעליו אין לו שליטה) – כך רצה שיתנועע וינוח מעצמו ויעשה פעולות בבחירתו , אין מכריח לו עליהן ולא מונע מהן" (שמונה פרקים, פרק ח'); "כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו (= הטבע) – ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורים לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך; אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות..." (הלכות תשובה ה' הל' ד').

אם נבין את התפיסה הזאת של ההשגחה במשנתו של הרמב"ם, נבין גם את הסיום המפתיע של פרק חשוב מאד במורה-נבוכים, אשר רבים התמהים עליו. פרק ב' בחלק א' של המורה מציג את המשמעות של פרשת גן-עדן: אדם וחוה בגן-עדן, עץ-החיים ועץ-הדעת, הנחש, החטא אשר בעקבותיו גורש האם מגן-עדן. הרמב"ם אינו רואה בזה סיפור מעשה שאירע בזמן מן הזמנים במקום מן המקומות, אלא את הצגת המציאות האנושית, בכל עת, בכל זמן ובכל מקום. האדם האמור באותה פרשה איננו אינדוידואום מסויים שהוא "האדם הראשון", אלא הוא כל אדם. האדם, כאשר הוא נברא בצלם אלוהים, נועד להימצא באותו גן, שבו מצוי עץ-החיים, שהוא הכרת האמת בדרך השכלית, ומצוי בו גם עץ הדעת טוב ורע, שהוא ההבחנה שהאדם מסוגל להבחין – אם רצונו בכך – באמצעות הכוח המדמה שלו בין מה שהוא מדמה לעצמו כ"טוב", ז.א. מה שאחריו הוא נמשך, ובין מה שהוא מדמה לעצמו כ"רע", ז.א. שאותו הוא דוחה. האדם נועד להכרת האמת, והוא נכשל בהתייחסו למציאות לא מבחינת ההבחנה בין אמת לשקר אלא מבחינת ההבחנה בין מה שהוא רוצה בו ומה שבו הוא מואס – "טוב" ו"רע". הרמב"ם מציג את כל פרשת גן-עדן כסמל של היכולת שניתנה לאדם ללכת מרצונו "אחרי תאוותיו הדמיוניות", ולכך מתכוון לדעתו הפסוק: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל". האדם מסוגל ללכת בדרך זו, למרות צלם אלוהים, שהוא הכוח השכלי, שטבע בו ה'; לשון אחר: האדם מסוגל לנהוג בניגוד למה שנועד לו.

הסיום של הפרק האדיר הזה הוא מוזר מאוד, כאילו קריאה פורצת מפיו של הרמב"ם: "ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו!" הכינוי "בעל הרצון" לגבי אלוהים הוא מוזר, הוא אינו שכיח בספרות הדתית, ואף לא בדיבור בדתי הרווח. אנו מכירים בין התארים המיוחסים לאלוהים בלשון בני-אדם את בעל החכמה, את בעל היכולת, את בעל הגבורות, ועוד; מה ענין בעל הרצון כאן, ומדוע הוא מעורר את התפעלותו המיוחדת של הרמב"ם? הרמב"ם רואה כדבר המופלא ביותר במציאות את העובדה שאלוהים העמיד את העולם על בסיס של חוקיות סיבתית הטבועה בו, ומבחינה הגיונית לא ייתכן לכאורה שתהיה בחירה חופשית לאדם, שהוא חלק של עולם זה, ואילו פרשת גן-עדן מציגה לפנינו את הפלא שהאדם יכול להפעיל רצון המכוון נגד מה שהוטבע באדם.

החוקיות הסיבתית – שנטע הבורא בעולם ניתנת להשגה בכוח השכלי של האדם, אולם – "ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו".

http://www.tpeople.co.il/leibowitz/ebook.asp?id=13