הנאצים ראו את התלמוד כמשקף את "הנחיתות" היהודית

04.11.2010 | 14:58 | דר' אסף ידידיה

התלמוד נתפש על-ידי הנוצרים בימי-הביניים המאוחרים בדומה לאופן בו נתפש ספר "הברית החדשה" על-ידי היהודים – טקסט דתי האחראי לסטייה מן האמונה האמיתית. עם זאת, ידיעת התלמוד בקרב הנוצרים היתה מועטה ורק במאה ה-13, ביוזמתם של מומרים אחדים, התברר למלומדים נוצרים כי ליהודים טקסט מקודש נוסף, המנחה אותם בחייהם היהודיים והוא התלמוד, הכולל אגדות ואמרות אנטי-נוצריות. משום כך, הלך התלמוד ותפס מקום מרכזי בפולמוסים שבין מלומדים נוצרים ויהודים עד כדי העלאת 24 קרונות מלאים בספרי תלמוד ב-1242 בפריס.

עם המצאת הדפוס, בשנת 1445, החל שלב חדש גם בהפצת התעמולה האנטישמית בקרב החברה הנוצרית. אט-אט עברה נקודת הכובד של הפולמוס הנוצרי נגד היהדות מהוכחת "עליונות הדת הנוצרית ועזיבת ה' את עם ישראל" להתקפות בוטות על חוקי היהודים ומנהגיהם, שהתמקדו בתלמוד. מגמה זו הובלה על-ידי יהודים מומרים, שהכירו את התלמוד וסיפקו את המידע על הכתוב בו לצורך המאבק הנוצרי ביהדות וזכו על כן להוקרת החברה הנוצרית, שאליה הצטרפו.

ספריהם של יוהן פפרקורן, ויקטור מקרבן, אנטוניוס מרגריתה ויוהן אייזנמנגר הגבירו את ההתקפות על התלמוד בנימוק כי הוא מכיל היתרים מפורשים לרמות ולהונות את הנוצרים ואף לרצוח אותם, וכן חרפות וגידופים של הנצרות. מטרת תעמולה זו, כפי שהצהיר אייזנמנגר בפרק האחרון של ספרו, היתה לסייע ליהודים להכיר בטעותם ולהודות באמיתות הנצרות. הטקטיקה היתה להוכיח לכאורה כי היהדות היא דת בלתי מוסרית ומתוך כך להביא למסקנה כי הנצרות היא הדת הנכונה.

האנטישמיות הנאצית נבדלה מצורות קודמות של שנאת יהודים בתפישותיה הגזעניות. את מקורן של תפישות אלה ניתן אמנם למצוא כבר בהשקפותיהם של הוגי דעות אנטישמיים מודרניים וגזעניים מן המחצית השניה של המאה ה-19, אך הן יושמו כמדיניות אנטי-יהודית רק ברייך השלישי. ה"יהדות", כמושג וכתופעה, נתפשה אצלם ככוללת שאיפה לשליטה בעולם, ניצול קפיטליסטי, קומוניזם, חומרנות, קוסמופוליטיזם, מתירנות חסרת רסן ועוד. מאפיינים שליליים אלה של היהדות הוצגו על-ידיהם כתכונות של הגזע היהודי. כתוצאה מכך כוונה המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים לרדיפת כלל היהודים – הדתיים, החילוניים והמתבוללים ולא התמקדה בהיבטים הדתיים של היהדות.

יחד עם זאת, ההתקפות על התלמוד נמשכו גם תחת השלטון הנאצי ואף מצאו את ביטוין בספרות התעמולה הנאצית, הגם שמטרתן היתה שונה מזו של אייזנמנגר משום שלא ביקשו להעביר באמצעותן את היהודים על דתם. התקפות על התלמוד הופיעו בעיתונות האנטישמית כדוגמת Der Hammer של תיאודור פריטש – פובליציסט גרמני שנודע בפרסומיו האנטישמיים בתקופת הקיסרות וריפובליקת וויימר וראה בהיטלר את מושיעה של גרמניה, ואשר התעמולה האנטישמית שהפיץ הזינה את התעצמות המפלגה הנאצית. התקפות על התלמוד הופיעו גם בעיתונות הנאצית כדוגמת Der Stürmer של יוליוס שטרייכר, Der Angriff של יוזף גבלס ו- Völkischer Beobachter של אלפרד רוזנברג. וכן בעיתון הקתולי, שראה אור במינכן, Schönere Zukunft, שלאחר עליית היטלר לשלטון, הוחלפו עורכיו בחברי המפלגה הנאצית ובעיתונים נוספים.

התקפות על התלמוד פורסמו גם בספרי תעמולה נאציים אחדים: "אי מוסריות בתלמוד" של אלפרד רוזנברג (1893-1946) – האידיאולוג הבלתי מוכתר של המפלגה הנאצית; בספר "יסודות התלמוד על מעמד הלא יהודים" של וולטר פסולט; בספר Juden Richten sich selbst של פרנץ רוזה; בספר "רצח – יהדות – עונש מוות" של הרמן שרור; ובספר "רוח התלמוד" של יוהן פול.

ההתקפה הראשונה על התלמוד פורסמה בספרו של אלפרד רוזנברג "אי-מוסריות בתלמוד", שפורסם במינכן ב- 1920. בספר זה מסיט מחברו את נקודת הכובד מהתמקדות בדת היהודית, שהתלמוד הוא החיבור הפרקטי שלה, להתמקדות בגזע היהודי. בדרך זו הוא גיבש הלכי רוח, שעלו כבר בסוף ה-19 לכדי אידיאולוגיה. במבוא לספרו כותב רוזנברג כי בתלמוד נמצאת ההוכחה לכך, שההתנהגות הבלתי מוסרית של היהודים היא פועל יוצא של האופי הבסיסי שלהם. זאת, בניגוד למחברים הנוצרים, שטענו שהתלמוד, כטקסט דתי, הוא המקור להתנהגותם הבלתי מוסרית. לטענת רוזנברג, התלמוד משקף את האופי הגזעי היהודי הערמומי, המשותף לאורתודוקסים, ליברלים, חילונים ומומרים כאחד. לטענתו, "אפילו בקרב האתאיסטים ספסרי הממון והמהפכה, הרוח הערמומית של התלמוד חיה ברציפות".

רוזנברג, שספרו יצא במהדורות נוספות בשנים 1935-1933, הדגיש בו את רוח התלמוד הכללית כפי שהוא ניסח אותה ולא חוקים ספציפיים הנוגעים ללא יהודים. וכך כתב: "אנו מוצאים את המתודה של התלמוד משתקפת בדיוק במבנה הרוחני של מחשבת העיתונאים ועורכי-הדין היהודים. הם פועלים בהתאמה לתלמוד אפילו אם אינם יודעים את הכתוב בו. לא התלמוד יצר את היהודים, אלא היהודים את התלמוד. הוא שמר על הרוח של הגזע היהודי ללא שינוי במשך יותר מאלפיים שנה".

מחברים נאצים המשיכו בשנות ה-30 את הקו שהתווה רוזנברג ועל כן ההתקפות עליו שימשו אמצעי לדה לגיטימציה של היהודים, וכראיה לכך שההאשמות הקולקטיביות כנגד היהודים מעוגנות בספר הבסיסי של היהודים.

אף כי הגזענות הנאצית לא גילתה עניין מיוחד בהיבטים הדתיים של היהדות השימוש בתלמוד לא היה רק בבחינת טקטיקה אמוציונלית פופוליסטית, כפי שנהגו גבלס ושטרייכר בסמלים יהודיים דתיים ולא רק התקפה על סמל יהודי מובהק, אלא אמצעי הכרחי, שגישר בין שנאת הדת הישנה ושלילת הגזע החדשה, בקושרו כל יהודי ויהודי בלי להפריד בין יהודי טוב ליהודי רע. ניתן לומר, בעקבות דברי פטר פולצר, במבוא למהדורה השניה של ספרו על האנטישמיות, כי הוא משוכנע יותר מבעבר שהמסורת של שנאת היהודים הדתית היא תנאי הכרחי להצלחת התעמולה האנטישמית. התועמלנים הנאצים הבינו זאת ולכן עשו שימוש מושכל ונרחב בתלמוד.

בקריקטורה Talmud שהוכנסה על ידי יוליוס שטרייכר לתערוכת 'היהודי הנצחי", שהוצגה
בגרמניה ב-1938, רואים רב יהודי מורה לתלמידו, הרוכן על גבי כרך של התלמוד:
"בתלמוד כתוב, כי רק היהודים הם בני אדם, ואילו שאר העמים מתוארים כבהמות":

_________________