| נשלח ב-2/8/2010 18:28 |
 |
| |
אלימות במשפחה: כוחה של סברא
פעם שאלתי בפורום מאיפה הגמרא (קידושין לא.) לומדת את הדין שאשה חייבת בכבוד בעלה. השיבוני שזו סברא. צאו וראו לאן אפשר להגיע עם סברא! מודגשים דברי הרמ"א, אה"ע סי' קנ"ד ס"ק ג
איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. התחלה טובה! הרי אין הלכה מיוחדת שמתירה לאיש להכות את אשתו, [בשונה מבנו ותלמידו, כמ"ש הרמב"ם ספ"ו מדעות ופ"ב מת"ת ה"ב ופ"ה מרוצח ה"ו], ולכן המכה אשתו דינו כמכה אחד מישראל, ואיסור דאורייתא יש כאן - "לא יוסיף להכותו". ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא.
א גויישע קאפ! פולנים שיכורים מרביצים לנשותיהם, לא נייס ג'ואיש בויז כמונו.
עכשיו החלק שקשה לצפייה.
וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת באביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, י"א דמותר להכותה, וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא הראשונה היא עיקר. אם ריקא מהשוק מקלל את אבי ואמי, להכותו על כך מי שרי? ובתחילת דבריו כתב הרמ"א בפירוש שהכאת אשתו אסורה כהכאת חבירו! אלא שזו היא כוחה של סברא, לא עוקרת הרים וטוחנתן זה בזה, אלא עוקרת הלכות ומחדשתן בהינף קולמוס. עלינו לשבח שלא סבר הרמ"א כמו הי"א שמותר להכותה אף אם נשתהתה בהכנת ארוחת הערב יותר מהרצוי, או אם השאירה כלים בכיור כל הלילה עד הבוקר.
במחשבה שנייה - אולי אפשר לדייק מלשון הרמ"א, שכל "אשה רעה" מותר להכותה? וצ"ע.
תוקן על ידי מקסוול ב- 02/08/2010 18:55:14
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2010 18:44 |
|
| |
חיפשתי בפרויקט השו"ת ומצאתי שקדמך ר' יהודה אסאד, בשו"ת יהודה יעלה, יו"ד קסד. עי"ש מה שמתרץ, ועת עתה נראה שהקושיא בעינה עומדת.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2010 19:04 |
|
| |
מקסוול,
אכן הסברא היא הבסיס לרוב ההלכות שבידינו (כולל אלו שנדרשות מפסוקים). והסברא דרכה שהיא משתנה מדור לדור ומחברה לחברה ומזמן לזמן. אין בכך שום פסול. ואם התקדמנו היום, וכיום אנחנו מבינים שהדברים בלתי סבירים, אזי הסברא שלנו אומרת שאין רשות לבעל להכות את אישתו. הבעייה אינה עם מקומה של הסברא, שכן אני לא מצליח לראות לה תחליף. הבעיה היא עם אנכרוניזם, שאתה שופט קביעות של דורות קודמים במשקפיים של דורנו.
הדברים מחמירים יותר אם נתייחס לתוצאות של דרשות שנראות בעייתיות כיום. אפילו ההלכה שאין לתת שררה לאישה (שהוזכרה באשכול ההזוי על פורום תקנה על ידי נדב שנרב, וראה תגובתי שם). שם באמת מתעוררת שאלה עד כמה נרשה לעצמנו לשנות דברים לאור שינוי הערכים והמציאות. אבל סברות נוסח הרמ"א אני לא רואה בהן שום בעיה. הן פשוט לא רלוונטיות היום, וזהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2010 19:12 |
|
| |
אם רוב ההלכות מקורן מסברא ואם סברות משתנות מדור לדור ואם ניתן לחלוק על הלכות קדומות שנקבעו מכוח סברא אז מה ההתנגדות שלך לרפורמה?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2010 19:16 |
|
| |
אין לי התנגדות לטענות שינוי שמתבססות על נימוקים שמחוייבים למסורת. יש לי התנגדות לטענות לא מבוססות. המונח 'רפורמה' מחביא כמה סוגי נימוקים ויש להבחין ביניהם, ולא להתייחס ל'רפורמה' במונח כוללני.
לדוגמא, אי אפשר לומר שכיום מותר לעשות מ לאכה בשבת בלי להסביר ולדרוש את הפסוקים באופן הולם. זה מפורש בתורה שאסור לעשות מלאכה. אמנם אם יוצע הסבר פרשני סביר לזה, אין לי התנגדות עקרונית. צריך לבדוק דברים לגופם.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 08:21 |
|
| |
חושבני שמקור הדיון בטעות יסודו. בתה"ד (איני זוכר בדיוק היכן) התיר להכות את אשתו המקללת את הוריו (או הוריה, איני זוכר) בנימוק כי כל מי שהוא תחת ידו של אדם חייב האדם לכופו מלעוות. אין זו הלכה המיוחדת לאישה. (אולי אפילו ביחידות צבאיות מסויימות ששם הנוהג המעשי הוא כי הטירונים "תחת ידו" של המ"כ או מ"מ אזי הוא חייב לכופם...?). זה נראה המקור לדין. אם היום ההסתכלות היא כי אישה אינה תחת ידו של אדם – אז לא. וצ"ע אם פמיניסטית שבעלה (שאולי הוא תחת ידה") מקלל את הוריה יכולה להכותו...., או שנשים אין כוחן אלא בפה...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 09:35 |
|
| |
לעניות דעתי יש כאן הקשר כללי שלא דנתם בו.
יש בהלכה באופן כללי "חור" רציני (מה שקוראים המשפטנים לאקונה) ביחס להתחיבויות עתידיות וכל שכן ביחס לאכיפתן. אפילו לגבי הדבר הפשוט והמובן, מעשה שבכל יום כמו החזרת הלואה [כלומר כפיית הלווה לקיים את התחיבותו העתידית לשלם חזרה את הכסף למלוה] המצב מסובך. או שמסבירים ששיעבודא דאורייתא ולכן המלוה לא כופה את הלווה לעשות כלום אלא גובה מה ששלו כבר (כלומר שאין באמת התחיבות עתידית אלא קנין מעכשיו), או שבכלל הכל בנוי על פריעת בעל חוב מצווה ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו וכו' וכו'. כבר אתם רואים שהעקרון של "כיבוד חוזים" כפי שהוא מכונה היום פשוט חסר מן הספר.
המצב מסתבך כשמדובר בהתחיבויות לא ממוניות. ראשית, העקרון של "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" אומר בעצם שאי אפשר לקנות ממנו התחייבות לעבוד. יתר על כן, מה הדין בעבד? התורה מאפשרת לאדם לקנות עבד. נניח שקניתי עבד והוא לא מסכים לבצע את הוראותי, איך אני אמור לכפות אותו לעבוד? אתם מוזמנים לחפש את התשובה לשאלה הזו - למיטב ידיעתי היא לא מופיעה בשום מקום.
מה באמת קרה בזמן שהיו לאנשים עבדים? אני מניח שהם הכו אותם (האם יש סנקציה אלטרנטיבית?). אבל להיכן הלך איסור "לא יוסיף" והחיוב הממוני לפצות עבור ההכאה? לא ברור.
בחובות הבעל והאשה חוזר שוב אותו סיפור. הבעל מתחייב בכתובה "ואנא אפלח ואזון". האם ניתן, אם כן, לכפות אותו לעבוד ולהרויח אם אין לו כסף? רבינו אליהו סובר שכן, אבל לא פוסקים כמוהו, כלומר בשורה תחתונה האשה יכולה לגבות מנכסיו אבל לא לשלוח אותו בכפיה לעבוד אם אין נכסים כאלו.
מה שהביא כאן מקסוול הוא תמונת המראה של הבעיה. מה קורה אם האשה לא עומדת בהתחיבויותיה בכתובה? זו בדיוק מחלוקת הרמב"ם והראב"ד המפורסמת, והשאלה היא שוב אם הסנקציות הן ממוניות או שמדובר על כפיה בשוטים. גם הדוגמה כאן של מקללת יולדיו בפניו קשורה לעניין שהרי היא נמנית בין אחד הגורמים להפסידה כתובתה, כלומר שה נתפס כאחת מזכויות הבעל בנישואין שהאשה לא תקלל את הוריו.
איך שלא יהיה, זו בעיה כללית לגמרי, שהתפרצה בראשונים ובאחרונים מפני שהמושג של כיבוד חוזים (הנובע מחוב על הגברא שנוצר מתוקף החוזה) לא קיים בהלכה, וממילא השאלה מה לעשות כשמישהו לא מכבד חוזה היא בעייתית ביותר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 10:25 |
|
| |
נדב
האם במערכת חוק אחרות כן ניתן לכפות התחייבויות לא ממוניות יותר מאשר באמצעות קנסות שמסוכמות מראש או שנוהגות באופן כללי? נראה לי שאף פעם אין אפשרות לכפות מתן שירות בעין , אלא רק פיצוי ממוני וזה קיים גם בהלכה. למשל זה שפועל יכול לחזור בו בחצי היום , לא בהכרח פוטר אותו מנשיאה בנזקים. אין הסוגיא (ריש השוכר את האומנין) לפני , אבל ככל הזכור לי לפחות אין הדברים חד משמעיים כמו שכתבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 15:12 |
|
| |
נדב,
לגבי חוזים המצב מסובך יותר. חוזה הלוואה אינו חוזה רגיל, ובפשטות התורה מגדירה את החוזה ולא הצדדים. והיא מגדירה את ההלוואה כסוג של מתנה, אלא שיש מצווה להשיב את ההלוואה בחזרה (וראיה לזה היא מפורע חובו שחשיב כמבריח ארי, ולא משתרשי ליה). הקשר בין שעבודא דאורייתא לבין פריעת בע"ח מצווה מסובך, ואיני יכול כעת להיכנס.
לגבי חוזה עבודה, מדובר בשכירות, וגם שם התורה היא שמעצבת את החוזה. לא נכון שאין חובה לקיים חוזים, אלא שהחוזה שם הוא חריג. לדוגמא, חוזה של קבלן אינו ניתן להפרה בחצי היום.
אבל לדעתי כל זה לא קשור במאומה לנדון דידן, שכן ההכאה של האישה אינה מותרת רק כדי לקיים את החוזה ביניהם. הרי כשהיא מקללת אותו זו אינה הפרת חוזה ביניהם. לא מדובר על הכאה שלה כדי לקיים את זכויותיו (לדוגמא, אם היא ממאנת לשמש עמו וכדו'). לכן ברור שהזכות להכות אותה נובעת מתפיסה היררכית בין הבעל לאישה, כמו בינו לבין הילדים. הוא אמור לחנך אותה, כמו שהוא מחנך את ילדיו.
אך, היו ימים...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2010 22:28 |
|
| |
אצטרך יותר זמן לחזור על נקודות פרטיות בתוך הסוגיה, אבל בכל זאת אנסה להסביר את עמדתי הכללית.
אני חושב שההלכה לא מכירה בעקרון הפשוט לפיו חוזים יש לכבד. עקרון זה אומר שאדם שניתן להוכיח כי קיבל עליו התחייבות בגמירות דעת מספקת חייב לממש את אותה התחייבות. השאלה איך לכפות אותו היא כמובן עניין משתנה מדור לדור, ואינו דומה אפני הכפיה ברומא העתיקה לאפני הכפיה בצרפת המודרנית, אבל הכפיה - תהא בשוטים או בקנס או בבית סוהר - באה מכח התחייבות שרובצת על הגברא, לא על שעבוד נכסיו וכיוצא בזה.
למיטב הבנתי בהלכה אין כזה דבר. ההלכה מכירה עצמים, ומתיחסת בדרך כלל לדברים ממשיים - קרקעות, מטלטלין, כספים - לא לחיוב ערטילאי הרובץ על האדם. עובדה היא שאפילו עד הדורות האחרונים כשרצו לקנות ממישהו התחייבות על מעשה עתידי שניתן יהיה לאכפה בדין תורה היו משביעים אותו, כלומר החיוב גברא היחיד שאנו מכירים הוא כלפי שמיא (שזה כמובן גם התוכן של עבדי הם).
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 12:49 |
|
| |
ברכותיי נדב, הצלחת להפוך נושא צהוב ועסיסי כמו שוביניזם תורתי ואלימות במשפחה, לשעמומון משפטי בנושא חוזים...
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 13:21 |
|
| |
נדב,
כתבת לגבי ההערה על חוזים, שהיא ודאי נכונה (בנוסחה הזה). אבל לא השבת האם לדעתך ה'שעמומון המשפטי' הזה עדיין קשור לנושא ה'צהוב' של האשכול? אני טענתי שלא.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 14:10 |
|
| |
רב מד"א
אין כאן סברא שבעל אחראי על החינוך של אשתו. הרי ההיתר להכותה אינו כאשר היא לא ברכה ברכהמ"ז או אפילו טבלה עם חציצה.
הסברא סובבת על כבוד הבעל ורק על כבוד הבעל. ודו"ק.
הפואינטה שלי היא שעם סברא כזו אפשר מעיקרא להפוך לגמרי את האיסור שהרמ"א פותח בו ולתת היתר גורף. ועל מה יישאר להתווכח? מי יביא ראיות בכה ומי בכה?
לפי דבריך, או שצריך למסור את התורה לאנרכיה של מאות אלפים שיודעים ללמוד או חושבים שהם יודעים ללמוד, [ואז לא תהיה לך שום זכות לומר שאסור לבעל להכות את אשתו], או שתשתמש ביהדות כשפחה חרופה שכל תפקידה הוא לתת גיבוי למוסכמות מודרניות. וזאת על חשבון מה שאפשר לכנות מוסכמות הלכתיות\ישיבתיות.
[זה מזכיר לי את לייבוביץ', שעם כל הפטפוטים הדתיים על לשמה-לא-לשמה בסופו של דבר שפט כמעט הכל לפי שיקולים חילוניים של פשיזם-לא-פשיזם]
בקיצור, אם אתה רוצה להשתית את כל היהדות על סברא, [ואני לא חושב שנכון לעשות כך], עליך לתחום את הסמכות: למי מותר לסבור, וכמה מותר לסברא להרחיק לכת.
אם מותר לסבור הכל [כמו שכתבת פה לעניין שבת], למי מותר לסבור הכל? פגשת פעם את הסברות של ר' מנשה קליין? יש לך במה להילחם בסברות שלו מעבר לאינטואיציה מערבית מודרנית?
אוי, מה יפה כוחה של סברא!
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 14:26 |
|
| |
לענ"ד העניין אינו הבדל בסברות המתחדשות בכל יום, אלא הבדל מציאותי. אם ניקח כנתון שהנשים היו חסרות השכלה ומעמד, אם כן חינוכן הדתי באמת הופקד ביד בעליהן. כדרך שב"ד מכין וכופין לקיים תורה ומצוות, כך הוענקו כלים אלו לכל מחנך, בין אם זה אב לבניו, רב לתלמידיו, נגר לשולייתו, ובעל לאשתו.
ברור שכאשר עלו יכולותיה השכליות של האשה, השינוי חל במציאות, ושוב לא שייכת כאן כפייה על המצוות, כדרך שאינך כופה את ידידיך שלא לדבר לשון הרע על ידי כמה בעיטות.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 20:00 |
|
| |
מקסוול,
זה חינוך, שהרי לשמור על הררכיה וכבוד לראש הפירמידה הוא חלק מהחינוך. כמו הורים לילדיהם. אני מניח שהרמ"א היה כותב דבר דומה גם לגבי אישה שלא מברכת ברכת המזון.
דבר נוסף, אני לא רואה כיצד אתה יכול לבסס משהו ללא הסתמכות על סברא. אין דין אחד בעולם שתוכל לגזור בלי להיזקק לסברא. כך שאיני רואה מקום לויכוח על זה. והרי כבר אמרו שסברא דאורייתא (והראיה מדברי הגמרא: למה לי קרא סברא היא).
ואכן עם כל סברא אפשר להפוך הכל. מה לעשות? יש לך אלטרנטיבה? כשיש מוסד מוסמך אז ודאי הם הפוסקים האחרונים גם בעניין הסברות. אבל כשאין אז אין.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2010 22:57 |
|
| |
מיכי
אכן גם אני הק' חושב שנושא האשכול לא קשור לעניין. אפשר לבחון את תפיסת היחס לנשים בתורה או אצל חז"ל לפי חובות הבעל והאשה, אבל עניין האכיפה הוא חלק מבעיה כללית שונה.
|
|
|
|
|
