הבנאליות של הרוע

ספרי היסטוריה "נראטיביים" הכתובים בסגנון שובה לב, ניתנים לעיבוד לסדרת טלוויזיה מרתקת ומזנקים כמו מותחנים בדיוניים לראש רשימות רבי המכר הם כיום מצרך נפוץ. אין גם מחסור במחקרים מלומדים ועמוסי פרטים, ניתוחים ותיאוריות. "נירנברג 1946" שונה מכל אלה. הוא איננו ספר עלילתי, אף שמפורטות בו עלילות רבות. הוא איננו מחקר, אף שכותבו הוא חוקר. "נירנברג 1946" עוסק בחומר הגלם הבסיסי של ההיסטוריה - נפשותיהם של המשתתפים. הוא חושף בראיונות אחד על אחד את עולמם הפנימי של פושעי המלחמה, מיד אחרי המלחמה, במילותיהם שלהם.

ב-1946 עבר ליאון גולדנסון, פסיכיאטר ורופא בצבא ארצות-הברית, בין תאי בית המעצר בנירנברג, וריאיין את בכירי הנאצים שעמדו בה למשפט בפני בית הדין הבינלאומי שהקימו מעצמות הברית המנצחות, ואת העדים במשפטיהם, רובם נאצים בכירים לא פחות. חלקם התמסרו בשקיקה, חלקם שמרו על זכות השתיקה. גולדנסון ביקש לגלות באמצעות פרופילים פסיכולוגיים של מרואייניו את קיומה של "פתולוגיה של רשע", דפוס פסיכיאטרי חולני שהתקיים, לכאורה, בנאשמים ובעדים וגרם להם להשתתף במכונה הנפשעת של השלטון ההיטלראי. אך גולדנסון מעולם לא הספיק לפרש את הראיונות שערך. אולי, אלמלי מותו בטרם עת ב-1961 היה מצליח, כמו אנשי מקצוע בני זמנו, לתאר איזה "קיבעון" או "דפוס" המשותף למחולליה של הזוועה הנאצית. אבל דומה שהקוראים בני המאה ה-21, הדיוטות כאנשי מקצוע, יתקשו להתעלם דווקא מאבחנתה של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אודות "הבנאליות של הרוע" - רעיון המנוגד מכול וכול לתיאוריית ה"פתולוגיה" אך מרחף בעיקשות ככותרת סמויה מעל כל ראיון וראיון בספר.

ה"בנאליות" אינה בכך שהמרואיינים, רובם ככולם, הם בני אדם "נורמטיביים" או "אנשי משפחה למופת" (כפי שנהוג לכנות אנשים שמעולם לא טרחו להתגרש). מקורה בתחושה המעיקה, המצטברת מראיון לראיון ומתגבשת אגב הקריאה, שכולנו מכירים את האנשים הללו; כלומר, לא אותם ממש, אלא את בני דמותם. השנים שחלפו והזוועות שבוצעו מאז 1946 סיפקו לנו הזדמנויות להיתקל, אם כי אולי בשם אחר, בהנס פריטשה, העיתונאי המגלגל עיניו לשמים וטוען שמעולם לא העלה על דעתו שדברי התמיכה במשטר והתעמולה שהפיץ יסתיימו בתוצאות כה עגומות; אנחנו מכירים גם את ולטר פונק, הכלכלן המקצועי שרק רצה לשרת את מולדתו, לייצב את המטבע וליצור מקומות עבודה.

אגב כך הוא שכח לברר מה מקורו של הזהב שמפקיד האס-.אס ברייכסבנק; אפילו גרינג, הפוליטיקאי הגנדרן, המושחת, חובב החיים הטובים, שמתייצב למשפטו "כמו גבר" ו"מקבל אחריות על הכול" (פרט להשמדת היהודים שעליה, לטענתו, לא שמע מעולם), אינו זר לנו לחלוטין. אולי אי שם בעבר נתקלנו אפילו במישהו שמזכיר את רודולף הס, העבריין שגויס להקים מפעל השמדה ש"יעבוד באופן יעיל יותר מטרבלינקה", והפך כך למפקד אושוויץ. לגולדנסון הוא סיפר, בגאווה ילדותית כמעט, פרט לפרט, על שיטת הניסוי והטעייה שבאמצעותה ייסד את מחנה ההשמדה. "כשקיבלתי את התפקיד בקושי היו שם שני צריפים", הוא מתפאר, ואינו. הוא לא מבין את התפלצותו של הפסיכיאטר היושב מולו. הרי את הפקודות הוא קיבל ישירות מהימלר.

פסיפס הדמויות שיצרו, ואולי חשוב ונורא מכך, איפשרו, את הנאציזם על כל גילוייו, הולך ונפרש לעיני הקורא. בין השורות הולך ונחשף מעין מתכון: אלה מרכיביו של משטר נפשע, כך מפיקים רצח עם. ולפתע מסתבר שהדבר מגוון דורש מרכיבים מגוונים: קונפורמיות ויצירתיות, צייתנות וחוצפה, צדקנות והתרסה. הנאצים הבכירים באו ממשפחות אצולה, מהבורגנות הזעירה וממעמד הפועלים. יש שגאוותם על טעמם האמנותי המפותח, ויש שלא ידעו להבדיל בין ואגנר לבטהובן; יש שמדקלמים סיסמאות נבובות, ויש שכתבו ספרים וקראו אחרים והבינו הבן היטב לאן מובילים הדברים. יושבי המשרדים טוענים שמעולם לא ידעו איך מתבצעים הדברים בשטח, אנשי השטח טוענים שקיבלו את כל פקודותיהם מיושבי המשרדים, וכולם ביחד הביאו חורבן וכיליון על עשרות מיליוני בני אדם.

נראה שהשאלה המעניינת היא לא "מי עלול להפוך לפשיסט?" או "במי טמון הפוטנציאל לרצח המוני?" התשובה לשאלה הזו היא, מן הסתם, "כולם, כמעט, בהתקיים התנאים הפוליטיים המתאימים". השאלה הנסתרת והמרתקת, שהיא תמונת הראי של הראיונות, רוח הרפאים המשוטטת בספר, היא במי טמון הפוטנציאל להפוך לדיסידנט: מי הם האנשים והנשים שתוך סיכון חייהם וחיי יקיריהם עשויים, ביום פקודה, לסרב להיות ברגים בסרט הנע שבסופו השמדת עם או פשע מלחמה אחר. שאלה דומה, אך לא זהה, היא באיזה שלב מבין אדם שהוא מעורב בביצועה של זוועה; על מה מוכן אדם לסלוח לעצמו; באיזו נקודה, אם בכלל, מתחילים להסתמן קווים אדומים?

בטקסט של גולדנסון יש משהו נא, לא מעובד, שאינו מוגש לקורא בכפית. אחדים מהראיונות שלמים ו"עגולים", אחרים נראים כאילו נקטעו באיבם. הקורא יכול לראות בעיני רוחו את הפסיכיאטר סובב במסדרונות הכלא, נוקש על דלתות התאים, בודק מי פנוי לשוחח, רוחו של מי טובה עליו, מי יסכים לשתף אותו בסיפורו ובחוויותיו. קולם של השותפים לדיקטטורה הנאצית ולמכונת ההשמדה שלה נשמע גולמי ואמיתי, חרף העובדה שאותה מזכיר העורך, ההיסטוריון רוברט ג'לטלי, בהקדמה - המרואיינים היו מצויים בעיצומו של קרב משפטי על חייהם, ובמקרים רבים ראו את הפסיכיאטר גולדנסון כחלק ממנגנון התביעה.

אך בגולמיותם של החומרים טמונה גם סכנה. המרואיינים משקרים לא מעט, ומרבית שקריהם אינם מופרכים על ידי גולדנסון בגוף הטקסט. גם העורך, חרף מאמציו, לא מתייחס לכל נקודה בה מפזרים המרואיינים הצהרות שהוכחו במשפטים, או לאחריהם, ככוזבות. רבים מהראיונות הם למעשה מונולוגים שבהם מתאמנים הנאשמים על גולדנסון באסטרטגיית ההגנה המשפטית שלהם.

אנו הקוראים, רובנו ככולנו, איננו אמונים על פרטי הפרטים של הקריירה של כל נאשם ונאשם. לעיתים המונולוגים מבלבלים. יש משהו כמעט משכנע בהרמן גרינג המצהיר שהוא ממילא עומד להיתלות ולכן אין לו כל אינטרס לשקר, ומכריז שכשני בשרשרת הפיקוד להיטלר הוא אחראי לכל מעשה ממעשיו של המשטר הנאצי. רק על השמדת היהודים, לטענתו, הוא לא ידע. "כולנו ידענו שאנשים נשפטו במהירות במחנות הריכוז והוצאו להורג, אבל לא ידענו על השמדתם של בני אדם חפים מפשע. שמעתי את השם אייכמן לראשונה כשהגעתי לכאן. היה ברור שהיה על היהודים להתפנות מגרמניה. היה ברור גם שעל היהודים לעבור ל'גנרל גוברנמנט' בפולין. אבל לא שעליהם להיות מושמדים. אחרי המלחמה היהודים היו אמורים להיות מועברים לפלסטינה או למקום אחר".

הייתכן, שואל עצמו הקורא, שגרינג לא ידע? מה יש לו להפסיד, בשלב נואש זה, כשהגרדום כבר הוצב מתחת לחלונו? מדוע אינו מודה? הייתכן שגרינג הנהנתן, המכור לסמים, שהעדיף לגנוב חפצי אמנות בפריז ולא לדשדש בין ערימות שלג וגופות בפולין, אכן לא ידע? אבל גרינג, כמובן, ידע ידוע היטב. בית חרושת מטעם מפעל העבודות היזומות של גרינג העביד בפרך עשרות אלפי עובדי כפייה בתוך אושוויץ עצמה. הוא שיקר בעניין השמדת היהודים בדיוק מאותה סיבה שבשלה הכחיש שגנב יצירות אמנות, ומאותה סיבה שבשלה עודד את גולדנסון לשוחח עימו על אודות טעמו המשובח במוסיקה: הוא רצה להצטייר בעיני הפסיכיאטר, ובעיני עצמו, כאיש תרבות.

מקומו של הדימוי העצמי בהתנהגות האנושית הוא גורם נוסף ששב ונחשף בראיונות, ולא רק מפיו של גרינג. הדבר מתבטא במניעים שאותם הם המרואיינים מייחסים לעצמם ובאופן שבו הם מתנערים מחבריהם ושותפיהם לפשע. באלדור פון שיראך , מנהיג ההיטלר יוגנד, היה בעיני עצמו איש חינוך דגול שהושפע מאותם תיאורטיקנים שהשפיעו על יאנוש קורצ'אק, ליץ ופסטלוצי. אנשי הצבא מקרב המרואיינים מתחלחלים כשמשווים אותם לאנשי האס-אס "הברברים". גרינג סבר שגבלס היה "פנאט צולע" ו"גנב אופורטוניסטי"; הנס פרנק, מושל פולין שנודע במעשי אכזריות לאין קץ, רואה עצמו כקורבן של היטלר "שבגד בכולנו" ושל "מדינת האס-אס" שהקים רודולף הס באושוויץ; אוטו אולנדורף, שהודה כי פיקד על עוצבת-מבצע שרצחה 90 אלף יהודים, נשים, גברים וילדים ברוסיה, טען שתפקידו היה "לפעול באופן אנושי" וכי דאג "שלא בוצעו מעשי זוועה"; רודולף הס, מפקד אושוויץ הסתייג משטחיותו ושקריותו של "דר שטירמר". בניגוד לעמיתיו שרחצו בניקיון כפיהם המפוברק, הס לפחות סבר ש"צריך לתלות אותי". רגשי אשמה, לעומת זאת, לא היו לו.

דומה שסוגיית הדימוי העצמי היא אקוטית להתנהלות האישית-פוליטית. הנאשמים, שנחשפו במהלך חודשי כליאתם למסר מתמשך לפיו מעשיהם היו זוועות מחרידות המעוררות חלחלה בליבו של כל בן אנוש, החלו, בחלקם, ליישר קו. הערצתם לאנגלים ולאמריקאים (בניגוד לשנאה העמוקה ולבוז האינסופי שרחשו לרוסים) האיצה את התהליך. ארנדט מתארת תהליך דומה שהתרחש במדינות שונות במהלך המלחמה. במדינות כבושות שהתייחסו לגירוש היהודים בהתלהבות, או לפחות בהבנה, תיפקד מנגנון ההשמדה הנאצי ביעילות מדהימה. לעומת זאת בדנמרק, בה שידרו התושבים לפקידות הנאצית מסרים ברורים לפיהם עצם הרעיון לסמן את היהודים בטלאים ולכולאם בגטאות, שלא לדבר על גירושם, לא יעלה על הדעת, החלו השליחים הנאצים להסס. לתרבות הפוליטית, מסתבר, תפקיד נכבד בעיצוב הדימוי העצמי וההתנהגות של יחידים במערכת ציבורית; אולי אף נכבד מזה של הפסיכולוגיה הפרטית. "נירנברג 1946" הוא מסע אל תוככי האופל שבנשמתם של גדולי הפושעים שפעלו במאה ה-20, אך הוא גם מסע אל הקלות הבלתי נסבלת של הקונפורמיות תחת שלטון פשיסטי. לרוע אין אולי פתולוגיה, אך לעתים יש לו ממשלה.


המשך כאן.
http://www.text.org.il/index.php?book=0605032

http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1326807&forum_id=1364



"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים; לא תשכח"

תוקן על ידי צענערענע ב- 02/08/2010 15:36:43