סברות בתלמוד וסתירות לוגיות

אכן כך פרש המידות לחקר ההלכה (כמדומני במידה כב). בדקתי עכשיו חלק מהמקורות של ר"ש שקופ לשיטתו וניראה לי שהסבר זה יכול לשמש כאלטרנטיבה לפירושו ללא הסתבכות עם הבעיה של קדמות המסובב לסיבה (אך צריך לעיין בזה).

אם נקבל את ההסבר שהצעתי בפתיחת האשכול לחילוק של המידות לחקר ההלכה בין סיבה גורמת למונעת (עדיין צ"ע לדעתי), נמצא שלסוגיות הנ"ל יש הסבר שאינו סותר את ההיגיון של קדמות הסיבה למסובב ובינתיים לא נמצאה סוגיה שתיהיה מנוגדת להגיון. אשמח אם משהו מחברי הפורום יוכל להביא סוגיות נוספות שניראה (לכאורה) שאינם מתיישבות עם ההיגיון הבסיסי.

כמו כן אני חוזר ושואל כיצד לדעתכם (עם נימוקים כמובן) יש להתייחס לסברות של ראשונים או אחרונים (גם של תנאים ואמוראים אך קודם צריך למצוא כאלה) שאינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון.

הרב מיכי

אני אכן חייב להודות שאיני יודע מה לענות על שאלה 2 ובינתיים הצדק איתך

אני חולק עלך, אין הבדל אם הטומאה היא מציאות פיזיקלית או שדנים אותה כיחס לגבי הניטמא אלה הדין ב"שני שבילין" הוא נגזרת של כללי פסיקה בספקות. כללים אלו אינם מיוחדים רק לטומאה אלה לכול התורה כולה ואינם מתחשבים במציאות שהיתה (ז"א גם אם במציאות הדבר נגע בטומאה או שנתערב בו איסור הסטטוס הדיני שיחול על הדבר יגזר מכללי ההכרעה בספק). לכן גם אין סתירה בכך ששניהם טהורים מפני שכאשר הם לא נישאלו כאחד אין כאן ספק עצמי אחד אלה שני ספקות עצמיים על כל אחד מהם (ללא כל תלות ביניהם מאחר שלא נישאלו כאחת) וממילא בכל ספק אנו מכריעים לפי הכללים (שמעמידים את האדם בחזקתו ולכן הוא טהור) והמציאות כלל לא מעניינת.

ולגבי דינים משפטיים שאינם פיזיקליים – אני שוב חוזר וטוען שעלך להתמודד עם לא מעט סוגיות שמוכיחות דווקא ההפך. לדוגמה: לדעת ר"י המפקיר את עבדו יצא לחרות וצריך גט שיחרור – ואם כדברך שדינים מופשטים הינם נורמות משפטיות ותו לא כיצד תסביר שיש לבעלים 'בעלות' על העבד אבל מבחינה ממונית העבד לא ממון הבעלים? האם זה נורמה משפטית? (ובכלל לפי דברך כיצד אפשר לקבל את המוסג "חלות" ומדוע אתה מוכן לקבל שהקידושין יוצרים חלות מטאפיזית אך לא הגרושין?).

בכל מיקרה לא חסרות דוגמאות נוספות יותר פשוטות, למשל כל המקומות שבעינן לשני עדים כדי ליצור חלות (גם לחיוב הממוני המסתעף מהם) כגון קידושין גרושין חליצה וכו', למרות שבשביל ליצור חיוב ממוני (הלוואה קניה ומכירה) לא צריך לשני עדים (העדים רק בשביל "לא איברו סהדי אלא לשקרי"). ומכאן מוכח שקידושין, גרושין, חליצה (בעצם כל דבר שבערווה) אינם רק 'נורמות' אלה יוצרים יישים מטאפיזים שמצריכים דווקא עדים להתהוותם. [לא שאני חושב שחיובים ממוניים אינם יוצרים חלות מטאפיזית (והראיה כנ"ל ממעוכב גט שיחרור) אלה שלהתהוותם לא צריך דווקא שני עדים, הראיה לגיטין וקידושין באה להראות שאין זה שייך לגדר 'נורמה' מפני שאם כן העדים היו רק "לשקרי" ולא נצרכים להתהוות הדבר.]

אם הקניין האיסורי היה מאפשר רק דינים שאינם נובעים מההגדרה הממונית (כגון אכילה בתרומה כפי שציינת) ניחא, הבעיה היא שלמרות שהבעלות הממונית שייכת לעבד המעוכב גט שיחרור בכל זאת  כאשר חובלים בו תשלום הנזק ילך לרבו (עיין במאמר של הרב מיכי הנ"ל). כמו כן לשיטתך הגדר את המוסג "חלות".

השבת חשבתי על דוגמא נוספת שמראה על קשר מטאפיזי בין אדם לממון למרות שהוא אינו הבעלים עליו (דוגמה זו משלימה לדעתי את הדוגמה של הרב מיכי במאמרו). דבר זה מצינו בגדר "גורם לממון כממון דמי" – לדוגמא כאשר ראובן הפריש קודשים שהוא חייב באחריותן ובא שמעון והזיק אותם, לדעת ר' שמעון (הסובר שגורם לממון כממון דמי) המזיק חייב לשלם למרות שלא הזיק בפועל רכוש של ראובן. לכאורה אין בעיה להגדיר זאת כ'נורמה' שיש חובה לשלם גם על נזק עקיף שניגרם. הבעיה היא במקומות שהרכוש "איתא בעינא" (=ישנו בעין) ז"א שאותו הרכוש כלל לא אבד (ראובן עדיין לא הוזק באופן עקיף) אך נחשב לממונו של ראובן למרות שראובן אינו הבעלים. ומצינו זאת בשני מקומות:

1- בסנהדרין (קיב ע"ב) הגמרא מציינת שלפי ר"ש (הסובר שגורם לממון כממון) בעיר הנדחת גם קודשי קדשים ימותו, ופרש רש"י "הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה". והינה מקרה מפורש שאדם אינו מוגדר לבעלים על רכוש מסויים בעוד שאותו הרכוש מוגדר כ"ממונו" ומאחר שבעיר הנידחת לא דרוש דווקא שהרכוש יהיה בגדר שלו כדי לשורפו אלה מספיק שיהיה בגדר ממונו ("ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפתה באש את כל שללה כלילי לה' אלוקך". (כמובן שאין כאן 'נורמה', לפי הנורמה רק דבר שהוא שלך יכול ליהיות ממונך)

 2- בתוספתא פרק ד בבבא קמא (הלכה א), שור של הקדש שהבעלים חייבים באחריותם "הבעלים נוטלין את ניזקו ונותנים את ניזקו", לפי הנורמה היה מובן מדוע נוטלים את ניזקו מפני שבסופו של דבר הבעלים הוזקו באופן עקיף (מאחר שאחריות ההקדש עליהם) אך איך אפשר להסביר את הדין שנותנים את ניזקו הרי השור כלל לא בבעלותם אלה בבעלות ההקדש? אלה שוב אנו רואים שהגדר "גורם לממון" הוא יישות מטאפיזית שמגדירה את השור כממונו של המקדיש למרות שבאותו הזמן השור אינו שלו (הוא לא הבעלים). (יש להעיר שהאדם אינו צריך ליהיות דווקא בעלים על שורו כדי להיתחייב בהזקו אלה החיוב בא מצד "ממונך ושמירתן עלך" כידוע). (מבוסס על דיברי המידות לחקר ההלכה מידה ט אותיות כח-לב).