|
|
| נשלח ב-2/8/2010 21:51 |
 |
| |
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 02/08/2010 22:12:53
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 00:14 |
|
| |
מקס וירוחם
אתם מחזקים את הבנאליות של הרוע. בכך שאת מציינים את הטבע הגרמני כסדיסטי רובוטי.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 05:44 |
|
| |
יוחנןפאולוס, וודאי שאין הם יכולים לחזק את "הבנאליות של הרוע", שכן המילים הללו הינם סיסמא שמרוקנת מכל תוכן אמיתי. הפירוש של המילה באנלי הינו: שכיח, רגיל, פשוט וכיו"ב. (באדיבות המילון של וואלה). אני די בטוח של בר דעת יסכים עם העובדה שלא היה שום דבר רגיל ופשוט במעשיהם של הנאצים. אבל את התפיסה הזאת בדיוק רצתה ארנדט להנחיל לציבור. הטענה שהימלר, היידריך, אייכמן וחבריהם היו חבורה של פקידים בירוקרטים אפרוריים, שכל מטרתם הייתה לבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר, במיוחד בהתחשב בטבע הגרמני שנוטה לציית לסמכות – כל אלה עמדו בבסיסה של ארנדט. אבל העובדה היא שהשופטים במשפט אייכמן (ובשום משפט למעשה שנערך נגד הנאצים) לא קיבלו את הטענה הזאת וקבעו מפורש[1]: "אנו דוחים בשתי ידיים את גירסת הנאשם שהוא לא היה אלא 'בורג קטן' במכונת ההשמדה. אנו קובעים שבמשרד הראשי לביטחון הרייך, כרשות המרכזת את ענייני הפתרון הסופי של שאלת היהודים, עמד הנאשם בראש העושים בביצוע הפתרון הסופי. במלוא תפקידו זה פעל הנאשם על פי הנחיות כלליות מאת הממונים עליו, אבל עדיין נשאר בידו שיקול דעת רחב גם בתכנון פעולות על פי יוזמתו. הוא לא היה 'מריונטה' בידי האחרים, אלא מקומו היה בין מושכי החוטים... ברור שציות עיוור בלבד לא היה מסוגל להביא אותו לביצוע הפשעים שהוא ביצע, ביעילות ובמסירות שביצעם, אלמלא אמונתו הקנאית שהוא ממלא בכך שליחות לאומית חשובה... בכל פעולותיו גילה הנאשם מרץ ללא לאות, עד כדי בהילות ממש, לקידום הפתרון הסופי, הן בהחלטותיו הכלליות, והן בטיפולו במקרים פרטיים של יהודים שביקשו להימלט מהמוות". גם ד"ר יעקב לזוביק שבעבר הושפע עמוקות מגישה של ארנדט, עד ששב ובדק את העובדות, ובספרו "הביורוקרטים של היטלר" הוא הגיע למסקנות הפוכות: אייכמן ועמיתיו הגיעו למרכז הביצוע של 'הפתרון הסופי' משום ששנאו יהודים והיו נחושים להתגבר על הקשיים הרבים בדרך לרציחתם. הם הבינו את מלוא המשמעות של מעשיהם, והסכימו להם בלב שלם. רק כך היה ניתן לעמוד במשימה. גם פרופ' דניאל יונה גולדהאגן בספרו המונומנטאלי "תליינים מרצון בשירות היטלר", מוכיח שאי אפשר, ולא שייך בעצם להשתמש בטיעון של "הציות לסמכות" כמעין "קו זכות" כלפי העם הגרמני! פרופ' גולדהאגן מוכיח את טענתו במספר דרכים מאוד הגיוניות ונכונות מבחינה מציאותית[2]: 1. זה לא נכון לומר שהגרמנים נוטים במיוחד לציית לסמכות המדינה מסיבה פשוטה, שאותם גרמנים שהתמסרו לפולחן המדינה הנאצית כעבדים נרצעים והפגינו צייתנות לשם צייתנות, הם אותם גרמנים שנאבקו ברחובותיה של רפובליקת ויימאר נגד סמכות המדינה, לעיתים קרובות מתוך כוונה להפיל את המשטר. לכן אי אפשר לטעון כי הנאצים והגרמנים התייחסו אל פקודות המדינה כאל צווים מקודשים והאמינו כי עליהם למלאן בכל תנאי וללא קשר לתוכנן. 2. למעשה, גרמנים בכל הדרגים, אפילו הנאצים האדוקים ביותר, סירבו למלא פקודות שלא נראו להם לגיטימיות. גנרלים שתרמו ברצון להשמדתם של יהודי ברית המועצות קשרו להפיל את היטלר. 3. חיילים השתתפו מיוזמתם בהרג יהודים, ללא פקודות שהורו להם לעשות זאת או בניגוד לפקודות שהורו להם לחדול ממעשי הטבח. דוגמא לדבר אנו מוצאים בזמן שנערכו "צעדות המוות" המפורסמות – גרמנים המשיכו להרוג בצועדים היהודים בניגוד לפקודה מפורשת של הימלר לחדול מן ההרג, פקודה שנמסרה להם בידי שליחו האישי. 4. מקרים רבים נוספים של אי – ציות גרמני לסמכות – בצבא ובמוסדות המשטרתיים, ובה במידה בחברה בכללה, לרבות השביתות התדירות, המחאות הקולניות נגד מדיניות הממשלה בתחום הדת וההתנגדות העזה לתוכנית "המתת – החסד" (האותונזיה) – התרחשו בתקופה הנאצית. בעקבות הוכחות חותכות אלו ואחרות פרופ' גולדהאגן מסכם את דבריו ואומר: "ככל שחוקרים יותר את מעשיהם הממשיים של הגרמנים, ובהם הרוצחים, כן מסתברת מופרכותן של הקביעות של הקביעות בדבר הצייתנות העיוורת הגרמנית ומתברר כי זהו אליבי מוסרי שאותו יש לחשוף ולקעקע. הטענות ולפיהן הגרמנים מצייתים בנוקשות – כלומר, שהם ממלאים מניה וביה כל פקודה, ללא קשר לתוכנה – אינן מתקבלות על הדעת".
[1] איתמר לוין, לקסיקון השואה, עמ' 32. [2] כל דבריו ומסקנותיו של פרופ' דניאל יונה גולדהאגן, מצוטטים מספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר" עמ' 365 – 366. ובכלל מאוד מומלץ לקרוא את כל ספרו, שכן לכל אורך הספר יש אינספור הוכחות לטענותיו ומסקנותיו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 12:13 |
|
| |
| יוחנןפאולס כתב: |  | מקס וירוחם
אתם מחזקים את הבנאליות של הרוע. בכך שאת מציינים את הטבע הגרמני כסדיסטי רובוטי. |
|
צדיק: למה אני מחזק בזה שאני אומר שהם תרבות של רשעים,
האם היה להם בחירה ? בודאי !
האם יודעים הם שעושים רע ושאבא שלהם עשו להם רע וכו' ? בודאי !
עצם טענתם שהם היו רק בורג קטן, מראה כמה הם רשעים וחלשים (כלומר גברים בלי ב,,,,,) איך לא מתביישים לומר בקול רם שהם היו בורג\רובוט,
מישהו חשב לקבל את טענתם כצודקת ??
האם עוזר לרוצח לטעון שלא קיבל חינוך טוב ??
1, כי יש לו בחירה ויודע מה רע ומה טוב,
2, האנושות חייבת להתגונן מהם כמו מכל מגיפה, כלומר לאנושות זה לא רלוונטי, כמו שלא רלוונטי האם צודק להרוג יתושים מזיקים לאנושות או לא להרוג, בתכלס חייבים לחסל אותם,
(אגב: כך גם ליהודים לא צריך להיות רלוונטי כמה הערבים מסכנים וכדומה,)
נכון שהאנושות חייבת לדאוג שהעמים לא יגיעו למצב ולחינוך שכזה, אבל אי אפשר להתעלם מהנתונים העכשווים, וחייבים להגיב בהתאם,
אגב: כל חוטא טוען טענות טיפשיות, אבל הטענות הטיפשיות שלהם עולה על כולם,
לפחות היטלר עצמו שראה שהעם הגרמני מפסיד ולא ראויים להיות הגזע העליון ? אז אמר שגרמניה גם חייבת להישמד ולהיחרב עד היסוד, זה נקרא רשע עם ב,,,,,,
התרבות\העם הגרמני מראה לנו שרשעים זה לא בחירה רק של רגע\אדם אחד, רשעות עוברת לדורות הבאים,
כלומר כל אדם שבוחר בטוב או ברע, הוא לא רק בוחר לעצמו, הוא בעצם בוחר כך לכל צאצאיו וסביבתו שלו,
ואם מדובר בעם ותרבות, האנושות תסבול או תרוויח מהם דורות שלמים,
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 12:58 |
|
| |
| maxmen כתב: | | 2, האנושות חייבת להתגונן מהם כמו מכל מגיפה, כלומר לאנושות זה לא רלוונטי, כמו שלא רלוונטי האם צודק להרוג יתושים מזיקים לאנושות או לא להרוג, בתכלס חייבים לחסל אותם,
|
|
"להתגונן מהם" - מהם היהודים או מהם הגרמנים?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 14:39 |
|
| |
| dfl כתב: | |
"להתגונן מהם" - מהם היהודים או מהם הגרמנים?
|
|
צדיק
שוב: כך כתבתי ומה לא מובן כאן ? הנה שוב
האם עוזר לרוצח לטעון שלא קיבל חינוך טוב ??
1, כי יש לו בחירה ויודע מה רע ומה טוב,
2, האנושות חייבת להתגונן מהם כמו מכל מגיפה, כלומר לאנושות זה לא רלוונטי, כמו שלא רלוונטי האם צודק להרוג יתושים מזיקים לאנושות או לא להרוג, בתכלס חייבים לחסל אותם,
כלומר האנושות צריכה להתגונן מכל רוצח\ים ולא משנה מה הבעיות שלו,
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 18:21 |
|
| |
מקס, איתך הסליחה על קשיי התפיסה: מה המשמעות המעשית של "להתגונן מהם כמו מכל מגיפה"? ומה זה "חייבים לחסל אותם"? בקרב? בטרם קרב? ומי זה "אותם" - תושבי מדינת גרמניה בדור מסויים, או בני העם הגרמני בכל עת? לפי איזה אילן יוחסין, וכמה דורות לאחור צריך לספור ? ומה עם האוסטרים ועם השוויצרים דוברי הגרמנית?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 18:49 |
|
| |
| dfl כתב: | | מקס, איתך הסליחה על קשיי התפיסה: מה המשמעות המעשית של "להתגונן מהם כמו מכל מגיפה"?
מה קשה להבין ? שרוצח רודף אותך ? תתגונן !
ומה זה "חייבים לחסל אותם"? את היתושים
בקרב? בK 300 של סנו !!
בטרם קרב? ומי זה "אותם" - היתושים
תושבי מדינת גרמניה בדור מסויים, או בני העם הגרמני בכל עת? לפי איזה אילן יוחסין, וכמה דורות לאחור צריך לספור ? ומה עם האוסטרים ועם השוויצרים דוברי הגרמנית? איך הגעת לזה ? אמרתי יתושים ,,,,,,כמשל |
|
אני פשוט לא מבין לאן אתה חותר ?? מצטער !!!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 09:19 |
|
| |
| maxmen כתב: | | | אני פשוט לא מבין לאן אתה חותר ?? מצטער !!! |
|
באמת אינך יודע לאן אני חותר?
אתה חושב שצריך להתגונן מפני הגרמנים כמו ממגיפה. יש לך גם נימוקים טובים, אתה מכיר את האופי הגרמני, את החינוך שלהם ואפילו מצוי ברזי התחלואים של הזוגיות הגרמנית. לשיטתך, הבעיה עם הרציחות ההמוניות שביצעו הגרמנים אינה במעשה, אלא בזיהוי. היהודים הם לא מטרה ראויה להשמדה, אנחנו הרי רחמנים בני רחמנים, אבות המוסר העולמי וקורעים מצחוק. הגרמנים, לעומתנו, הם מגיפה שצריך להדביר.
כפי שהיטיב לכתוב הקאנצלר בעמוד הראשון, מה שחסר בהוצאה של דבריך מהכוח אל הפועל, זה ההחלטיות, המשמעת והחריצות שמטופחות בתרבות הגרמנית. המוטיבציה כבר קיימת והיכולת להפיק רציחות המוניות בוודאי אינה ייחודית לגרמנים - היא הודגמה בהרבה מאד קהילות לאורך ההסטוריה. רק בארבעים השנים האחרונות התרחשו מעשי רצח עם בקמבודיה וברואנדה ואת הטורקים והבולשביקים כבר הזכירו כמה פעמים באשכול. מעשי הטבח שביצעו הצלבנים וההונים, הספרדים בדרום אמריקה והרשימה עוד ארוכה, לא פחות מחרידים מנושא האשכול הזה. רק היעילות והחריצות חסרות שם. המחשבה הרציונלית שבקורבנות טמון פוטנציאל עבודה שצריך לנצל לפני המוות. החישוב של כמויות מזון שייתנו איזון אופטימלי בין תוחלת חיים לבין תפוקה. מצד שני ובאופן משלים, חלק ניכר מהזוועה במלחה"ע השניה, נבעה "מלמטה" - מהחיבור בין המכונה היעילה שהפרידה, ריכזה ושינעה את היהודים, לבין האכזריות הנוראית שמתפרצת באופן מקומי כמעט בכל מקום שבו יש לה הזדמנות. אפילו בחצר האחורית שלנו, בדידי הווה עובדא וד"ל.
אין סיבה להמציא "טבע רצחני" מיוחד לגרמנים, או אפילו "רובוטיות", כשאפשר להסביר את מפעל ההשמדה שלהם על ידי חיבור תופעות מוכרות שאין עליהן מחלוקת. את מה שרב כזה או איש רוח אחר אמר על הגרמנים לא הייתי מביא כראיה, אלא אם טוב בעיניך להיסמך גם על אלפי חוות דעת של אנשי שם על היהודים. למעשה, הנסיון להמציא טבע גרמני מיוחד, הוא פתח לאבדן מוסר ההשכל החשוב ביותר של המלחמה ההיא.
תוקן על ידי dfl ב- 04/08/2010 09:21:32
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 11:02 |
|
| |
dfl , אתה טועה בדבריך טעות חמורה ומרה. ההשוואה (הגרוטסקית לטעמי) שלך בין השואה, לבין הרציחות ההמוניות שנעשו ברחבי העולם לאורך ההיסטוריה – היא ממש לא לעניין. הכנסייה (לדוג') אף פעם לא רצתה להשמיד את העם היהודי. הם רצו לגרום לנו להמיר את הדת, או להשפיל אותנו, בשביל ללעוג לנו, שאנו מושפלים בגלל שלא קיבלו עלינו את האמונה באיש ההוא. פרופ' גולדהאגן בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר", טוען שהשואה (מפעל הרצח המתוכנן, המשומן, הקר והאנליטי שתוכנן לפרטיו, מלמד שהיה פה משהו שונה מסתם רציחות על רקע טריטוריאלי, פיננסי וכיו"ב) יכלה לצאת אך ורק מגרמניה. השנאה הבנויה של העם הגרמני כלפי העם היהודי, הייתה תוצר של אנטישמיות שהוחדרה לאומה הגרמנית בפרט (והוא מביא ים אסמכתאות לדבריו שהשנאה על רקע דתי כלפי היהודים בגרמניה הייתה חריפה יותר מכל המקומות בעולם) במשך מאות שנים ע"י הכנסייה הנוצרית, אבל כאשר ירד משטר הדת, השנאה כלפי היהודים לא פחתה, אלא פשוט עשתה מטמורפוזה לכיוון חדש שנקרא בשם "דרוויניזם חברתי", והשנאה הייתה על רקע "פסוודו מדעי". גם פרופ' רבקה שכטר בספרה "השורשים התיאולוגים של הרייך השלישי", טוענת ומוכיחה שהשואה יכלה לצאת אך ורק מגרמניה, שכן היא (ובעיקר היא) ינקה מתורתו של מרתין לותר, אדם גרמני, שכיודע החיל לאומה הגרמנית שנאה בעלת אופי אנטישמי, לא פחות רעילה מזאת של הנאצים. כמובן שכל בר דעת מבין, שאין להשוות בין השואה על כל מרכיבה, תקופתה, זמן התרחשותה, המעשים שנעשו שם, היקף המעשים, והפועל היוצא שלה - לשום אירוע אחר בהיסטוריה. וחייבים לעמוד לנגד עינינו דבריו של היטלר בעצמו (שנבחר במקום 16 כאדם שהכי שינה את העולם), שאמר שכל המלחמה הייתה למעשה תפאורה, כאשר המטרה הייתה אחת ויחידה – להשמיד את העם היהודי. והבן.
תוקן על ידי פוגמישו ב- 04/08/2010 11:15:26
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 12:04 |
|
| |
תכלת 37, סתיו התש"ע / 2009הפתרון הסופי ומשפט המודרניותיקי מנשנפרויד
הוגי דעות רדיקליים מטילים על המדע ועל התבונה את האחריות לשואה. האם יש ממש בטענותיהם?
מקס אואה, גיבור ספרו השנוי במחלוקת של ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, הוא קצין גרמני, כוכב עולה בשורות האס-אס, המתמנה לעמדת מפתח במטהו האישי של היינריך הימלר. במסגרת תפקידו החדש הוא מתבקש לדאוג להפקת התועלת המרבית מכוח העבודה האנושי הכלוא במחנות הריכוז. לשם כך הוא נפגש עם שורה של פונקציונרים ובהם גרהרד מאוּרֶר, ראש מחלקת "ארבייטסאיינזץ", האחראי על ארגון עבודת הכפייה של אסירי המחנות. מאורר, "איש צעיר עדיין, חסר תארים אקדמיים אך בעל ניסיון מקצועי מוצק בהנהלת חשבונות ובניהול", מותיר רושם חיובי מאוד על אואה, המדבר בשבחיו: <*>התעתדתי לראותו בהמשך עוד פעמים מספר, ולהתכתב עמו באופן סדיר, ותמיד לשביעות רצוני. במידה מסוימת, ייצג עבורי סוג של נאציונל-סוציאליסט אידיאלי, שבד בבד עם היותו איש בעל ולטאנשאונג [ראיית עולם] עליו להיות איש שמשיג תוצאות. ותוצאות - תוצאות ממשיות ומדידות - היו עצם חייו של מאורר. הוא אמנם לא המציא לבדו את כל אמצעי הפעולה של הארבייטסאיינזץ, אך יצר מכל הבא ליד מערכת מרשימה של איסוף נתונים סטטיסטיים, שהקיפה עתה את כל המחנות... את המערכת הזו הסביר לי בסבלנות, והראה לי בפרוטרוט את הטפסים האחידים והמודפסים שכל מחנה חויב למלא ולהחזיר, בציינו בפניי את המספרים החשובים ביותר ואת האופן הנכון לפרש אותם.1 בעיני אואה, השילוב בין ראיית העולם הנכונה ובין היכולת להשיג תוצאות "ממשיות ומדידות" עושה את גרהרד מאורר, הפקיד החרוץ, ל"נאציונל-סוציאליסט אידיאלי" - ורבים מן הקוראים, המחזיקים בוודאי בהשקפה שונה בתכלית, יאמצו את הדימוי הזה. עזה ככל שתהא סלידתנו מן ה"אידיאל" המגולם במאורר, הוא משקף היטב כפילות חידתית הטורדת את מנוחתו של כל מי שתוהה על פשרה של התופעה הנאצית. אם יש מסתורין כלשהו בעלייתו של הרייך השלישי ובפשעים שביצע נגד האנושות בכלל ונגד העם היהודי בפרט, הרי הוא טמון בדיוק בדיסוננס השערורייתי, הבלתי נסבל ממש, בין התמסרותם של גרמנים רבים כל כך לאידיאולוגיה חשוכה וסהרורית ובין הדרך המחושבת, השקולה והרציונלית לכאורה שבה כלכלו את מעשיהם - לא רק לפני הפרק החשוך הזה בתולדותיהם, אלא גם במהלכו. אלא שעל פי דעה אחת, שקנתה לה שביתה בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, אין כאן כל מסתורין או כפילות: מה שנראה במבט ראשון כהתנגשות בין צדדים שונים וקוטביים בנפש האדם ובתרבותו מעיד למעשה על הזהות, או לפחות על הקִרבה, ביניהם; אין להתפלא על כך שהנאציזם אימץ בקלות יתרה סממנים מודרניים כל כך - שהרי במודרנה עצמה טמון היה מלכתחילה משהו "נאצי". לא קשה להבין כיצד משתלבת דעה זו במגמה הכללית יותר של ביקורת חריפה על תרבות המערב, ובייחוד על מורשת הנאורות, הזוכה כיום לפופולאריות עצומה בפקולטות למדעי הרוח והחברה. ההגות הרדיקלית, הנהנית ממעמד הגמוני בכמה מן הדיסציפלינות האקדמיות, שמה לה למטרה לקרוע את המסווה מעל היומרות הריקות של ההומאניזם, של המדע ושל התבונה, שעליהן השליך המערב את יהבו מאז המאה השמונה-עשרה, ולחשוף את האמת העגומה על אודות מנגנוני הדיכוי והניצול שיומרות אלה משרתות בפועל. על פי הסיפֵּר ההיסטורי שמתוות התיאוריות הביקורתיות, הנאציזם לא היה מכשול פתאומי בדרך שסללה הציוויליזציה האירופית בשם הקִדמה, אלא תחנה באותו נתיב; והשואה גם היא לא הייתה תוצר של אידיאולוגיה סוטה, שהפנתה עורף לערכי הנאורות, אלא ביטויה המובהק, המשוכלל והמזוויע ביותר של הרציונליות המודרנית. "מה שנחשף באפוקליפסה של אושוויץ", מדגיש הוגה הדעות הצרפתי פיליפ לאקו-לברת, "הוא לא פחות ולא יותר ממהותו של המערב - ומאז היא אינה מפסיקה להיחשף".2 באותה רוח קובע הסוציולוג היהודי-פולני זיגמונט באומן כי השואה הייתה "דיירת חוקית בביתה של המודרניות, דיירת שהייתה חשה עצמה זרה בכל בית אחר".3 התיאולוג היהודי-אמריקני ריצ'רד רובינשטיין מצהיר כי "השמדת עם היא ביטוי מהותי של הציוויליזציה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה",4 והפילוסוף הישראלי עדי אופיר ממקם את "עולם המוות" של מחנות ההשמדה הנאציים על רצף אחד עם חברות מערביות דמוקרטיות: <*>אושוויץ היא, בין השאר, הצירוף הספציפי של המתה בגז והמתה המונית וחיסול שיטתי ומסודר, שאִפשר למכונת המוות לפעול ביעילות מחרידה שכזו. כשמפרקים את המכונה הזאת לגורמים מוצאים שהפרקטיקות שקיימו אותה והטכנולוגיות שהופעלו בה מתקיימות או מוכנות להפעלה בהרכבים ובצירופים שונים בלב החברות המערביות ולא רק הרחק מעבר לגבולן, וכי הן חלק בלתי נפרד ממערכות שליטה אחרות המתקיימות כמעט בכל המשטרים הדמוקרטיים בעת הזאת ומיחסי הכוחות המופעלים בהם מבית ומחוץ.5 אין ספק כי לטיעונים המרשיעים את המודרניות בהכשרת הקרקע לקטסטרופה של השואה יש כוח משיכה לא-מבוטל: הם משלבים במיומנות תחכום אינטלקטואלי ברטוריקה מוסרית סוחפת. ועם זאת, כפי שניווכח, הם מבוססים על פרשנות מוטעית ומטעה, הנוטה להבליט היבטים מסוימים של מה שמכונה "הפרויקט המודרני" ולטשטש כמה מצדדיו האחרים, שאינם מתיישבים עם הרושם הקודר שהם מבקשים לעורר. לכן, חשיפת הכשלים המונחים ביסוד ההאשמות הללו אינה רק מלאכה הכרחית של תיקון סילוף היסטוריוגרפי מקומם; יש בה גם משום צורך מוסרי, כיוון שהיא ממירה ייאוש אפנתי באמונה כנה - ונחוצה כל כך - ביכולתו של האדם לחלץ עצמו מן החשיכה. אין צורך לאמץ את הדמיון כדי לזהות את הנאציזם כתופעה מודרנית לכל דבר ועניין. מה שמקל על הזיהוי הזה הוא העובדה הפשוטה שהרייך השלישי לא היה מדינה נחשלת, כי אם מעצמה מדעית וטכנולוגית. במחקרו מאיר העיניים המלחמה הנאצית נגד הסרטן, שראה אור ב-1999, מונה רוברט פרוקטור, היסטוריון של המדע מאוניברסיטת סטנפורד, את ההישגים הטכניים שרשמו לזכותם מדענים גרמנים תחת השלטון ההיטלראי, ומזכיר פיתוחים במגוון תחומים ובהם שידורי הטלוויזיה, השימוש במחשבים אלקטרוניים, שכלול מנוע הסילון, ניסויים בהקלטות על סרט מגנטי, מחקר בתחום ביקוע האטום, תכנון טילים בליסטיים בין-יבשתיים (שמעולם לא נבנו בפועל בידי הגרמנים) והמצאת כסא המפלט.6 איש לא יכחיש כי מדובר בהישגים מרשימים, אבל ספק אם אפשר לזקוף אותם לזכותו של "המדע הנאצי". נכון, מחקרים שהניבו פיתוחים וגילויים - לרוב בפיזיקה, בכימיה, בהנדסה, במדעי המחשב, ברפואה ובתחומים נוספים - נערכו תחת עינם הפקוחה (ולעתים בעידודם) של השלטונות הנאציים, בידי מדענים שחלקם החזיקו בהשקפות נאציות ושנקטו לעתים "שיטות נאציות" (דוגמה מפלצתית, אחת מני רבות, היא הניסויים שערכו רופאים גרמנים באסירי המחנות כדי לבדוק את השפעתם של שינויים בלחץ האוויר על גוף האדם). אבל במדע עצמו, בנתונים שנאספו, בהמצאות ובשכלולים שהפיק, לא היה שום דבר גרמני או נאצי - בדיוק כשם שאי-אפשר לייחס לתורת היחסות של אלברט איינשטיין מאפיינים יהודיים או למצוא בדרוויניזם סממנים אנגליים-ויקטוריאניים. הסופר והמחזאי הרוסי אנטון צ'כוב היטיב להסביר את הנקודה הזו כשכתב: "אין מדע לאומי, כמו שאין לוח כפל לאומי. מה שהוא לאומי חדל להיות מדעי".7 התמונה מורכבת מעט יותר בכל האמור בענפים מסוימים של המחקר המדעי הגרמני, שהתגייסו לאישושה של השקפת העולם הנאצית ושירתו אותה בהתלהבות. כך, למשל, ב'מכון למורשת האבות' שהקים היינריך הימלר בשנת 1935 הועסקו מלומדים ממגוון תחומים בניסיון לאתר ולמפות את שורשיו הקדומים לכאורה של הגזע הארי. חוקרים נשלחו מטעמו למסעות בכל רחבי העולם, נטלו חלק בביזה של מוזיאונים באירופה הכבושה, ערכו ניסויים אכזריים בבני אדם ומדדו גולגולות של אסירים יהודים.8 משאבים בהיקף נרחב הרבה יותר השקיעו הנאצים במדיניות "ההיגיינה הגזעית", שנועדה להבטיח את בריאותו ואת חיוניותו של העם הגרמני ולפטור אותו מן הזוהמה הביולוגית שדבקה בו. מדיניות זו, שנעזרה בשירותיהם של רופאים, פסיכיאטרים וגנטיקאים מכל רחבי הרייך, הובילה לעיקורם של כארבע מאות אלף בני אדם - חולים, נכים, מפגרים וסתם חלכאים ונדכאים - שנמצאו "בלתי ראויים" להעמיד צאצאים, לרציחתם של מאתיים אלף איש במסגרת תכנית ה"אאותנזיה" ("המתת חסד") בתחילת מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר, לאקט האולטימטיבי של טיהור ביולוגי - השמדת יהודי אירופה.9 העיסוק בהיגיינה גזעית לא היה ייחודי לרייך השלישי. בשנת 1883 טבע החוקר האנגלי פרנסיס גלטון, בן דודו של צ'רלס דרווין, את המונח "אאוגניקה" (eugenics - נגזר מן הקידומת היוונית eu, שפירושה טוב או אמיתי, ומן הסיומת gen, שפירושה מקור) כדי לתאר את הניסיון לשיפור האנושות באמצעות טיפוח התכונות התורשתיות המשובחות וניכושן של הגרועות. בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים פרחה התנועה האאוגנית בארצות-הברית ובאירופה, והשפעתה הגוברת אף באה לידי ביטוי בחקיקה ובמדיניות מעשית. בשנת 1907 התקבל באינדיאנה חוק המאפשר עיקור בכפייה של עבריינים ושל רפי שכל החוסים במוסדות המדינה, ועד שנות השלושים הונהגו חוקים דומים בשלושים מדינות בארצות-הברית (האחרון שבהם נחקק ב-1937 בג'ורג'יה). חוקי עיקור נקבעו גם באירופה - בדנמרק, בשבדיה, בנורבגיה, באיסלנד ובפינלנד. דווקא הניסוי האאוגני הגדול בהיסטוריה - זה שהתרחש באימפריה הנאצית - גרם לירידת קרנה של התנועה במערב, אף שרישומם של כמה מרעיונותיה מוסיף ללוותנו עד היום.10 שלא במפתיע, די בעובדות אלה כדי לשכנע את מבקריו הרדיקליים של המערב כי יש להושיב את החברה המודרנית כולה על ספסל הנאשמים של משפטי נירנברג. מישל פוקו, מנציגיה הבולטים של ההגות הפוסט-מודרנית, קשר במיומנות את האובססיה האאוגנית של הגזענות הנאצית עם המנטליות הבורגנית בכללה. לדבריו, <*>את הנאציזם לא המציאו המשוגעים הארוטיים הגדולים של המאה העשרים, אלא הזעיר-בורגנים הקודרים, המשעממים והמבחילים ביותר שניתן לדמיין. הימלר היה סתם אגרונום והוא נישא לאחות. אנחנו חייבים להבין שמחנות הריכוז נולדו מן הצירוף בין דמיון של אחות בית חולים לדמיון של מגדל עופות. בית חולים פלוס לול - זוהי הפנטזיה שעמדה מאחורי מחנות הריכוז... הנאצים היו עוזרות בית במובן הרע של המילה. הם עברו עם מטאטאים ועם מטליות, מתוך שאיפה לטהר את החברה מכל דבר שהם חשבו שהוא מוגלה, אבק, טינופת: חולי עגבת, הומוסקסואלים, יהודים, גזעים מעורבים, שחורים, משוגעים. ביסוד הנאציזם עמד החלום הנתעב של הזעיר-בורגני בדבר היגיינה גזעית.11 פוקו תפס את הנאציזם כאחד מגילוייו הרבים של מה שכינה בשם "ביו-כוח" - צורה של שליטה שעיקר עניינה הוא "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים".12 ה"ביו-כוח" פועל על התהליכים הביולוגיים של "השגשוג, הלידות והתמותה, רמת הבריאות, משך החיים, אריכות הימים וכל התנאים שיכולים לגרום בהם לשינויים".13 במילים אחרות, הכוח הזה אינו מסתפק, כמו הסמכות הריבונית הישנה, בזכות "להניח לחיות"; הוא מבקש לאחוז בחיים לכל אורכם, "לנהל אותם, להגדיל אותם, להרבות אותם, להפעיל עליהם פיקוחים מדויקים והסדרים כלליים".14 לדברי פוקו, ה"ביו-פוליטיקה" החלה לשגשג במאה השמונה-עשרה, ונעזרה מראשיתה בטכניקות המודרניות של הדמוגרפיה ושל מדעי החיים כדי למשמע גופים ולווסת אוכלוסיות. הנאציזם רק הביא את העיסוק הזה לשיאו ומימש את הפוטנציאל הרצחני שהיה טמון בביו-פוליטיקה המודרנית מלכתחילה. "אם השמדת עם היא אכן חלומם של הכוחות המודרניים", כתב פוקו, "אין זה מפני שחוזרים היום אל הזכות העתיקה להרוג; אלא משום שהכוח ממקם את עצמו ומפעיל את עצמו במישור החיים, המין, הגזע, במישור של תופעות אוכלוסייתיות רחבות היקף".15 הטענה כי השמדת עם היא "חלומם של הכוחות המודרניים" מופיעה, בגרסה קיצונית ומקוממת עוד יותר, במאמרו של ההיסטוריון הגרמני דטלף פויקרט, "הולדת 'הפתרון הסופי' מתוך רוח המדע". הטקסט ראה אור לראשונה בגרמנית ב-1989, אבל זכה לתהודה בעיקר עם תרגומו לאנגלית ב-161993. פויקרט, לשעבר חבר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרס כי מסלול ההתפתחות של המדע המודרני הוביל באורח בלתי נמנע אל השואה: "מבחינתה של ההיסטוריה העולמית, החידוש ב'פתרון הסופי' טמון בעובדה שהייתה זו תוצאה של דינמיקה גזענית פטלית, הנוכחת במדעי האדם והחברה".17 רצונם של רופאים, ביולוגים וסוציולוגים גרמנים לכונן חברה אנושית "נקייה" ו"בריאה", שאלמנטים "הרסניים" (כגון נכים ויהודים) הוצאו מתוכה, נבע ישירות מן הכמיהה המדעית הגרנדיוזית לגבור על המוות - אם לא בגופו של היחיד כי אז בגוף הקולקטיבי של האומה. לדברי פויקרט, "'מות האלוהים' במאה התשע-עשרה העניק למדע שלטון על החיים. ואולם, מבחינתו של כל בן אנוש אינדיבידואלי, חוויית הקצה של המוות מערערת את השלטון הזה. המדע ביקש אפוא למצוא את ישועתו באלמוות הגזעי של ה-Volkskörper [גוף העם], שלמענו אפשר להקריב אותם חיים שהם ממשיים גרידא, ולכן גם בלתי מושלמים".18 המסקנה המתבקשת מדבריו של פויקרט היא שהכוח המניע העיקרי מאחורי שואת יהודי אירופה לא היה האנטישמיות דווקא, אלא נשמתו המושחתת של המדע. דא עקא שהאשמותיו של פויקרט מופרכות כשם שהן יומרניות. הכשל העיקרי בטיעוניו (ובמידה מסוימת גם באבחנותיו של פוקו) הוא ההרשעה הגורפת של "המדע המודרני" או של "הכוחות המודרניים" באחריות לרצח עם על יסוד דוגמה מקומית, שאינה משקפת כלל את דפוס הפעולה השגרתי או התקין של הפרקטיקה המדעית. המשפטן הנאצי קרל שמיט טען פעם ש"החריג מעניין יותר מן המקרה הרגיל";19 המלומדים הרדיקליים מתעקשים לבלבל בין השניים דרך קבע. ואמנם, כבר במבט שטחי ניכר ש"המדע הנאצי" לא היה אלא פסבדו-מדע, שהונחה על ידי מוטיבציות פוליטיות ואידיאולוגיות. הנאציונל-סוציאליזם ביקש אמנם להתעטף באצטלה מדעית, אלא שניסיונו ליצור מדע "טהור" מבחינה רעיונית ונקי מיסודות "דקדנטיים" הוליד פארסה מפלצתית ("המדע הסובייטי", שאותו טיפחה ברית-המועצות הקומוניסטית, לא הניב תוצאות מרשימות יותר). פשעיהם של 'המכון למורשת אבות' ושל 'מכון המחקר לביולוגיה תורשתית ולטוהר גזעי', שבו הוכשרו מנגלה ועמיתיו, לא היו פרי הבאושים של גישה מדעית קיצונית - כיוון שהמוסדות הללו לא נקטו גישה מדעית כלל ועיקר. בספרה המרתק גזע הפורענות כותבת העיתונאית והסופרת הקנדית התר פרינגל כי 'המכון למורשת האבות' התיימר להשתמש בשיטות של מדע מדויק, אולם לאמיתו של דבר עסק ביצירת מיתוסים. "חוקריו הבכירים העסיקו עצמם בעיוות האמת ובתפירת ראיות מפוברקות שיתמכו בתורת הגזע של אדולף היטלר. חלק מהמדענים עיוותו את ממצאיהם במודע; אחרים אספו אותם ללא מחשבה יתרה וללא מודעות רבה לכך שעמדותיהם הפוליטיות הן שמעצבות את מחקריהם. אך כולם שירתו נאמנה את המניפולציה...".20 נשיאו הראשון של המכון, ההיסטוריון והפילולוג הרמן וירת, אף הסביר באחת מהרצאותיו כי "חלפו הזמנים... שבהם האמין המדע שתפקידו הוא לחפש אחר האמת, תהיה אשר תהיה. כעת תפקידו של המדע הוא להמשיך בנבואתו, ולעורר".21 למותר לציין כי הגזענות הביולוגית של הנאצים לא סיפקה קרקע פורייה יותר למחקר מדעי רציני. כל ממצא שלא תאם את האידיאולוגיה של המשטר סולק והועלם, וכל רעיון ששירת את הקו הרשמי - מופרך ושרלטני ככל שיהיה - זכה לכל הפחות לחקירה רצינית. במחקרו עב הכרס, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, מדגיש מייקל ברליי: <*>ה"מדע" שתמך במדיניות האאוגנית היה בעיקרו עניין של אמונה, והדבר היה גלוי לעין כאשר מדענים אחראיים ובעלי תודעה מוסרית השתמשו בטיעון המדעי המסורתי כדי להטיל ספק בהנחות הפסבדו-מדעיות שהאאוגניקאים אחזו בהן בקנאות... לא היה שום דבר מדעי במיוחד בהתלהבות שאאוגניסטים מסוימים, וגם היטלר, גילו כלפי מנהגיהם המדומים של חברות פרימיטיביות או של הקדמונים, דוגמת אנשי ספרטה, אך אין בכך כדי לגנות כליל את העת העתיקה. האשמה על בעיות ההווה ועל החורבן העתידי שהקולקטיב הגזעי עתיד כביכול להיות קרבנו אם ימשיך להתעלם מציוויי הטבע הפרימורדיאליים הוטלה תדיר על ההומאניטריות ה"מודרנית". הקשרים בין התערובת המוזרה הזו למדע המודרני אינם מובנים מאליהם כלל.22 כפי שמדגיש ברליי, התשובה הניצחת להשקפות השרלטניות שבהן החזיק המשטר הנאצי נמצאה, בסופו של דבר, במדע עצמו - האובייקטיבי, הרציונלי, חסר הפניות.23 מחקרים מדעיים אמינים חשפו את הסילופים, הפּרכות והכזבים שהזינו את חזון האוטופיה האאוגנית של היטלר וחבר מרעיו ואת גרסתם הפנטסטית להיסטוריה העולמית. העימות בין "המדע המסורתי" ל"מדע הנאצי" מעולם לא היה מאבק בין שתי מערכות ערכים שונות ומנוגדות או בין שני נראטיבים מתחרים - אם לאמץ את העגה הפוסט-מודרנית האפנתית - אלא עימות בין חתירה מאומצת לאמת ובין התמסרות מוחלטת לכזב. הניסיון להאשים את המדע המודרני בפשעי הנאצים מוסיף חטא על פשע בהתעלמותו מתרומתו כבדת המשקל של המדע למטרות הומאניטריות. פויקרט ופוקו מגנים בחריפות את האובססיות ההיגייניות שסללו את הדרך ל"פתרון הסופי", אך אינם טורחים להזכיר את ההישגים המדעיים והטכנולוגיים הרבים שהיטיבו בדיוק עם אותן אוכלוסיות שמהן ביקשה האידיאולוגיה הגזענית להיפטר. הרפואה והביולוגיה המודרניות האריכו את חייהם של חולים וקשישים, הקלו על נכים, נאבקו במחלות תורשתיות, טיהרו את מי השתייה בארצות מתפתחות ולחמו בהצלחה במלריה ובכולרה.24 מאות מיליוני בני אדם, שהיו נידונים לעיקור או למוות על פי עיקרי האמונה הנאצית, חבים את חייהם למדע הזה - ולזעיר-הבורגנים הרבים לאינספור העוסקים בו. רק ממרומי מגדל השן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה אפשר לפטור תרומה כבירה זו לרווחת האנושות כעוד מפגן מחושב של "ביו-כוח". "הרצח ההמוני הנאצי של יהדות אירופה לא היה רק הישג טכנולוגי של חברה מתועשת, אלא גם הישג ארגוני של חברה ביורוקרטית", כותב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג.25 ואמנם, חרושת המוות של הרייך השלישי נשענה על מנגנון מנהלתי אדיר ממדים, שניסה להסדיר את כל ההיבטים הארגוניים של ההשמדה ולתכנן בקפידה כל פרט בתהליך, החל בבידוד היהודים וריכוזם וכלה בסילוק שרידיהם וטיפול ברכוש שהותירו מאחוריהם. בעיני הוגי דעות ומלומדים מסוימים, ההיבט הביורוקרטי של "הפתרון הסופי" הוא ראיה ניצחת לצביונה המודרני של השואה, ועוד יותר מזה - להיבט האנטי-אנושי של המודרניות עצמה, היבט שרק נוצל ושוכלל עד תום בידי הנאצים. את השקת הדיון על מקומה המרכזי של הביורוקרטיה בחברה תעשייתית "מודרנית" אנו חבים למקס ובר, מאבות מדע הסוציולוגיה. ובר ראה את הביורוקרטיה כהתגלמות תהליך הרציונליזציה, המארגן את כל ההיבטים של החיים המודרניים באופן שיטתי, יעיל, מבוקר ומחושב. בעולם המנוהל כך ניתנת עדיפות ל"רציונליות של יעדים" (zweckrationale), המבקשת להתאים אמצעים למטרות באופן אופטימלי, על פני התנהגויות המכוונות בידי מסורות, ערכים ורגשות. הביורוקרטיה, ש"הרציונליות של המטרות" (או "הרציונליות האינסטרומנטלית", אם להשתמש במונח שגור יותר בתיאוריה הביקורתית) מוצאת בה את ביטויה המזוקק, הפכה לרכיב מהותי במדינה המודרנית, צורת ארגון "הכרחית לחלוטין לצורכי המִנהל ההמוני כיום".26 ובר הכיר ביעילותה העילאית של המערכת המודרנית הזו, אך סבר גם כי היא כולאת את האדם ב"כלוב הברזל של הרציונליות" ושוללת ממנו את אנושיותו: "שום מכונה בעולם אינה מתפקדת בדייקנות המאפיינת את המנגנון האנושי הזה, וגם לא במחיר זול כל כך... החישובים הרציונליים... מורידים כל עובד לדרגת בורג במכונה [הביורוקרטית], ובחשבו כך על עצמו, כל שנותר לו הוא לשאול איך להפוך לבורג גדול יותר... התשוקה לביורוקרטיזציה דוחפת אותנו אל הייאוש".27 גישתו של ובר אל העולם המודרני הייתה מפוכחת וביקורתית מאוד, אולם ספק אם אפילו הוא יכול היה להעלות בדעתו את התפקיד הפעיל שתמלא הביורוקרטיה ברצח שיטתי של מיליוני בני אדם. תרומתו של המנגנון הפקידותי לסדר הנאצי נידונה לראשונה בידי פרנץ נוימן, משפטן גרמני וחוקר מדע המדינה, בספרו בהמות,28 שראה אור ב-1942, אולם היה זה תלמידו, ההיסטוריון היהודי יליד אוסטריה ראול הילברג, שחשף את מלוא היקפה של הביורוקרטיה המורכבת, המסועפת והדקדקנית שהייתה מעורבת בכל שלב משלבי "הפתרון הסופי". במחקרו המונומנטלי, השמדת יהודי אירופה, שפורסם ב-1961, הסיט הילברג את אור הזרקורים של המחקר ההיסטורי מן ההנהגה הנאצית אל המערך האדמיניסטרטיבי שפעל תחתיה, תוך שהוא מסתמך על כמות עצומה של חומר ארכיוני שלא נבדק קודם לכן.29 הילברג תיאר את מפעל הרצח ההמוני של הרייך השלישי כ"תהליך מנהלתי שהוצא אל הפועל בידי ביורוקרטים שאכלסו רשת של משרדים הפרושים על פני יבשת שלמה".30 התהליך הזה לא נוהל בצורה ממורכזת או מתוכננת מראש: לביורוקרטיה שהופקדה על הטיפול בבעיה היהודית "לא הייתה שום תכנית אב... או תפיסה ברורה כלשהי של פעולותיה".31 ובכל זאת, היא התקדמה בהתמדה ובהדרגה, בשורה של צעדים שהלכו והסלימו, לקראת "הפתרון הסופי". מה שסלל את הדרך לאושוויץ, הסביר הילברג, היה דפוס הפעולה הדינמי - ולעתים גם הכאוטי - של מערכת שנדרשה להיפרע מקבוצה מסוימת של בני אדם (קרי, היהודים) וחתרה למצוא מענה אפקטיבי לאתגרים ולקשיים שבהם נתקלה על כל צעד ושעל.32 טיעון זה אומץ לימים בידי האסכולה הפונקציונליסטית בחקר השואה, הגורסת, כנגד העמדה האינטנציונליסטית (ההתכוונותית), כי השמדת יהדות אירופה לא הייתה תולדה של הכרעה אידיאולוגית הרת-גורל, אלא פועל יוצא של "הדרך הפתלתלה" שבה התנהלו, לאורך שנים, מקבלי החלטות ומקבלי פקודות בכל הדרגים של המנגנון הנאצי.33 עבודתו של הילברג סיפקה גם השראה לספרו של זיגמונט באומן, מודרניות ושואה, שראה אור ב-1989. בניגוד להיסטוריון הזהיר, שהעדיף לדון ב"כיצד" במקום ב"מדוע", לא נרתע באומן מקביעות סוחפות. חיבורו הוא כתב אישום ארוך ומנוסח היטב נגד המודרניות, שבה רואה באומן את אמו-הורתו של הנאציזם. השואה, הוא כותב, "לא חמקה באופן מסתורי מהתנגשות עם הנורמות החברתיות והמוסדות של המודרניות. היו אלה הנורמות והמוסדות הללו שהפכו אותה לאפשרית".34 רק חברה מתועשת, המתנהלת על פי כללי הרציונליות האינסטרומנטלית, יכולה הייתה להוציא אל הפועל תכנית כה שטנית, באופן כה שיטתי: "הציוויליזציה המודרנית לא היוותה תנאי מספיק לשואה; אך היא הייתה מעל לכל ספק תנאי הכרחי לקיומה. בלעדיה אי-אפשר לחשוב על השואה".35 הנאצים, קובע באומן, אמנם לא המציאו את רצח העם - ההיסטוריה ידעה לא מעט מקרים של מחיקת אוכלוסיות שלמות מעל פני האדמה - אולם הם העניקו לו צביון מודרני במובהק. מה שמבדיל רצח עם מודרני מרצח עם "גרידא" הוא העובדה שיש לו מטרה, שהוא משרת "חזון רחב יריעה של חברה מושלמת, טובה יותר ושונה באופן רדיקלי".36 ההנדסה החברתית הגזענית שבה עסקו הנאצים במרץ אף היא חידוש של העידן הנוכחי: היא מבטאת את הדחף המקנן בתרבות המערבית עוד מימי הנאורות "לעצב מחדש את החברה, להכפיף אותה בכוח לתכנית-על שגובשה באופן מדעי".37 כדי לתרגם שאיפה מגלומנית זו לשפת המעשה, נזקקו הנאצים להמצאה מודרנית אחרת - לביורוקרטיה. גזענות, מדגיש באומן, היא "בראש ובראשונה מדיניות, ורק לאחר מכן אידיאולוגיה. וכמו כל מדיניות, היא נזקקת לארגון, למנהלים ולמומחים".38 בדומה להילברג ולפונקציונליסטים אחרים, סבור גם באומן כי תהליך ההשמדה לא תוכנן מלכתחילה בידי ההנהגה הנאצית, אלא "בושל" בידי פקידים, לאחר שכל הדרכים האחרות לסילוק היהודים משטחי הרייך מוצו או נקלעו למבוי סתום: <*>הלקח המזעזע ביותר העולה מניתוח "הדרך הפתלתלה לאושוויץ" הוא שלאחר שנכשלו כל יתר האפשרויות, הייתה הבחירה בהשמדה פיזית כאמצעי הנכון להגשמתה של משימת ה-entfernung [הרחקה] תוצאה של הליכים בירוקרטיים שגרתיים: חישוב של אמצעים ומטרות, של איזון תקציבי ויישום כללים אוניברסליים. יש לציין כי הבחירה הייתה תוצאה של מאמץ רציני למצוא פתרונות רציונליים ל"בעיות" שהתעוררו בזו אחר זו בנסיבות המשתנות... "הפתרון הסופי" לא התנגש בשום שלב משלביו עם השאיפה הרציונלית להגיע ליישום יעיל ואופטימלי של יעדיו. נהפוך הוא, מקורו היה בדאגה רציונלית כנה והוא נוצר בידי בירוקרטיה שהייתה נאמנה לצורתו ותכליתו.39 באומן מגלה בדפוסי הפעולה האופייניים של המנגנון הביורוקרטי את התשובה לשאלה כיצד נכונו בני אדם רבים כל כך - טיפוסים נורמליים מבחינות רבות - ליטול חלק ברצח המוני. התשובה, הוא טוען, נעוצה בחלוקת העבודה המנהלתית: בהרחיקה את מחוללי הפעולה מתוצאותיה ואת הפושעים מן הקרבנות, מתפקדת שרשרת הסמכויות של המערכת הפקידותית כמאלחש מוסרי: "בשל הריחוק המעשי והמנטלי של בעלי התפקידים בהירארכיה הביורוקרטית מן השלב הסופי של התהליך, הם עלולים לתת פקודות כשאין הם מבינים הבנה מלאה את תוצאותיהן בשטח, ובמקרים רבים יתקשו להעלות בדמיונם לאן יוביל ביצוע פקודותיהם".40 יתר על כן, נטייתה של הביורוקרטיה להתייחס אל מושאי פעילותה במונחים מופשטים - כמספרים על דף, כעקומה של גרף, כגזרות בעיגול - שללה מן הקרבנות את אנושיותם והקלה את חיסולם.41 "המסקנה העולה מכל זה", כותב באומן, <*>היא שאופן הפעולה הביורוקרטי, כפי שזה התפתח בתהליך המודרניזציה, מכיל בחובו את כל היסודות הטכניים שהיו דרושים לביצוע השמדות עמים. אפשר לרתום את אופן הפעולה הזה למטרות השמדה המונית בלי שיהיה צורך לשנות באופן ממשי את המבנה והמנגנונים שלו ואת הנורמות ההתנהגותיות השוררות בו.42 הדיאגנוזה שמציע באומן אינה מותירה מקום לספק: מי שמתחקה אחר שורשי "הפתרון הסופי" לא ימצא אותם בשנאת היהודים או בהיבט אחר של האידיאולוגיה הנאצית, אלא בדינמיקה הטיפוסית לחברה המודרנית בתור כזו. ומאחר שהדגם הביורוקרטי הרציונלי, שחולל את השואה, רק התחזק והתבסס לאחר מלחמת העולם השנייה, הרי שאין להוציא מכלל אפשרות את הישנותה של הזוועה. בלשונו של באומן, "אף אחד מן התנאים החברתיים שאפשרו את אושוויץ לא נעלם לחלוטין, ושום אמצעי יעיל לא ננקט כדי למנוע... קטסטרופות בנוסח אושוויץ".43 בחירתו של באומן להציג את הרציונליות האינסטרומנטלית ככוח המניע העיקרי, גם אם לא הבלעדי, של מנגנון הרצח הגרמני, מעניקה לחיבורו נופך סנסציוני, אולם היא גם מקור חולשתו. הליקוי המהותי ביותר בניתוח של באומן הוא טשטוש התפקיד המרכזי שמילאה השקפת העולם הנאצית בהנעתו של "הפתרון הסופי" ובהוצאתו אל הפועל. ככלות הכל, כפי שמסביר חוקר השואה הישראלי יהודה באואר, השקפה זו לא רק חייבה את תהליך ההשמדה, אלא גם דחפה אותו ללא הרף לעבר מימוש מטרתו - למרות, ולא בגלל, מעורבותה של מערכת פקידותית במתרחש: על יסוד תיאורו של באומן אפשר להניח שהמנגנון הביורוקרטי הגרמני היה "יעיל" ומודרני, אבל אין זה כך. לעתים קרובות זו הייתה מכונה מגושמת, לא-יעילה ומלאת סתירות, שבה כל "אחוזה פיאודלית" במדינה הנאצית פעלה על פי האינטרסים של עצמה ונלחמה בכל כדי לשמר אותם... היעילות הייחודית שהראו [הנאצים] בהשמדת היהודים - לעתים מסיבות פסבדו-פרגמטיות - מצביעה, למען האמת, על ההשפעה הרבה שהשפיעה עליהם האידיאולוגיה.44 ואמנם, בניגוד גמור לקביעתו של באומן כי הגזענות הנאצית הייתה "בראש ובראשונה מדיניות, ורק לאחר מכן אידיאולוגיה", הקפידו בכירי הרייך השלישי להבהיר לפקודיהם כי מחויבותם לחזונו האנטישמי של המשטר גוברת על כל שיקול רציונלי, ובכלל זה אפילו על אינטרס השימור העצמי של המדינה הגרמנית.45 כאשר פנה הרייכסקומיסר היינריך לוהזה אל אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, במהלך שנת 1941, ושאל אותו אם הכרחי להשמיד את כל היהודים במזרח אירופה "מבלי לקחת אינטרסים כלכליים בחשבון; הוורמאכט זקוק לפועלים מיומנים בתעשיית הנשק, למשל", ענה לו רוזנברג כי "אין לקחת בחשבון שום חישוב כלכלי כשדנים בפתרון הבעיה הזו".46 ההיסטוריון שאול פרידלנדר, המביא אנקדוטה זו, מזכיר ש"רדיפת יהודי אירופה והטבח שעשו בהם חיסלו כוח עבודה עצום בשעה שהרייך הנאצי היה שרוי בשלבים המכריעים ביותר של המלחמה הכוללת... על פי הסטטיסטיקה שנערכה בעניין זה גרם 'הפתרון הסופי' לכלכלת המלחמה הגרמנית הפסד כה גדול, שרכוש הקרבנות לא היה בו כדי לפצות עליו".47 אי-אפשר להבין מדיניות כה הרסנית בלי להכיר בעובדה שהאידיאולוגיה הנאצית הייתה, בעיקרה, לא רק אי-רציונלית אלא אף אנטי-רציונלית. היא התרפקה על עברה הפגאני, הטרום-נוצרי, של האומה הגרמנית, אימצה רעיונות רומנטיים בזכות השיבה לטבע ולהוויה "אורגנית" יותר וטיפחה ציפייה אפוקליפטית לאחרית הימים, שבה יוכרע המאבק הנצחי בין הגזעים. "הנאציזם מעוגן בדטרמיניזם בלתי אישי, נחרץ וכעין מדעי. ועם זה, הוא עטוף בערפל של מיתוסים ואגדות טבטונים-ואגנריים, ולעולם קללת הפטליזם רודפת אותו", כתב יעקב טלמון, מבכירי חוקרי ההיסטוריה של המחשבה הפוליטית.48 הבוז לרציונליות וזיהויה עם הנאורות השנואה היו טבועים בתשתית של המחשבה הנאצית; האידיאולוגים של התנועה הדגישו את הניגוד בין הפעולה השכלית ה"הרסנית", "החשיבה על העולם" (welt-an-denken), המפרקת את המציאות באמצעות המשגה, חישוב ותיאוריות, ובין "ראיית העולם" או "תפיסת העולם" (welt-an-schauung) שהיא חוויה טבעית ובלתי אמצעית.49 מול האידיאל הבורגני-ליברלי ה"מנוון" של שלטון התבונה, הם העלו על נס את הרעיון של החיים הספונטניים, הטוטליים, שאינם מניחים לפשרות ולדילמות לעמעם את כוחם השופע. העולם החדש והאמיץ שראו הנאצים בעיני רוחם לא יכול היה לסבול את נוכחותו של היהודי - צורת חיים טפילית ומפיצת נגעים. האנטישמיות לא הייתה מרכיב אחד מני רבים בחזון ההיטלראי; היא הייתה דוֹגמה מכוננת, אובססיה שהרעילה אומה שלמה ורדפה את מנהיגה, היטלר, עד רגעיו האחרונים ממש. הגזענות והשנאה היוקדת ליהודים אמנם רתמו לשירותן פקידים וטכנאים - אנשים "נורמליים" מבחינות רבות - אולם הן מעולם לא הלכו לאיבוד בסבך הפרוצדורות המנהלתיות והחישובים הביורוקרטיים של עלות-תועלת. הן היו גורם קבוע, מוטיבציה בלתי מתפשרת: כוח דיוניסי שתִפעל מנגנונים אפוליניים.50 באומן ומבקרים אחרים של המודרניות מייחסים חשיבות שולית בלבד לאי-הרציונליות של האנטישמיות הנאצית, מאחר שהם להוטים להרחיב ככל האפשר את המטרה שלעברה הם משגרים את חציהם. ואולם, בהיחפזם להטיל את האחריות לפשעי הרייך השלישי על כתפי הציוויליזציה המודרנית כולה, הם יוצרים היסטוריוגרפיה חד-צדדית וכוזבת. בכך הם מחבלים בעצם האפשרות לרדת לחקרה של השואה ולהפיק ממנה לקחים ממשיים לעתיד - חבלה שאינה רק קלקול אינטלקטואלי, אלא גם עוול מוסרי. מובן שיש מקום לבקר את המודרניות. ביקורת כזו היא הכרחית, ופעמים רבות גם צודקת. ואולם, כדי להפריד את המוץ מן התבן, את הטענות הלגיטימיות מן ההתקפות חסרות השחר המעלות שוב ושוב באוב את הדמון הנאצי, ראוי לברר מה בעצם הבטיחה המודרניות, היכן אכן הכזיבה, אילו מן התקוות שנתלו בה לא היו ריאליות מלכתחילה, ואולי חשוב מכל - האם אפשר אמנם להגדירה ככישלון לנוכח מה שהתרחש במחנות ההשמדה. ההתמודדות עם השאלות כבדות המשקל האלה תובעת דיון מעמיק; כאן נסתפק בהצגת כמה נקודות למחשבה. המונח "מודרניות", שהוזכר לא אחת במאמר זה, צץ בהקשרים שונים לאורך ההיסטוריה (הוא הופיע לראשונה כבר בשלהי המאה החמישית לספירה). המונח מציין בדרך כלל עמדה מסוימת, סוג של תודעה, התופסת את ההווה, או את העתיד הקרוב, כחידוש מהותי ודרמטי בהשוואה לעבר. בהקשר ההיסטורי והסוציולוגי, המונח מציין את העידן שהחל לאחר ימי הביניים הנוצריים, ובאופן ספציפי יותר, את תהליכי החילון, התיעוש, העיור והביורוקרטיזציה ששינו את פני החברה המערבית במהלך מאות השנים האחרונות. ואולם, מבחינה אינטלקטואלית, מה שמכונה "פרויקט המודרנה" מזוהה בראש ובראשונה עם הנאורות האירופית ועם שאיפתה לשחרר את האנושות מכבלי הדעה הקדומה והמנהג המאובן ולכונן סדר חדש, הרמוני ומתוקן, בעיצובה של התבונה. התנופה המדעית חסרת התקדים, החקירה המוסרית והפוליטית הרציונלית וההתנסויות החדשניות בתחום האמנותי - כל אלה הפיחו באנשי המאה השמונה-עשרה תקווה עזה כי הנה-הנה עתיד האדם להיחלץ, בלשונו של הפילוסוף עמנואל קאנט, "מחוסר בגרותו".51 ההתפכחות החלה, כמובן, עוד לפני שואת יהודי אירופה. ההבטחה לעידן חדש, שבו ימצא המין האנושי מזור לתחלואיו הפיזיים והרוחניים בזכות ההבנה והכוחות שבהם חונן אותו המדע, התנפצה לרסיסים בטבח ההמוני חסר הפשר של מלחמת העולם הראשונה. תחושת האכזבה העמוקה והייאוש שהשתרר בעקבותיה הדהדו בדברים שכתב הפילוסוף היהודי-גרמני אדמונד הוסרל, מורו של מרטין היידגר, בחיבור משבר המדעים האירופיים והפנמונולגיה הטרנסצנדנטלית, שראה אור ב-1936: <*>הבלעדיות שהניחה לעצמה השקפת העולם של האדם המודרני, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, להיות מושפעת מהמדעים הפוזיטיביים ולהסתנוור מה-prosperity שנוצרה הודות להם, פירושה היה הפניית עורף אדישה לשאלות שהן-הן המכריעות בעיני אנושות אמיתית. מדעים של עובדות יוצרים בני אדם של עובדות בלבד. השינוי בהערכה הפומבית היה בלתי נמנע, במיוחד אחרי המלחמה, והוא נהפך בהדרגה, כפי שאנו יודעים, להלך רוח עוין בקרב הדור הצעיר. במצוקת חיינו - כך אנו שומעים - אין למדע זה מה לומר לנו. הוא שולל, עקרונית, דווקא את השאלות שהן הבוערות בעיני האדם, שהופקר בתקופתנו למהפכים הגורליים ביותר: השאלות בדבר משמעותו או חוסר משמעותו של כל הקיום האנושי הזה... אבל כלום תוכל באמת להיות לעולם ולקיום האנושי בתוכו משמעות, אם המדעים טוענים שרק מה שניתן לקבוע אובייקטיבית, באופן כזה, יכול להיחשב לאמיתי, ואם להיסטוריה אין מה ללמד מלבד קביעת העובדה שכל צורות העולם הרוחני, כל תנאי החיים, האידיאלים, הנורמות, שבני האדם סומכים עליהם, נוצרים ונמוגים מחדש, כמו גלים חולפים, ושכך היה ויהיה תמיד, שהתבונה מוכרחה שוב ושוב להפוך להבל-הבלים, והמעשה הטוב למטרד? כלום נוכל לנחם את עצמנו בכך, כלום נוכל לחיות בעולם זה, שאירועיו ההיסטוריים אינם אלא רצף בלתי פוסק של התקדמות מדומה ואכזבות מרות?52 ההכרה העגומה כי התבונה, ויצירה המובהק המדע, לא הניבו את התוצאות המיוחלות, לא סיפקו לאדם תשובות לשאלות הבוערות שהעסיקו אותו ותחת זאת הפקירו אותו לעולם של "התקדמות מדומה ואכזבות מרות", עומדת גם ביסוד עבודתם של מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו - שניים מן הנציגים הבולטים של אסכולת פרנקפורט. אלא שהורקהיימר ואדורנו הרחיקו לכת יותר מהוסרל והאשימו את המודרניות לא רק באימפוטנציה, אלא בהונאה ממש. בחיבורם המשותף דיאלטיקה של הנאורות, שנכתב ב-1944 וראה אור ב-1947, הציגו השניים את סיפורה של התבונה כמאבק מתמשך לשליטה, שהחל כבר בעידן העתיק. שחרורו לכאורה של האדם מעולו של המיתוס הקדום הניח את היסוד למיתולוגיה חדשה, זו של הנאורות, ולשעבוד הערמומי שהיא מציעה במסווה של חירות. במקום לקדם חשיבה ביקורתית ורפלקסיבית, במקום לטפח רציונליות "מהותית", הכפיפה המודרניות את חברת ההמונים למרותה החמסנית והריקנית של הרציונליות האינסטרומנטלית: <*>התהליך הטכנולוגי, שהסובייקט התעצם אל תוכו לאחר שסולק מן ההכרה, נקי מרב-המשמעות של החשיבה המיתית כשם שהוא נקי מכל משמעות שהיא, שהרי התבונה עצמה הפכה כלי-שרת גרידא עבור מנגנון הכלכלה החובק כל. התבונה משרתת ככלי עבודה כללי, המוכשר לייצר את כל שאר כלי העבודה, כלי המכוון באורח נוקשה לתכלית, הרה-גורל (Verhängnisvoll, הרה-אסון), כמו העיסוק ביצור החומרי המחושב באורח דייקני, עיסוק שתוצאתו עבור בני האדם מתחמקת מכל תחשיב. בסופו של דבר מומשה שאפתנותה הישנה של התבונה לשמש כלי טהור עבור התכליות.53 בהשראת הורקהיימר ואדורנו הפכה ההתנגדות לשלטונה המוחלט של הרציונליות האינסטרומנטלית למוטיב מרכזי בביקורת החברה המודרנית. הוגי דעות דוגמת ז'אן-פרנסואה ליוטאר וזיגמונט באומן, שהפנו עורף ל"נראטיב" של הקִדמה, אימצו את טענתם של מלומדי אסכולת פרנקפורט כי המודרניות אינה כוח משחרר אלא סדר דכאני, וכי אין ראיה ניצחת יותר לזיוף שעליו היא מושתתת משגשוגה של כלכלת השוק. "ניצחון הטכנו-מדע הקפיטליסטי, שגבר על המועמדים האחרים לייעוד האוניברסלי של ההיסטוריה האנושית, הוא דרך נוספת להרוס את הפרויקט המודרני תחת מראית עין של מימושו", כתב ליוטאר. "שליטת הסובייקט באובייקטים שהושגו על ידי המדעים והטכנולוגיות העכשוויים אינה מלווה ביתר חירות, ביתר חינוך ציבורי או ביתר עושר המחולק בצורה טובה יותר".54 כפי שממחישות טרוניות אלה, ההתקפה הרדיקלית על הנאורות ועל מורשתה מתקשה להשתחרר ממפח הנפש שהנחיל לה כישלונו המחפיר של המרקסיזם לצורותיו. בעוד שבתחילת המאה העשרים נדמה היה שהמודרניות מתקדמת בשני נתיבים עיקריים - האחד של הסדר הבורגני-ליברלי והאחר של האוטופיזם הסוציאליסטי - הרי חשיפת פניה האמיתיים של המשיחיות החילונית המרקסיסטית וקריסתה המהדהדת הותירו בסוף אותה מאה אפשרות חברתית רציונלית אחת - ואחת בלבד. מבחינת האינטלקטואלים של השמאל הקיצוני, ובהם גם אלה שהתפכחו ממקסם השווא הקומוניסטי (באומן וליוטאר הם דוגמאות מייצגות), מדובר במצב עניינים בלתי נסבל. מנקודת מבטם, הקפיטליזם היה ונותר שיטה מושחתת ומשחיתה, אולי הגרועה מכולן, ואם עלה בידה לצאת מנצחת מן המאבק הרעיוני, החברתי והכלכלי, כי אז יש דבר-מה רקוב מן היסוד במודרניות, בנאורות ובמורשת המערב בכללה. המענה היחיד לכוחו המתעצם של הרשע, מנקודת מבטם של החוגים האלה, הוא פיתוחה של ביקורת פוליטית, חברתית, תרבותית ופילוסופית, שאינה מבוססת עוד על דבקות באובייקטיביות וברציונליות אלא על אידיאל מופשט-משהו של "התנגדות" לסדר הקיים.55 שימושה הגובר של המחשבה הביקורתית במושג "אושוויץ" כשם קוד לחטאיה של המודרניות56 פער פתח לשורה של ניסיונות לכרוך יחדיו את שואת יהודי אירופה ואת תחלואיה של חברת הצריכה המערבית. ג'ורג' ריצר, סוציולוג בעל שם מאוניברסיטת מרילנד, מזהה, לדוגמה, בסיס משותף רחב בין מחנות ההשמדה הנאציים ובין רשת המזללות של מקדונלד'ס. ריצר, מבקר חריף של הקפיטליזם הגלובלי, מוקיע את מה שהוא מכנה ה"מקדונלדיזציה של החברה", המעדיפה את הכמות על פני האיכות ומשחיתה את צלם האדם בשם היעילות והטכנולוגיה הלא-אנושית.57 הדרך מתאי הגז ומן המשרפות של אושוויץ ל"ביג מק" רק הולכת ומתקצרת מכאן: <*>רבים יחשבו שאין זה ראוי לדבר בנשימה אחת על השואה ועל מסעדות מזון מהיר. אך יש קו ברור ועקבי בניתוח הסוציולוגי של הרציונליות המודרנית, המוביל מן הביורוקרטיה לשואה וממנה למסעדת המזון המהיר. עקרונות הרציונליות של ובר ישימים לכל אחת מדוגמאות אלה. מתכנני השואה השתמשו בביורוקרטיה כאחד ממכשיריהם העיקריים. התנאים שאפשרו את השואה, בעיקר המערכת הרציונלית הפורמלית, לא חדלו להתקיים גם כיום. יתרה מזו, תהליך המקדונליזציה מעיד שהמערכת הרציונלית הפורמלית לא רק ממשיכה להתקיים, אלא אף מתרחבת בקצב דרמטי.58 הטקסט הזה, חשוב לציין, מופיע במקראה סטנדרטית לתלמידי מדעי החברה. הוא מעיד באיזו קלות מתרחק השיח הרדיקלי מגבולות הטעם הטוב והשכל הישר. בזכות ההכללות הגורפות שמתירה המשוואה שואה=מודרניות, יכולים אקדמאים ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות לצייר את הדמוקרטיות הליברליות כתאומותיהן בכוח של הרודניות הטוטליטריות59 ולהצמיד את התווית "נאציזם" לכל דבר שדבק בו רבב של ניהול רציונלי - בפרט אם הוא מזוהה עם הקפיטליזם התאגידי השנוא. ברי שהגזמות וסילופים מעין אלה אינם שוללים לחלוטין את עצם הלגיטימיות של הביקורת על המודרניות בכלל ועל הנאורות בפרט. לביקורת כזו יש בהחלט על מה להסתמך. מי יוכל להכחיש שהתקוות הגדולות לגאולה החילונית של המין האנושי עלו בתוהו? ומי מאמין עוד בלב שלם שהמדע יוכל לספק לחיינו משמעות, וכי בכוחה של התבונה להחליף את האמונה ואת המסורת כמקור בלעדי ואוניברסלי לזהות, לביטחון ולנחמה? החיים בחברת ההמונים המודרנית רחוקים מאוד מן האידיאלים שעמדו לנגד עיניהם של הוגי הנאורות במאה השמונה-עשרה או של חסידי הפוזיטיביזם בני המאה התשע-עשרה. הניצול הפוליטי, הכלכלי והחברתי לא פס מן העולם ולמועקות הישנות נוספו חדשות - בדידות, ניכור, דיכאון, ציניות ואפתיה. ועם זאת, הפרויקט המודרני איננו כישלון. במובנים רבים יש לראות בו דווקא הצלחה מסחררת. המדע אולי לא הצליח לספק את הערגות המטפיזיות ואת הכמיהות הרוחניות - האם התיימר אי-פעם לעשות כן? - אולם הוא הרחיב את גבולות עולמו של המין האנושי, חיזק את ביטחונו העצמי, העניק לו הגנה מסוימת (גם אם לא מושלמת) מפני כוחות הטבע וחנן אותו ביכולת לא רק לנצל את סביבתו, אלא גם, במידת הצורך, לשפרה ולתקנה. התבונה לא מילאה את החלל שנפער בנשמתו של האדם ולא הנחתה אותו אל המנוחה והנחלה, אבל היא ציידה אותו בכלים להבחין בין אמת ובין כזב, בין טיעונים מבוססים הראויים לבחינה מדוקדקת ובין אשליות, שיגיונות ורעיונות עוועים - שהנאציזם הוא אחד ההרסניים שבהם. קשה להפריז בערכן של תרומות אלה; הבחירה אם להשתמש בהן באופן ראוי אם לאו נתונה לבני האנוש, והאחריות על התוצאות מוטלת אף היא על כתפיהם. ההגות הרדיקלית מבקשת לשכנע אותנו כי פולחן הרציונליות האינסטרומנטלית השחית כל חלקה טובה בחברות הבורגניות-ליברליות. אולם האמת היא שחברות אלה, בלתי מושלמות ככל שתהיינה, מקיימות רבים מן התנאים המאפשרים גם לרציונליות מהותית לפרוח: הן פתוחות, מעודדות חילופי מידע ורעיונות ומפגינות נכונות - המגיעה לעתים עד כדי להיטות ממש - לביקורת עצמית. ואף שהשקפות סהרוריות מוצאות בהן לעתים קרקע פורייה, הנזק שאלה מחוללות מוגבל בהשוואה לחורבן שגורמות האידיאולוגיות הדוגמטיות של המשטרים האוטוריטריים. המודרניות אינה מנגנון אל-כשל; היא אינה חסינה מפני התפרצויות המוניות של קנאה, תסכול, זעם ושנאה, העלולות לגרור גם את המתוחכמת שבאומות אל התהום. דרכו של הנאציונל-סוציאליזם לשלטון ופשעיו המחרידים מדגימים זאת באופן נחרץ. אבל הנוגדן היעיל ביותר לקנאות ולאמונות ההבל - שהרייך השלישי היה רק אחד הנשאים שלהן בעידן הנוכחי - טמון עדיין בחשיבה הנאורה, בשיקול הדעת הרציונלי ובנאמנות לערכים המוסריים הנעלים שהמערב נאבק במשך זמן כה רב להנחילם לעולם כולו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 13:03 |
|
| |
הגוילם, דברים ארוכים, רפרפתי עליהם... לגבי המודרנה, הלא כל בר דעת יודע שגרמניה הייתה מהמתקדמות ביותר מכל הבחינות של תרבות המערב: מוסיקה, מדע, אומנות וכיו"ב. כך שיהיה מאוד נכון להגיד שהגרמנים היו מודרניים על כל משמעות המילה. והעובדה ההיסטורית היא, שהנאצים העסיקו סוללה של אלפי מדענים, רופאים וכיו"ב, על מנת להוכיח את טענותיהם "הפסוודו מדעיות". ספרות מומלצת: 1) "הייתי עוזרו של ד"ר מנגלה באושוויץ" – שכתב ד"ר מיקלוש ניסלי, שהיה רופא אסיר באושוויץ, ועבד כעוזרו בכפייה של ד"ר מנגלה, ומתאר את כל הניסויים הקשים. 
2) "רופאים מגיהנום: ספר לא קל לקריאה המתאר את פעילותם של אנשי "הרפואה" במחנות ההשמדה. למי שיש בטן לקרוא – מאוד מומלץ.  על מבצע האותנסיה והקשרו לתיאורית הדרוויניזם, עמד פרופ' קרשו וכך כתב: "פירושו של דבר [האותונסיה] היה הנדסה גזעית באמצעות רצח המוני, שצידוקה הוא אידיאולוגיה של דרוויניזם חברתי, ולא "המתות חסד" במשמעותה המקובלת בתור שחרור מרצון ממחלה סופנית". (איאן קרשו, היטלר – נמסיס, עמ' 244). לגבי רצח עם – משום מה יושבי הפורום לא מבינים, שהטענה "מה שונה השואה משאר מקומות בעולם שבהם נתבעו רצח עם", היא טענה שנשמעת בדר"כ ע"י שונאי ישראל, שהגם שאינם מכחישים את השואה, אבל נמאס להם לשמוע את רוממות השואה כל הזמן בגרונם של היהודים. אם אנחנו רוצים לראות את ההבדלים - בוא ניקח לדוג' את הצוענים, הרי ידוע שהם היו מועדים להשמדה ע"י היטלר. אבל, האם כל הצוענים נועדו להשמדה? ובכן לא ולא! היו צוענים בגרמניה שנחשבו לא פחות גרמניים – אריים מאשר הגרמניים הקלאסיים. האם שמענו את היטלר מתייחס פעם לצוענים? לא ולא! וזאת לעומת היהודים, שהיו על לשונו על בסיס יומי. האם הצוענים סבלו במחנה אושוויץ כמו היהודים? לא ולא. הם לא עברו סלקציה, לא עונו כמו היהודים, והרבה פעמים הפקודות לגביהם לא היו ברורות. אז נכון הם נרצחו, זאת עובדה שאי אפשר להתכחש אליה, אבל ההבדל ההשקפתי/תיאולוגי של הנאצים היה שונה כלפי כל אחד שהם השמידו מאשר כלפי היהודים. רצח היהודים בשואה לא היה סתם "רצח עם", זה היה התנקזות של שתי השקפות עולם, וערכי מוסר, כאשר מצד אחד עמדו הנאצים, ומצד שני היהודים.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 14:10 |
|
| |
מה יש לחברי הפורום לענות לטענתו של אלישיר:
"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים; לא תשכח".
בעזהי"ת שלום לחברי הפורום הנכבדים. בעבר העלתי את השאלה כדלקמן ב"בח"ח", והתשובות לא סיפקו אותי. המדובר בו הוא על נושא מחיית עמלק.
כולנו נאספנו בשבת פרשת ויקרא בבתי הכנסת, והקפדנו שלא להחסיר מילה אחת מאשר יקרא הבעל קורא "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביל מסביב, בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים; לא תשכח".
אולי וסביר להניח שבעולם הקדום השמדת קבוצת אוכלוסין הייתה מקובלת. ההסטוריון הצבאי ג'ון קיגן מתאר בספרו הנפלא "תולדות הלחימה", את מלחמותיהם של השבטים הקדומים, מלחמות שלטענתו היו לרוב טקסיות וסמליות, וכל זאת כדי להימנע מהסוג השלישי של מלחמה שהוא מפרט, מלחמת חורמה, בה כפר היה פושט על כפר היריב ומאבדו מתחת השמים. עד למאה העשרים מצאנו דפוסים דומים וחוזרים על עצמם של השמדות עם בצורות אילו או אחרות, ולמשל במאה העשרים שטרם מלחה"ע ה-2, השמדת ארמנים בידי התורכים, וג'ינוסייד גרמני למאות אלפי אפריקנים בתחילת המאה.
אבל הנה, הייתה השואה, והיו משפטני נירנברג. דומה שכמעט כל העולם כולו חרט על לוח הלב, שטבח באוכלוסיה אזרחית שאינה מעורבת ישירות בסערת המלחמה, הינו ממעשי הגנאי והתועבה הגדולים שביותר של המין האנושי.
קל וחומר בן בנו של קל וחומר, השמדת עם שלם, מנער ועד זקן טף ונשים, ללא חמלה וללא חנינה. ראשית, בתור יהודים, בניו של אברהם אבינו שנתחבט אל מול הא-לקים בתפילה על אנשי סדום (ואפילו שהיו רעים וחטאים מאוד),
התפיסה כאילו עלינו מיידית להצדיק את מצוות מחיית עמלק ולא לתמוה אחריה, אינה קרובה אל ליבי. מי שמזדעזע מהמצווה הזו, מי שאומר שאפילו אם יצווה עליו הא-לקים ית"ש ישירות –לעשותה; לא בריצה ובחדווה הוא יצא למלאכה, וכל שכן חילוני שאינו מרגיש מחויב לתיאולוגיה התורנית –ויוצא כנגד זאת במילים חריפות הרבה יותר, כל אלה צודקים מאוד ונכונים מאוד, ולולא פרשת זכור מה בכלל יכולנו לענות להם.
אשמח אם אי מי משוכני הפורום יטול את הכפפה, וינסה להתמודד רעיונית -הן עם הבנת מצוות מחיית עמלק לאור השואה (ולא רק כאי הבנה, אלא אולי גם להיפך כהבנה גדולה יותר), והן עם הצורך להסביר עצמנו לאנשים שדבר הא-לקים רחוק מהם –ותוקפים בשאלות ותמיהות קשות.
אמרו לי אתם: לו היו הנאצים מוכנים להשאיל לנו את תוכניות תאי הגזים, על התאים והציוד הטכני הנלווה, ובאותו זמן הנה הנה היה מגיע הזמן ובא נביא וכו' ומורה מי הם העמלק וכמו כן ה' מניח לנו מכל אויבינו שמסביב וכו', האם הלכתית הייתה בעיה להשתמש באותם תאי גזים ממש? ומדוע לא בעצם?
ואם כן, איפה נשאר בנו צלם א-לקים -כדאמרי אינשי?.
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1326807&forum_id=1364
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 14:48 |
|
| |
| dfl כתב: | | באמת אינך יודע לאן אני חותר?
אתה חושב שצריך להתגונן מפני הגרמנים כמו ממגיפה. . |
|
dfl היקר:
חברי הפורום טענו כלפי שאני כאילו מצדיק\מחזק את הטענה של הגרמנים, ושיוצא מדברי שהאשמה כלפיהם היא לא כל כך חזקה,
על זה מגיע התגובה שלי שזה לא נכון שלרשע יש בחירה אפי' שחונך וכו'
ועוד אמרתי שהקרבן, לא צריך לעניין אותו האם הרוצח מסכן וחונך לא טוב, מזיקים יתושים גם לא אשמים ובכל זאת אנו מחסלים אותם,
איך היגעת שאני חושב שצריך להתגונן מפני גרמניה כמו ממגיפה ?
אני הסברתי שכמו ממיגפה מתגוננים בלי לחשוב על טובת היתושים כך חייבים אנו להתגונן מפני כל רוצח אפי' רוצח שהוא חולה נפש,
יכולת לשאול אותי פשוט, האם אני חושב שהעם הגרמני כהיום הם רוצחים ?
בוודאי שלא !
אבל אני חושב כשהם יורדים ? הם יורדים עד התאום ! כי יש להם את הכלים, (ואמרו את זה חז"ל גם כלפינו היהודים,)
ואיזה כלים יש להם יותר מעם\תרבות אחרת ? על זה הסברתי, את החינוך הנוקשה וכדומה,
ואיך זה עובד ?
והיות שהעם הגרמני מחונך להיות ראש קטן ומרובע, אז ברגע שההנהגה הם רשעים ורוצחים ? כל העם יעשה מה שההנהגה תדרוש מהם,
ותשאל איך עושים זוועות ? איך העם עומד בדרישות של ההנהגה שלהם ?
התשובה שכל התרבות שלהם בצורת זוועה, בחינוך בזוגיות וכדומה,
ואם תשאל שהחיי יום יום אמורים להפריע למשהו, (שהם מחנכים כך או שהם אוהבים דווקא חיי זוגיות וחינוך נוקשה,)
לא זה לא אמור להפריע לאף אחד ! כל זמן שההנהגה בסדר, הצאן ילכו לפי ההנהגה,
אין תרבות בעולם שהנהגה מצליחה לעשות עם העם שלהם כפי שההנהגה הגרמנית עשתה, (אני מדבר באופן דמוקרטי, ולא בהנהגה דיקטטורית)
אני בכלל חושב שהעם הגרמני היא לא עם חכם בכלל, מה שכן ? החכמים (הקרים בטבעם) שולטים שם ולכן ההצלחות שלהם,
עצם החינוך הנוקשה מוציא מהם את הטובים בחכמה, והשאר הלא מוצלחים הולכים בעניים סגורות אחרי החכמים הקרים, (כי חונכו למשמעת וסמכות,) התוצאה היא שלחכמים יש רובטים מוצלחים לכל סוגי העבודה,
חשיבה עצמית יש רק לחכמים השולטים שם, השאר רובוטים,
בעמים אחרים אין את זה מסיבה הפשוטה, בכדי לנהל מפעל לדוגמא, חייב הבוס להיות אדם קר ועניני, ולהיות כזה בוס חייבים להיוולד בגרמניה,
לגבי חז"ל שאמרו על היהודים כשהם יורדים יורדים עד התאום:
לדעתי אין את זה כהיום, היום יהודי כופר גם יכול להיות אדם טוב, חז"ל התכוונו שיהודי לא רוצה לקיים מצוות מתוך עצלות או מתוך היותו אדם רע, אז זה מביא אותם לרדת לתאום,
הרי הצלן לא יהיה לו לאכול, ואז יגיע למצב שיהא מלסטם את הבריאות, וכך אדם שלא רוצה את עול התורה והחיים בגלל רוע הלב שלו,
אבל כהיום שהכופרים באים מתוך חוסר אמון ואמונה, ולא בגלל עצלות או רוע, אין סיבה שהם ירדו לתאום,
להפך: אם האנושות יגיע למצב של ערכים נכונים לכלל האנושות, אז יבטלו רוב המצוות, וזה עומק דבריהם של חז"ל שלעתיד לבוא יבטלו רוב המצוות,
תוקן על ידי maxmen ב- 04/08/2010 15:44:21
|
|
|
|
|
