הבנאליות של הרוע

נראה לי שבדורנו כבר הגיע הזמן לדבר גם על הבנאליות של הבנאליות של הרוע. 

הביקורת

פשעיו של אייכמן חמורים, אין ספק בכך- מדובר במעשים בלתי אנושיים בעליל ועל כך אין ויכוח.
עם זאת, חנה ארדנט, פילוסופית יהודית אשר סיקרה את המשפט עבור כתב עת אמריקני, טענה שמעשיו של אייכמן לא היו רעים מיסודם, וכי בחברה הגרמנית באותם ימים נתפס רצח יהודים כמשהו מינורי, כמו מעיכה של ג'וק.
תדמיתו של אייכמן כפקיד אפרורי ומשעמם לא עלתה בקנה אחד עם הטענות הקשות אשר הופנו אליו.
לטענה, המעשים הנוראיים שביצע אייכמן, שהיו בעצם פעילות משרדית פשוטה ובנאלית הפכו אותו לרוצח ופושע אכזרי שלא באשמתו.
על כך טבעה חנה ארדנט את המושג "הבנאליות של הרוע", שהוא גם שמו של ספר שכתבה.

ניסויים בפסיכולוגיה חברתית

במקביל למשפטו של אייכמן שהתנהל בארץ, החליט הפסיכולוג החברתי האמריקאי סטנלי מיליגרם לערוך סדרת ניסויים שבהם תבחן הנטייה לציות אצל גרמנים, לעומת הנטייה לציות אצל אמריקאים, שבעצם יהוו קבוצת ביקורת בניסוי.
הנחת היסוד שלו הייתה שדינאמיקה ונטיות מסוימות של אנשים גרמנים הם מה שגרמו להיווצרות שואה בקנה מידה כה גדול.
הניסוי הועבר בתחילה לקבוצת הביקורת האמריקאית, ומהלכו היה כדלקמן:

שחקן אשר משתף פעולה עם החוקרים היה נכנס לחדר ומתיישב על כיסא אליו קשרו אותו.
החוקר היה יושב עם משתתף הניסוי בחדר נפרד, והיו מוצגים לו מספר שאלות.
ובכל פעם שטעה השחקן פקד החוקר על משתתף בניסוי לתת לו שוק חשמלי.
כמובן שמכת חשמל לא באמת ניתנה, אך השחקן היה מגיב בצורה אשר נראית כסבל וכאב רב.
כאשר הגיע רמת השוק לכ-150 וולט, היה מבקש השחקן להפסיק את הניסוי.
במידה וביקש משתתף הניסוי לחדול ממנו עקב סבלו של השחקן, היה אומר לו החוקר שהוא לוקח את האחריות על כל מהלכו של הניסוי.
ציפיותיהם של רוב הפסיכולוגים והחוקרים היו שרוב המשתתפים בניסוי יפסיקו בשלבים מוקדמים שלו, ושאף אחד כמעט לא יגיע לשוק החשמלי הגבוה ביותר.

תוצאות הניסוי בקבוצת הביקורת היו מפתיעות.
כ65% מהמשתתפים בניסוי נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר-450 וולט.
בנוסף אף נבדק לא עצר לפני שהגיע ל-300 וולט.
אחת מהטענות שנגזרו כתוצאה מהניסוי הזה הייתה שבעצם, פעולתם של הרוצחים בשירות הנאצים נבעה מדינאמיקה בחברה הגרמנית, דינאמיקה שיכולה להתרחש בכל קבוצה וחברה.
הניסוי הזה ממחיש כמה אנשים יכולים להיות אדישים לסבלם של אחרים כאשר הם מצייתים לפקודות ממקור סמכות.

ניסוי נוסף שממחיש כיצד אנשים יכולים לשנות את אמונותיהם והתנהגותם ביחס לדינאמיקה הקבוצתית שהם נמצאים בה הוא ניסוי הקונפורמיות של אש.
סולומן אש היה חוקר ופרופסור במחלקת פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה.
מטרת הניסוי שלו הייתה לבדוק השפעתו של לחץ חברתי, ולחקור את תופעת הקונפורמיות בקבוצה.

במהלך הניסוי הושבו בחדר כ7 אנשים, כאשר 6 מהם שחקנים אשר שיתפו פעולה עם החוקרים, ורק אחד מה הוא הנבדק.
הנבדק מוקם במקום השישי, הלפני אחרון, כך שחמישה שחקנים יהיו לפניו.
החוקרים הציגו לנבדקים סדרות של זוגות כרטיסים, אחד עם שלושה קווים באורכים שונים, ואחד עם קו אחד.
על הנבדקים היה לומר לאיזה קו בכרטיס הראשון מתאים הקו שנמצא בכרטיס השני, שאלה יחסית פשוטה והתשובה ברורה לעין.
בתחילה ענו כל משתתפי את התשובות הנכונות, אך בהמשך הניסוי, משתפי הפעולה החלו לטעות.
תוצאות הניסוי הראו, ש-1/2 מהנבדקים ענו ב-50% מהפעמים(לפחות) תשובות שגויות, אם השחקנים ענו תשובות שגויות גם כן.
רק 1/4 ממשתפי הניסוי ענו תשובות נכונות בכל פעם- ולא נכנעו ללחץ החברתי.

אש חילק את האנשים אשר נכנעו ללחץ החברתי לשלושה קבוצות:
מעוותי תפיסה- נבדקים שלאחר שמיעת תשובותיהם של חמשת המשתתפים הראשונים בניסוי סברו באמת ובתמים כי התשובה הנכונה היא למעשה התשובה השגויה.
מעוותי שיפוט- נבדקים שהאמינו בצדקת הרוב וחשבו כי הם טועים.
מעוותי פעולה- נבדקים שהאמינו בצדקתם, אך בעקבות לחץ חברתי שינו את בחירתם.

ניסוי זה ותוצאותיו נותנים לנו עוד הוכחה, לכמה דינאמיקה קבוצתית משפיעה על הפרט, וכיצד היא יכולה לגרום לו לעשות שגיאות טיפשיות, ואף פשעים נוראיים.
בניסוי של סולמון אש לא הופעל לחץ על הנחקרים מצד משתפי הפעולה, אך זה לא מנע מחלק מהם להגיע למצב של עיוות קוגניטיבי במשימה כל כך פשוטה.
בחברה שרואה ברצח יהודים פעולה שבשגרה, כמו מעיכת ג'וק או תליית כביסה, יש לשער שאנשים רבים עלולים ללכת שולל אחר הבנאליות של הרוע.

שאלת האחריות האישית

טיעוניו העיקריים של אייכמן, מזכירים את הטיעון המפורסם של הנאשמים במשפטי נירנברג: "רק צייתי לפקודות".
השאלה האם היה מקום להעמידם לדין היא מורכבת והיא מעבר לתחום של פוסט זה.
אני חושב שיותר מכל, הניסויים האלו ומעשי העבר צריכים לגרום לאנשים לאמץ לעצמם אמות מידה ומוסר ללא תלות בקבוצה/חברה בה הם נמצאים.
ונראה שגם היום, עשרות שנים אחרי הניסוי של מיליגרם ומלחמת העולם השנייה, אנשים רבים נאותים לציית לפקודות כאשר ניתנות על ידי גורם סמכותי, ומתקשים לקחת אחריות אישית על המעשים שלהם.


ו"פוסט נוסף"



לדעת טוב ורע" - השואה וגבולות הבחירה האנושית / חיימי נבון

"יתוש קדמך"

חז"ל עמדו על כך שהאדם יכול להתעלות מעל לכל שאר הברואים, אך גם ליפול מתחת להם:

"אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית. ואם לאו, אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול
קדמך". (ויקרא רבה, י"ד)

וכן רגילים בעלי המוסר לדרוש, שהאדם יכול להתנשא מעל לחיות הארץ, אך גם להידרדר ולהיות גרוע מהן.
אך האם אמנם כך? האם יכול האדם להידרדר מתחת לרמתן של החיות?
הקביעה הבסיסית ביותר בתחום זה היא שהאדם יכול לבחור בין "טוב" ל"רע". אך לכאורה, אין הדבר כך.
נבחן מקרה מעשי. לחייל אבד שק שינה. הוא יכול "להשלים" אותו מפלוגה אחרת. הוא מתלבט בין שתי
אפשרויות: מבחינה מוסרית, ברור לו שאסור לגנוב. המעשה ה"טוב" הוא לא לגנוב. מצד שני, יש לו דחף לגנוב,
כדי להיטיב עם עצמו. הבחירה כאן אינה בין טוב לרע, אלא בין הטוב לבין הדחף והאינטרס.
אמנם, אם החייל יגנוב את שק השינה הוא יעשה מעשה "רע". אך לא משום כך הוא יבחר בו. אם אכן החייל
יחליט לגנוב את השק"ש, הוא יעשה זאת בגלל הדחף הפנימי, מתוך אדישות לשאלת השיפוט המוסרי. העובדה
שמדובר במעשה "רע", היא מבחינתו שולית לחלוטין. הוא פועל למרות שהמעשה רע, ולא בגלל שהוא רע. אין
כאן מעשה רע "לשמו".
אין סימטריה בין היצר הטוב לבין היצר הרע. היצר הטוב רוצה לעשות את "הטוב". אך היצר הרע אינו רוצה
לעשות את "הרע". הוא רוצה לעשות את המועיל והמענג, ומתעלם משיקולים של טוב ורע.
הבחירה של האדם היא בין פעולה לפי הדחפים האינסטינקטיביים, לבין פעולה מוסרית וערכית. הדחף
האינסטינקטיבי מעוצב, בדרך כלל, לפי האינטרס האנוכי. לפעמים הדחף האינסטינקטיבי הולם את השיפוט
המוסרי, ואז אין דילמה. רובנו, למשל, לא מרגישים דילמה בנוגע לשאלה האם לתת שקל לעני ברחוב. גם
הדחף וגם השיפוט הערכי אומרים לנו לתת[1]. אך, כאמור, בדרך כלל האינטרס האנוכי הפרטי הוא ששולט
בדחפים וביצרים שלנו. הבחירה האנושית היא בין כניעה לדחפים, לבין התעלות מעליהם, ועיצוב חיים רוויי
משמעות מוסרית.
לעומת האדם, לחיה אין בחירה כלל. החיה תמיד פועלת לפי הדחפים האינסטינקטיביים שלה, ולא לפי
שיקולים ערכיים. אם כן, ברור שהאדם השוקל שיקולים ערכיים מתעלה מעל למדרגתן של החיות, והאדם
הפועל לפי הדחפים שלו, כנגד השיקול הערכי, יורד לרמתה של החיה. אך קשה להבין איך אדם יכול ליפול
מתחת למדרגתן של החיות. במקרה הגרוע ביותר, האדם מתעלם לחלוטין משיקולים מוסריים, ונכנע לדחפים
הפועלים עליו, תוך רמיסת הצדק והטוב ברגל גסה. אדם כזה הופך את עצמו לחיית הארץ. אך אין הוא גרוע
מחיה!
אפשר להציע כמה תשובות לשאלה הזו. אפשר, למשל, לטעון, שכיוון שיש לאדם אפשרות לבחור בטוב, אם
האדם אינו מנצל את האפשרות הזו, הוא גרוע מהחיה, שלה כלל לא ניתנה אפשרות בחירה. למרות שהתוצאה
הסופית זהה, כל אחד נמדד יחסית לפוטנציאל שלו. אפשר גם להשיב שבגלל שהאדם יצור מורכב ועמוק יותר,
הדחפים שלו מובילים אותו למעשים נאלחים ונפשעים יותר[2]. על פי זה, מבחינה מהותית אמנם יש שוויון בין
האדם לבין הבהמה, אך יש הבדל כמותי לרעת האדם.
אנו ננסה להציע תשובה אחרת לשאלה הזו: איך יכול האדם להידרדר מתחת לרמתה של החיה.

הטוב, הרע והמכוער

את דברינו פתחנו בהנחה שאדם אינו עושה את הרע מפני שהוא רע, אלא לכל היותר בוחר לפעול בעקבות
דחפיו ולפי האינטרס האנוכי שלו, תוך התעלמות משיקולים מוסריים. האמנם כך? אם נסכים שלעתים אנשים
בוחרים ברע משום שהוא רע, נמצא אדם שהוא נחות מבהמה.
נבחן משנה מפורסמת באבות:

"ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן -
עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים - חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים - רשע". (אבות פ"ה מי"ז)

את שלושת הטיפוסים הראשונים המוזכרים במשנה, קל לבאר מבחינה פסיכולוגית. אך הטיפוס הרביעי אינו
מובן: שאינו רוצה לתת - זה מובן, ולמרבית הצער גם שכיח. אך מדוע אינו רוצה שיתנו אחרים? אדרבא, כך
יקטן הלחץ עליו לתת! לכאורה המשנה מתארת לנו רשע כפשוטו, אדם הבוחר ברע בגלל שהוא רע, שאינו מונע
על ידי האינטרס שלו, אלא רוצה לעשות את הרע ואת העוול "לשמם".
אך הדברים אינם פשוטים. מסתבר שאותו אדם הוא אכזרי. יש לו דחף פנימי לגרום לאחרים סבל, והוא נהנה
לראותם סובלים ומצטערים. אם כך, אדם כזה אינו "רע", אלא סתם "מכוער": הוא אינו מוכן להקריב בשביל
לעשות את הרע "לשמו", אלא מונע על ידי דחפיו. ישנם דחפים שמיועדים לספק אינטרסים חומריים. אך ישנם
דחפים שאינם מנומקים על ידי אינטרס מעין זה. נראה שדווקא דחפים רגשיים מעין אלו שכיחים יותר: רוב
מעשי העוול נעשים כדי לספק תאוות של אכזריות, ברוטליות, שליטה, וכיוצא באלו. אם כן, לא מצאנו במשנה
דוגמה לאדם שיעשה את הרע משום שהוא רע.

השואה

אחת השאלות המרכזיות בלימוד לקחי השואה, נוגעת לשייכותה לרצף ההיסטוריה האנושית. האם השואה
היא המשך ישיר של מהלך ההיסטוריה, הרצופה מעשי עוול ורשע, או שהיא מבטאת רמה אחרת לחלוטין של
רשעות?
בארץ, ידועים שני ביטויים שממצים את שתי האפשרויות הללו. מחד, חנה ארנדט טבעה את הביטוי
"הבנאליות של הרוע", כמייצג את התפישה שהשואה אינה מאורע דמוני חריג, אלא המשך ישיר לרצף
ההיסטוריה. לעומתה, ק. צטניק דיבר על "כוכב האפר אושוויץ", וטבע את המונח "פלנטה אחרת", כמבטא את
התפישה שהשואה היא מאורע חריג וחד-פעמי בנוראותו[3].
למצדדים בתפישה השנייה, מה כל כך מיוחד בשואה? איזה מבין גילוייה של השואה היה כל כך ייחודי וחריג,
עד שגרם לאדורנו להצהיר שאחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה? אפשר לראות את ייחודה של השואה
במישור הכמותי. מספר הקרבנות הבלתי-נתפש, היעילות התעשייתית, מערכת ההרג הענקית - כל אלו ייחודיים
וחסרי-תקדים. אך מבחינה מוסרית מהותית, אין הם אלא תוספת כמותית. לפי תפישה זו, ההבדל בין היטלר
לבין ילד שתולש כנפיים של פרפר, הוא כמותי בלבד.
יתר על כן: יש הטוענים כי מחוללי השואה ומבצעיה היו אנשים שהאמינו בלב שלם שהם עושים את המעשה
הנכון והטוב. זוהי תפישה הנראית מופרכת כשהיא לעצמה, אך בהחלט אפשר לשלב אותה בהבנה הקודמת,
אם נבין שבנפשם של הרוצחים התערבו תאוות ההרג והאכזריות עם הצידוק האידיאולוגי. לפי שתי התפישות
הללו - זו המדגישה את ההצדקה האידיאולוגית, וזו הרואה בה תירוץ גרידא - לא ברור מדוע יש הבדל
"איכותי" בין היטלר לבין, נאמר, חמילניצקי. האם ההבדל בין גז לבין סכין הוא כל כך משמעותי?
אם השואה היא אכן ייחודית וחריגה, הייחודיות והחריגות תהיינה במישור אחר. ייתכן שבאמת נוכל למצוא
בשואה גם דבקות אידיאולוגית, וגם אכזריות רגילה. אך מדי פעם מציץ לעברנו מתיאורי הרשע ומסיפורי
הזוועה גם משהו אחר, שמפחיד אפילו לדמיין אותו, שקשה לכנותו בשם. זהו הרע לשמו. נדמה שביעילות
השטנית של ההשמדה יש משהו שהוא מעבר לאידיאולוגיה, וודאי מעבר לאכזריות. אולי רק חלק מהזמן. אולי
רק לעתים נדירות. אולי רק חלק מהאנשים. אולי רק היטלר, וגם אצלו לא תמיד. אבל נראה שמבין החרכים,
נוכל לזהות במעללים הנוראים של השואה את הרוע המפחיד, הלא יאמן: את הרוע לשמו. זהו הרוע שהביא את
היטלר להשקיע את מירב המאמצים והמשאבים בהשמדת יהודי אירופה, גם על חשבון המאמץ המלחמתי, ואף
כאשר התבוסה התקרבה; וזאת בניגוד ליצר ההישרדות הטבעי, שתבע ממנו לרכז את כל המאמצים בהצלתו
ובהצלת עמו.
ידוע שהאידיאולוגיה הנאצית שנאה את הנצרות, ואהדה את האלילות, בעיקר בדמותה הנורדית הקדומה[4].
הנאצים ניסו לכונן מעין דת אלילית גרמנית חדשה[5]. אך בכך עדיין אין חידוש של ממש: האלילות אמנם באה
בדרך כלל בד בבד עם יצריות משולחת רסן, אך כבר היו עובדי אלילים רצחניים רבים בהיסטוריה האנושית,
וזו אינה תופעה חדשה. יש שפירשו באופן זה את האידיאולוגיה הנאצית, ששללה את "מוסר העבדים" של
היהדות והנצרות. אך נראה שבנאציזם היה משהו חדש. החידוש הנאצי היה כריתת ברית עם השטן.
תומאס מאן, נביא הזעם של גרמניה, תיאר בספרו ד"ר פאוסטוס את גרמניה הנאצית כמי שכרתה ברית עם
השטן, התמכרה לרוע, ומכרה לו את נשמתה[6]; בבחינת "כרתנו ברית את מוות, ועם שאול עשינו חוזה"
(ישעיהו כ"ח, טו). רבקה שכטר בספריה מתארת שוב ושוב את הסגידה לשטן ולרוע, שאפיינה את הנאצים[7].
גיורא שוהם הגדיר את הנאציזם כ"דתיות שחורה או מהופכת"[8]. כאמור, אין זה המוטיב היחידי שעיצב
את תודעתם של הנאצים, תומכיהם ועוזריהם. אך, לדעתי, זה מה שמייחד את השואה, מה שהופך אותה לשונה
בתכלית מכל אירוע אחר בהיסטוריה האנושית.
כאשר בני אדם פועלים נגד הטוב, לא רק בגלל האינטרס האנוכי שלהם, אלא מתוך סגידה לרע, מתוך מלחמה
מוצהרת כנגד הטוב - אז הם גרועים מחייתו ארץ. בשואה ראינו את הקוטב הנורא, השחור, של הבחירה
האנושית: הבחירה ברע.

[1] ^{קאנט, כידוע, טען שמעשה כזה אינו מעשה מוסרי כלל. כאשר האדם פועל מתוך נטייה טבעית, ולא מתוך
הכרעה מוסרית, אין הוא פועל בספירה המוסרית. הרמב"ם נגע באחד ההיבטים המשמעותיים של השאלה הזו
בפרק השישי מהקדמתו לאבות, כאשר עימת בין דמויותיהם של "החסיד המעולה" ו"המושל בנפשו".}
[2] ^{יש הטוענים, למשל, שתופעות של קניבליזם והומוסקסואליות נעדרות לחלוטין מעולמן של החיות.}
[3] ^{דבריה של חנה ארנדט הופיעו בספרה אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע, שיצא לאחרונה
לאור בעברית. דבריו של ק. צטניק נאמרו בעדותו במשפט אייכמן. שני המשפטים המצוטטים לא נכתבו
בהקשר המדויק שהם מובאים כאן, אך דומני שההתייחסות אליהם במאמר הולמת את מקומם בשיח
הציבורי.}
[4] <sup>עיין, למשל, ה' ראושנינג, שיחות עם היטלר, עמ' 53 (מצוטט אצל י' לוסין, היינה - החיים הכפולים, עמ'
214. ועיי"ש, עמ' 201‎-219).</sup>
[5] ^{עיין - א' טל, זמנים 1 (1979), עמ' 72‎-75; י' באואר, 'מגמות בחקר השואה', יד ושם - קובץ מחקרים י"ב
(תשל"ח), עמ' 15‎-17.}
[6] ^{ספריו של תומאס מאן, הר הקסמים ו-ד"ר פאוסטוס, מהווים מערך אדיר של הסבר פילוסופי-סוציולוגי
לקורותיה של גרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. חוץ מזה, הם הפירוש הטוב ביותר שאני מכיר
לאמרתם של חז"ל "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות" (בבא בתרא טז.).}
[7] ^{רבקה שכטר, השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי, אויב קוסמי, מפיסטו צחק.}
[8] ^{ש' גיורא שוהם, אנטישמיות: ואלהאלה, גלגלתא ואושוויץ, עמ' 15.}