הבנאליות של הרוע

גם אני פרסמתי לא מזמן מאמר על הכנסייה והשואה, ראה: "תגובת הכנסייה הנוצרית לנוכח רדיפת היהודים בשואה".

...................................................................................................................................

בע"ב,

אנסה את כוחי בפתרון הדברים, ואם הם אינם לרוחך זכור נא לי את דבריו של גביהה בן פסיסה לחכמי ישראל לפני שיצא לדיון לפני המלך:

מונחים משפטיים/רעיוניים בתלמוד

הטענה שילדי הגויים נחשבים כבעלי חיים, ומשתמשים בדברי התלמוד במסכת יבמות:[1] "אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה [הפקירה התורה את זרעו של הגוי] דכתיב "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג). דהיינו שאין לבניהם קרבת משפחה אליהם, כמו בבעלי חיים.

טיעון זה, שהוצא לגמרי מהקשרו, משמש עד היום את המלעיזים למיניהם, כאשר הם מתעלמים לחלוטין מאמירות אחרות של חז"ל המוכיחות שהגוי הבן אכן מתייחס לאביו, והתלמוד באותה מסכת[2] מוכיח שלגבי היחס, דהיינו להיקרא בן לאביו, אכן הגוי מתייחס לאביו. וכן לגבי ירושה, הבן יורש את אביו הגוי, כמבואר במסכת קידושין[3], וכן לגבי אחות אביו מאמו מתייחס הוא לאביו לדעת רבי אליעזר[4].

אז במה עוסקים דברי חז"ל הללו? הם עוסקים בדיני ייבום, למקרה שאם שתי אחים יעשו יהודים (יתגיירו), אזי אומרת התורה שאין הילדים מתייחסים אחר אביהם לאותו עניין משפטי-הלכתי זה, והדבר דומה למציאות שבעלי חיים גם אינם מתייחסים אחר אביהם. למה הדבר דומה? לפוסקי ההלכה שמכנים את טקס הנישואין הרפורמי "חספא בעלמא" [ביטוי תלמודי לדבר נטול ערך, ובעיקר לשטר משולל כל תוקף משפטי], ואע"פ שהם נישאו בהרבה אהבה ורגש, באים הפוסקים ואומרים שכל הקשר ביניהם מבחינה משפטית-הלכתית נטול ערך. ואותו דבר בעניינינו, חכמים השתמשו באותה האמירה כדי לתאר לנו מציאות משפטית-הלכתית ע"י דימוי, ולא שבאמת ילדי הגויים נחשבים כבעלי חיים חלילה. והגם שהדברים נשמעים קשים לאוזן לאדם שלא אמון על לימוד מעמיק בתלמוד, יש לדעת שזהו נוף התלמוד, וחכמים משתמשים בדימוים שונים ומשונים לתאר מציאויות משפטיות/רעיוניות. ובתור דוגמה לשפה התלמודית אפשר לצטט את האמירה התלמודית:[5] "אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא - חגריהו על מתניך". כאן אומרת הגמרא שתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, ואין הכוונה לגנות תלמידי חכמים ולומר שהם כמו נחשים חלילה. אלא כאשר חכמי התלמוד רצו להשתמש בתכונה מסוימת, הם הביאו כמשל את הנחש, שאצלו תכונת הנקמה בולטת לעין, שכל המתגרה בנחש מיד מכניס את עצמו לסכנה שמא הוא ינקום. כך גם צריך תמיד חכם לעמוד על המשמר שלא יתגרו בו, ויפגעו בכבודו, ויש לו לעמוד ולהילחם על כבוד התורה, וכמו שאומר דוד המלך בתהילים:[6] "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".

• את שתי התיאורים הראשונים מגולל ניצול מחנה אושוויץ פרופ' רודולף ורבה, בספרו "ברחתי מאושוויץ", וכך כתב:[1] "שיעור התמותה במחנה היה מחריד רבים מתו בבירקנאו רק מפני שהאוחזים במקל [הס.ס או קאפו] רצו להתבדר, או חיפשו עיסוק שיגוון את החדגוניות של שגרת היום-יום. לפעמים מצאו אסירים ששקעו בבוץ ולא היו יכולים להיחלץ מאפיסת כוחות. הם היו משכיבים את הקורבנות על הרצפה, ומניחים מוט של ברזל על צווארם. אחר-כך היו שניהם קופצים על המוט כאיש אחד ושוברים את מפרקתו". 

• התיאור השני שלו:[2] "דאגתי היחידה הייתה הקור באותו יום קשה של דצמבר. אעפ"כ כשנכנסנו לבירקנאו נעלמו כל מחשבותי על מזג האוויר. פתאום במרחק כמאה מטרים ממני, ראיתי לפחות כעשרת אלפים נשים עירומות עומדות בשקט בשורות מסודרות, סביבן אנשי ס.ס במדים ירוקים. המראה היה כה גרוטסקי, שאפילו אונטרשארפיהרר ספרסם, שישב בתא הנהג, אדם שראה מעשי אכזריות לרוב, ואף השתתף בהם והתייחס לכך באדישות, ציווה על הנהג להאט את המשאית, הוא רצה לראות את המתרחש מקרוב. כשחזרנו אחרי שלוש שעות הן עדיין עמדו שם עירומות בכפור, אך עכשיו הצטמצם מאוד מספר השורות, והמשאיות היו מלאות ביהודיות שדרכן לתאי הגזים...".  

• מקרה נוסף מובא בספר: "אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות":[3] "קבוצה של אסירים חפרה תעלה מלאה מים. עד העיד כי אנשי הס.ס אילצו אותם לקפוץ לתוך התעלה. היה עליהם לקפות למים ולשחות. ואז הם הורו לאסיר ששמו אייזק – כינויו במחנה היה אייזק החזק – להטביע את חבריו. לבסוף הם הורו לו להרוג את אביו. בשעה שהטביע את אביו, השתולל אייזק כמו מטורף והחל לצרוח. ולכן שטרק [אחד משומרי הס.ס] ירה באייזק במים".