בית פורומים עצור כאן חושבים

פסקי הרשז"א (עם הערות)

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-4/8/2010 23:27 לינק ישיר 
פסקי הרשז"א (עם הערות)


הרב שמחה בונם לייזרזון הוציא ליקוט בשם "שולחן שלמה – ערכי רפואה", שהינו "אסופת בירורי הלכות ופסקי דינים" מתוך תורתו של רבי שלמה זלמן אוייערבאך ע"ה. (מהדורת ויינרעבתשס"ו). לספר הסכמה אחת של בנו, רבי שמואל.

(תורה מפוארה בכלי מפואר, ואולי יותר מדי מפואר. הספר נדפס באותיות מפוארות ועם עימוד גרפי מרשים. כל אלו גורמים לכך שהחומר תופס עמודים מרובים כאשר התוכן בכל עמוד פחות ממה שהיה ניתן לצפות).

הספר מחולק לפי נושאים נושאים. קיויתי, לסכם את עיקרי הדברים תוך שאני נוטל רשות לעצמי לציין מה יש לברר ובמה יש להעיר ואולי אף לא להסכים ומדוע. בפועל, נראה לי שאספיק בינתים רק להעיר על כמה סוגיות בודדות, אבל גם זה יכול להיות בעל ערך, לפי שהסוגיות עומדות ברומו של עולם הרפואה של זמננו.

אך תחילה הקדמה מתודולוגית. ידוע ומפורסם הגרשז"א בזכות גישתו לפסק. לומד היה את הנושא מבחינה עובדתית לפני שהיה מיישם לגביו את עקרונות התורה וההלכה. יותר מכך, נחן הגרשז"א במספר תכונות חשובות המאפיינות והראויות לאפיין את הפוסק הגדול. במונח זה, שלא אבאר אותו כדי צרכו, כוונתי למי שמסוגל לספק תשובות לשאלות חדשות המתעוררות בדור ושאין לגביהן תשובה ברורה במקורות. או, יותר מכך, לוקח על עצמו לחלוק על פסקים קודמים כדי לפסוק לפי הראוי.

פסיקה כזו מתבססת לא רק על המקורות, אלא גם על הבנת המטא-הלכה, אותם עקרונות שהינם הלכתיים, אך יש להם מעמד של עקרונות יסוד המנחים בחירה בין שתים או יותר אפשרויות של היסק.

כדי להיות פוסק גדול, צריך הרב להיות לא רק תלמיד חכם בעל שיעור קומה עם ידע רב במקורות ויכולת ניתוח ודימוי מילתא למילתא. עליו גם להיות מוכן לקחת על עצמו אחריות גדולה כזו. וכדי שלא למעול בתפקידו, עליו להיות רגיש לצרכי האדם ולא רק לתביעות ההלכה. עליו להבין שהאדם קודם להלכה, וכמדומה שהבנה אחרונה זו לקתה בחסר בדורנו ואולי גם קודם לכן. אבל אל אצא מן הענין לביקורת באשכול שנפתח סביב פסקיו של אדם גדול שכל אישיותו אמרה, לפי המסופר, אהבה, חסד והעדר ביקורתיות לשם ביקורתיות.

כל אלו, לפי המסופר ולפי הנכתב, נתקיימו בו ברבנו. כיון שתורה היא ולימוד היא צריכה, וגם הקטן בתלמידים צריך להביע דעה במקום שהיא נראית חשובה, לכן נטלתי עטרה לעצמי לסכם ממה שמצאתי בשמו ולהעיר מה שנראה לי חשוב להעיר.

(בגלל בעיות העתק הדבק, יקח זמן להעתיק ולהדביק כל מה שיש לי. לכן נא לא להגיב עד שנאמר בפסקה האחרונה "עד כאן בינתים").

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/8/2010 23:30 לינק ישיר 


מוסיף על הטומאה


אני פותח בקטע הבא למרות שהוא תופס מקום מועט מאד בספר, וזאת מפני שתי סיבות. ראשית, מפני שהקטע הזה מלמד עד כמה גדולה האחריות המוטלת על הרב ועל הפוסק. (ודברים אלו יאים מאד לפי המסופר על רבנו). ושנית, יש בו הערה של המחבר של הספר, שמראה כי לא קוטל קנים הוא (איני מכירו ואינו יודע מיהו).

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לח

חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ומפני המורין בתורה שלא כהלכה:

וכשתפשו את רשב"ג ואת רבי ישמעאל ליהרג היה רשב"ג יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי ע"א וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע רצונך שאומר לפניך דבר אחד. א"ל אמור. א"ל שמא כשהיית מסיב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו. אמר לו השמים אם עשיתי כן אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים. א"ל שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך. אמר לו ישמעאל אחי מוכן אדם שיקבל את פגעו.

...

והיו מתחננין לאספקלטור זה אמר [לו] אני כהן בן כהן גדול הרגני תחלה ואל אראה במיתת חבירי. וזה אמר לו אני נשיא בן נשיא הרגני תחלה ואל אראה במיתת חבירי. אמר להם הפילו גורלות. והפילו ונפל הפור על רשב"ג.

מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו ר"י בן אלישע והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק פה קדוש פה נאמן פה קדוש פה נאמן פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר עליך הכתוב אומר חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי (זכריה י"ג ז'). לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו.

עד כאן ציטוט.

על זה העיר הרשז"א: איך עשה זאת, הלא היה כהן ואסור לו להיטמא למתים?

[לפי דרכנו למדנו משאלה יפה זו  כיצד הפוסק והתלמיד חכם בוחן כל מקור וכל נתון מכל צד של ההלכה].

התירוץ המובא בשם הרשז"א נראה קלוש ביותר. לדבריו, ביקש ר"י רשות לעשות זאת ועל ידי זה הרויח עוד רגע של חיים. תירוץ זה נסתר כמדומה מסוף הציטוט כאן, והוא בגדר של דבר שאינו נזכר כלל בסיפור, אף שהוא יתכן לאור התחשבותו של ההורג (אם אין זה משחק אכזרי). גם מבחינה פסיכולוגית קשה לי לדמיין שהתנא שרואה במות חבירו מתעסק בעוד רגע של חיים.

תירוצו של עורך הספר יפה וקל. "אם הרגוהו בתוך הבית, הוי ר' ישמעאל בן אלישע מחולל ועומד בין אם יטול ראשו ובין לאו".

וכל כך מכבד העורך את הרשז"א, עד שהוא דוחה את דבריו כדי לקיים דברי הרשז"א וכותב כי ודאי הרגו להם לתנאים בשדה הפתוח ששם אין טומאת אוהל... [אני מעיר כי טומאת אהל לפי המבואר בגמרא פועלת כטומאת מגע, כך שבאמת אין לקיחת ראשו של ההרוג מוסיפה טומאה כלל].  נמצאנו למדים כי העורך זכה לשני כתרים, כתר למדנות וכתר ענווה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/8/2010 23:31 לינק ישיר 

עד כאן בינתים



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/8/2010 23:57 לינק ישיר 

עיין תוס' שבועות יז א ד"ה נזיר


תוקן על ידי הגוילם ב- 05/08/2010 00:05:21




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/8/2010 00:44 לינק ישיר 

הגוילם

תודה על המקור.

לכולם:

דברי הגוילם נסובים על הנידון בריב"א שנטמא לרשב"ג. חשבתי להעתיק את דברי התוס' אבל נמלכתי בי בגלל הטורח. כהסבר קצר: התוס' דנים למעשה בסוגיה שבה נאמר כי מי שכבר היה טמא למת ונגע במת נוסף אינו חייב עונש. יש להעיר ואולי לחלק: שם בנזיר וכאן בכהן. שם בעונש אבל באיסור מהו? ולמעשה יש בכך אריכות בין המפרשים והשיטות. וכדי לעקוף את הדיון ציינתי שמדובר שנטמא לאותו אדם ובאותה צורת טומאה כדי שיהיה ברור שהתירוץ מדוע אין איסור טוב גם למחמירים ביותר. 

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 01:26 לינק ישיר 

פסקי חולה סופני


  ניתן להבדיל בין שני סוגי טיפולים.

טיפול רפואי שממלא "צרכים טבעיים" של החולה

וטיפולים רפואיים "מחוץ לגדר השגרה".

אבחנה זו זקוקה להבהרה, אבל אני בינתים רק מצטט. בסוג הראשון נמנים: מזון, שתיה, חמצן, עירוי דם, אינסולין, אנטיביוטיקה. בסוג השני יש טיפולים לא שגרתיים, ואיני יודע מה הם (אבל הרשז"א הכיר וידע לפחות מה שהיה ידוע בתקופתו).

הכלל: אין למנוע מחולה סופני סובל כל טיפול מהסוג הראשון, המאריך את חייו, גם אם אלו חיי סבל. כלומר, לא מיבעיא (=אין צריך לומר) שאין לקצר חיי אדם סובל כ"רצח מתוך רחמים". אסור אפילו למנוע ממנו דברים (מונח כללי . הפירוט לעיל) שבלעדיהם ימות.

אני מוסיף: האבחנה בין השגרתי לבלתי שגרתי אינה קבועה ואינה יכולה להיות קבועה. זה תלוי בהתפתחות הרפואה ובהיצע שלה לפי הארץ והזמן. למעשה, האבחנה הזו מתפוגגת לכלל הבא: אין לכפות על חולה טיפול "יוצא דופן" שמגביר את סבלו רק למען ימשיך לחיות. במיוחד אם החולה מסרב לכך.

לפי דרכנו למדנו שהוא רשאי לסרב (לטיפולים יוצאי דופן או כואבים) וראו לקמן.  

אני מבקש להעלות אפשרות לחלוק: יש הבדל בין מניעת מזון ושתיה לבין מניעת תרופות וכל שכן טיפולים (כגון זונדה ופיום קיבה או אינסולין ואנטיביוטיקה.

למעשה, היה מקום לומר שכל מה שהוא בשב ואל תעשה מותר. כאן מן הראוי היה להיכנס לדיון על הנחות היסוד שלנו. מפני מה אנו מחוייבים להציל חיי אדם (יש פסוקים ומצוות, אבל זה צריך להיות מובן מעצמו). מפני מה אסור להרוג אדם. מפני מה אסור לאדם לשלוח יד בנפשו, גם בשעה שהוא סובל, גם בשעה שהוא טריפה (ימות תוך זמן ממילא), גם בשעה שאין אלו אלא חיי שעה. ואז לדון האם אנו (ומי אנו? רופאים? קרובים? כל אדם) צריכים לעמול כדי להאריך חיים על ידי מזון, מים, תרופות.

ואין די בזה, כי לכל הכרעה הלכתית יש מחיר שניתן לאפיינו כ"סכנת המדרון החלקלק". אולי באמת אין חיוב לספק את כל אלו לחולה הסופני הסובל. אולי מותר להתחשב בבקשתו, אם הוא מבקש, ואם הוא בצלילות דעת, לא לספק לו טיפולים מאריכי חיים וכל שכן תרופות ואפילו מזון ומים. אולי מותר לנתקו ממכונות שמקיימות אותו בחיים. אבל המחיר ביצירת רושם שהמנתק הוא רוצח, שיש היתר להפסיק חיי אדם באמצע, כל אלו מחייבים אותנו להחמיר ולאלץ את החולה הסופני לחיות למרות שהוא סובל. ההנחה היסודית של התורה וההלכה, בין אם היא עולה בקנה אחד עם הבנתנו המודרנית או לא, היא שהחיים אינם של האדם. הם פקדון ששיכים לבעלים. האלקים.

כיון שאין כאן שאלה מעשית, איני בא להכריע ועלי ללמוד סוגיה זו. אני מקוה שהנושא יידון גם כאן, שיובאו ראיות, יזוהו הנחות יסוד, יבדק הדבר. האם באמת אסור להניח לחולה סופני סובל למות ב"שב ואל תעשה?"

יצויין כי לקמן (עמ' ז) פוסק הרשז"א כי חולה בניוון שרירים (מחלת לו גריג) שהפסיק לנשום מותר, ככל הנראה אם נשאל מראש על זה, לא לחברו למכשיר הנשמה. ושמא יש לחלק שעדיין לא חובר כך מעולם. על כל פנים זה היתר להימנע ולתת לו למות בשב ואל תעשה.

גם איני יודע אם חולים אלו חשים כאבים, ואבאר מייד מה הספק שלי בשל כך. העורך מביא שחולה כזה סובל מרגישות יתר וכל נגיעה בגוף גורמת לו לכאבים עזים. שאלה חשובה היא אם ההיתר מסתמך על כך שחוסכים ממנו כאבים עזים או שמניחים לו לזכות למה שאצל מי שאינם שומרי מצוות מכנים "למות בכבוד", בלי שייאלץ לחיות כשהוא תלותי כל כך.

יש להאריך ולדון בנושא זה, האם הרצון "למות בכבוד" (למשל, בלי להיות זקוק שיחליפו טיטולים כמו לתינוק) מצדיק את הבקשה להניח למות או שמא האדם צריך ללמוד להעריך את חייו גם בשעה שהוא תלותי כל כך באחרים, וגם על זה נאמר שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא? ומפורסם בין החרדים המעשה בגרי"ז שהלך לבקר אלמנה חולה שהיתה, בימים ההם, מנועה מאיזכור שם שמים כל השבוע ורק פעם בשבוע רחצו אותה ויכלה לקבל על עצמה עול מלכות שמים, ואמרה לו שכל ייסוריה כדאיים בשביל אותו הרגע! ושוב, יש להאריך בניתוח סיפור זה (וכדאי לברר את מקורותיו).

אך לא זה הנושא כאן כי לא בא אלא להמחשה. יש לנו תפיסה מסויימת מה המינימום של איכות חיים שבלעדיה עדיף למות. אבל אולי עלינו להוריד את הרף? האם יתכן שלא האיכות קובעת אלא תוכן החיים קובע? 


[עד כאן בינתים].




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 02:23 לינק ישיר 



תוקן על ידי maxmen ב- 05/08/2010 02:33:08




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 02:27 לינק ישיר 

תרופות נגד כאבים מסכנות חיים

מותר לתת זריקות הרגעה לחולה סובל למרות שזה עלול לקרב את מותו.

זה נכון גם אם החולה עצמו אינו בר הכרה לבקש זאת לעצמו.

אני שואל: מהיכן למדנו זאת? מן הסברה? הרשז"א מביא נימוק: גם כאב מקצר חיים ולכן זו הצלה. אך האם זה הנימוק היחיד? או שמא, כמו בדוגמא קודמת, הנימוק נועד להכשיר את ההיתר העקרוני שראוי היה לו לעמוד בפני עצמו. כלומר: שאם אדם סובל כאבים עזים, שמשתקים אותו מכל אפשרות של תיפקוד, אין צריך לפנים שמותר לשכך את הכאבים, יהיה הסיכון מה שיהיה, אם אין אפשרות שהמצב ישתפר.

ומדוע זה לא נאמר במפורש?  כדי לצאת ידי חובת החשש מתחושה של "רוצח מתוך רחמים"?: 

הרשז"א מתנה: כיון שיש סיכון, צריך שהרופא יכוון להקל על הייסורים ולא לקרב את מיתתו. (הניתוח של כוונות בהקשר זה הוא מורכב, והרשז"א עצמו כותב שהכוונה להמיתצריכה להיות לכל היותר "פסיק רישא דלא ניחא ליה" וגם זה אינו אלא משל. גם כאן ראוי להרחיב על ניתוח מה שקורה במודעותו של האדם ועל המשקל ההלכתי שיש לכך.

ההיתר אינו מוחלט. אין היתר כשהתרופה תביא במישרין למוות או שיש ספק כזה. "חולה במצב כזה שאפילו זריקה אחת של מורפיום עלולה להפסיק את נשימתו העצמית, אסור". גם אם הכאבים קשים.

וכבר כתבתי לעיל שהיה מקום לומר שבכאבים עזים שאינו מסוגל לכלום, מותר להזריק גם אם עלול למות מייד. אבל ניתן להבין את החשש שזה נראה כרציחה ופסק להתיר כהיתר רציחה.

וסניף להקל: אם החולה נושם בצורה מלאכותית, מותר להזריק גם במצב זה שעלול למות מייד. ולא התבאר לי בגלל בורותי ברפואה אם זה בגלל שממילא חי על ידי מכשירים או בגלל שהמכשירים אמורים למנוע את הסיכון. לפי הצד הראשון, חי על ידי מכשירים אינו חי באמת! או שמא יש להעלות חילוקים?


***

וידוי ותפילה לגוסס במקום הטינופת

הפסק האחרון כאן מתיר לחולה סופני להתוודות גם במקום הטינופת. הרשז"א מעיר "שלא יכון למצות וידוי, כמו בשופר". ועל זה נערך בהערות דיון ארוך על תקיעת שופר במקום טינופת, על כוונות, ועוד.

לדעתי כאן המטא-הלכה דוחה כל שיקול אחר. צריך להניח לחולה סופני להתוודות, לעשות שלום עם קונו ועם נפשו. והמונע זאת ממנו גוזל אותו בגזל היקר ביותר עלי אדמות. צריך למצוא דרך לעשות זאת.והרשז"א מצא זאת עלידי צירוף שתי מיגבלות: "בלי שם ומלכות" ו"שלא יכון".

לדעתי אפשר להקל הרבה יותר כל עוד זה נעשה במחשבה ולא בקול. ושוב: השיקול המרכזי הוא מטא הלכתי. יש לאפשר לגוסס להתוודות ולא למות מתוך הכאב שהוא במקום טינופת ולכן אינו יכול לסיים את חייו באופן היהודי המסורתי של הידבקות בה' ומתוך חשבון נפש חיוני.  




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 02:29 לינק ישיר 

מקסמן

תודה על התוספת.

יש לי דברים דומים לגבי דיונו של הרשז"א על הרכבת מזרק. האם תסכים לדחות את הדיון בנושא שלך עד שאגיע לנושא זה? (לא גמרתי לסכמו). כמובן, אם אחרים יגיבו קודם, אז נדון בשלך. אם לא, אני מעדיף להישאר כרגע בנושא של חולים וגוססים וכל מה שקשור בזה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 15:12 לינק ישיר 

למרות בורותי בנושא (וברור לי שכבר התיחסו לזה) בכל אופן

מסכת ע"ז יח ע"א

"חנינא בן תרדיון  שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו 
הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה 
אמרה לו בתו אבא אראך בכך 
אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני 
אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה 
אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות   
אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש 
אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל  הוא בעצמו 
אמר לו קלצטונירי  רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא 
אמר לו הן 
השבע לי 
נשבע לו 
מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו 
יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור 
יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא 
בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים"

מצד אחד הוא אינו רצה לפתוח את פיו ומצד שני הקלצטונירי שקרב מיתתו (וגם התאבד) מוזמן לחיי העולם הבא...

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/8/2010 21:19 לינק ישיר 

מלאך חבלה

אני מבין שבאת להוכיח מן המקור הזה שיש מקרים שמותר לאדם לשלוח יד בנפשו.

זה דיוק יפה וחשוב, ועלי להודות שלא שמתי לב אליו כראוי עד היום. אולי הנחתי בפשטות שאחרת היה נידון ממילא למוות, ואולי למוות ביסורים. אך גם אם זה כך, יש כאן ראיה שהחושש מיסורים קשים יכול להקדים לשלוח יד בנפשו כיון שכל מה שהוא מאבד הריהם חיי שעה!

כיון שיצא כבר כרך שוטנשטיין על עבודה זרה, כדאי לעיין בהערה 41 בדף יח א. שם מביאים בתירוץ ראשון כי "מי שירא פן יכפו אותו גויים לעבור עבירה וייסרו אותו בייסורים שלא יוכל לעמוד בהם, במקרה כזה הוא מצווה לחבל בעצמו ולהתאבד כדי שלא להיכשל בעבירה" ושמא כך יש לפרש במעשה הקלצוטינרי.

ואולי בכלל אין לדייק במה שעשה שהרי היה גוי ולא למד תורה, ואם יש מקום לדייק, הרי זה שהאיסור לשלוח יד בנפשו אינו נחשב ל"מוסר טבעי" כזה שגוי אמור להבין מעצמו ואפשר שבן נח אינו נענש על זה. ובאמת מה הדין אם גוי רוצה להתאבד? ואם הוא עושה זאת מחמת ייסורים לקצר חיי שעה?

ובמחשבה שניה, נראה שכן עיקר. שאין ללמוד מן המוציא להורג לפי שהיה גוי. אבל כל מה שכתבתי כאן הוא במקופיא ומחמת הקושיה המתבקשת של מלאך חבלה מה בין מעשה הרב למעשה הגוי. בוודאי שאיני יודע מה היה הרשז"א אומר על זה.

בכל אופן, כפי שמובא שם בהערה, אם יש מקור בתלמוד לאיסור התאבדות, הריהו כאן. ובנושא התאבדות בכלל יש לנו היום מחקר משובח,"המאבד עצמו לדעת" מאת יחזקאל שרגא ליכטנשטיין בהוצאת ספרית הלל בן חיים. מומלץ. והדבר ראוי לאשכול בפני עצמו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 21:22 לינק ישיר 

ללמד על ענוותו של מקסמן:

הוא הביא פסק של הרשז"א (עם הערה הלכתית חשובה משל עצמו) אך כיון שזה שייך דלקמן, מחק מה שכתב כדי להוסיף זאת אחר כך (ורק שלא ישכח).

(זה האיקון הירוק שנזכר תמיד בפורום אך בגרסה משודרגת. אופרה אינו מציג את הגרסה המקורית)

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2010 22:48 לינק ישיר 

מיימוני

כלל לא התכוונתי להוכיח שמותר לאדם לשלוח יד בנפשו (ציינתי זאת רק בסוגריים) עיקר כוונתי הייתה לסירובו של רבי חנינה בן תרדיון לפתוח פיו כדי לקרב מתתו ("אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל  הוא בעצמו") ומאידך בקשתו מין הקלצטנורי להרבות בשלהבת ולהוריד את ספוגי הצמר כדי לקרב מתתו (לפחות יש ראיה לכאורה שאפשר לבקש מגוי לקרב את המיתה כאשר האדם סובל מייסורים 

תוקן על ידי מלאך_חבלה ב- 05/08/2010 22:56:10





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-6/8/2010 09:45 לינק ישיר 

באשר להתאבדות - מה עם הכובס של רבי שהפיל עצמו מהגג וזומן לחיי עוה"ב? גם הוא היה גוי?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/8/2010 14:39 לינק ישיר 

תלמיד טועה

 

אני סבור שהנסיון להכריע מתוך המקורות המוקדמים שלנו, כלומר המשנה והתלמודים, הוא הדרך הנכונה לפסוק בזמננו. כאשר פסיקה זו נשענת גם על הבנת מה שכיניתי מטא-הלכה. מטא-הלכה במובן של הכרת העקרונות המרכזיים שמשמשים בהלכה ושלפעמים גם נזכרים בה במפורש. ראוי להקדיש לנושא זה של מה נכלל במטא-הלכה אשכול נפרד, אך ניתן יהיה לעמוד על עקרונות שלדעתי שייכים לתחום זה מתוך מה שהובא ויובא באשכול הנוכחי.

 

ראשית, יש להביא את המקור.

 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קג עמוד ב

 

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי – אותו יום שהיתה הלוויתו של רבי (רש"י פירש: יום פטירתו, אבל כמדומה שהלשון נוטה למה שכתבתי, וממילא נראה שהכל נעשה באותו יום עצמו, המיתה והקבורה).

נפקא בת קלא ואמרה: - יצאה בת קול ואמרה

כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. – כל מי שהיה בהלוית רבי מזומן לחיי העולם הבא.

ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא – אותו כובס היה רגיל לבוא אליו כל יום ובאותו יום לא בא. (גם מכאן משמע שנפטר רבי ונקבר בו ביום).

כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, - כיון ששמע הכובס כך, עלה לגג ונפל לארץ ומת.

יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.

 

אביא כאן גם מה שמובא בירושלמי, ואני מעתיק לפי המובא בשיטה מקובצת (מצויין בשוטנשטיין שם) ומשלים הגהות לפי מה שמצאתי בירושלמי.

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף קג עמוד ב

 

וגרסינן בירושלמי, (כתובות כאן וכן במסכת כלאים פרק ט'.)

ר' נתן בשם ר' מנא

מעשה נסים נעשו באותו היום

ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו

ואישרוניה תמני עשרי כנסיות – איני יודע מה זה. וכנראה הוא לשון ללוותו לבית קבורתו. כלומר 18 בתי כנסיות הצטרפו לכך (או שהביאוהו ל18 בתי כנסיות כדי להספידו)

ואתוני' לבית שרייה – ורק אז הביאוהו לקבורה (על פי ההקשר).

 ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר - נתלה להם היום (כלומר התעכבה חמה מלשקוע, וזה היה נס) עד שהספיק כל אחד להגיע לביתו כדי להכין צורכי שבת: מילוי מים (להרתחה? צ"ב לגבי דיני הטמנה) והדלקת נר.

כיון ששקעה חמה קרא הגבר–  הנס נתפס כך שהחמה שקעה בשעה שהיה עליה לזרוח. ולכן מייד לאחר השקיעה נשמעה קריאת התרנגול לבוקר.

שריין מציקין אמרין דלמא דחללינן שבתא – אמרו העוסקים בהספד רבי, שמא חיללנו שבת. שאולי טעו וחשבו שהשמש לא שקעה אבל קריאת התרנגול גילתה שבעצם כבר בוקר, ולכן סימן שהתעכבו וחיללו שבת.

אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא – יצאה בת קול ואמרה להם: כל מי שלא נתעצל ... לחיי העולם הבא. כלומר, לא רק שאין כאן איסור אלא מצוה רבה יש כאן.

בר מן קצרא – חוץ מאותו כובס.

כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית  - כיון ששמע הכובס כך עלה לגג והשליך עצמו ומת.

נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא – יצאה בת קול ואמרה: וגם הכובס.

 

הסיפור הזה מוזר ביותר.

חלקו הראשון ניתן להבין. רבי נקבר ביום ששי. הקבורה וכל מה שלפניה נמשכו זמן רב, לפי כבודו ולפי אהבת העם. כיון שכן לא היה זמן לחזור ולהכין צורכי שבת. נעשה נס והשמש לא שקעה וכיון שכך נותר להם זמן לחזור ולהכין צורכי שבת לפחות במידה מינימלית.

אולם גם נס גובה מחיר. השמש שקעה ומייד לאחריה עלה השחר וקרא התרנגול. החלו הכל לחשוש שמא טעו וחיללו שבת – ומה שראו כאילו השמש לא שקעה טעות היתה להם. (והרציונליסט יאמר שכן היה באמת. ואילו מי שמקבל דברים כפשוטם יתמה מפני מה הנס לא יכול היה להאריך את היום בלי שזה יבוא על חשבון הלילה, ואיזו תפיסת נס מגולמת כאן – נושא חשוב ביותר).

יצאה בת קול כדי להרגיעם ובישרה להם שלא רק עונש אלא שכר טוב יש להם. וגם זה מפליא. וכי על הלויתו של רבי לבד זוכים לעולם הבא?

ומפני מה ציינה בת הקול שאותו כובס לא נכלל בכך?

ושמא לא היה זה מדברי בת הקול אלא רק ציון עובדה. הכובס לא היה. (בירושלמי יותר מהבבלי קשה מאד לדעת מתי נגמר משפט ומתחיל חדש).

השליך הכובס עצמו לקרקע מן הגג – התאבד! – ונתבשר שגם הוא בן עולם הבא.

בשוטנשטיין מביאים סיכום של מפרשים שהקשו וניסו לתרץ, אלא שהקושיות בדרך כלל יפות מן התשובות.

לענין שכר, אמרו שמיתת צדיקים מכפרת, וכפי שאמרו שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה. ושם מבואר לדעתי כדברי המאירי, שאי אפשר לאדם שלא יהרהר בתשובה מפני יום הכיפורים, ודי בהתעוררות פחותה כזו להיכתב לחיים טובים. וכן כאן שלא יכלו שלא להרהר בתשובה (ובדומה למה שמסופר על שכניו הרעים של רבי זירא, שהיה מוכיח אותם לחזור בתשובה, ורק כשמת אמרו לעצמם: מה יהיה עכשו, וחזרו בהם).

מה מעלתו של הכובס? אם היה נוהג לבוא אל רבי כל יום, אפשר שלמד ממנו, ומציינים לגמרא נדרים מא א ששם מסופר שחלה רבי ושכח תלמודו והכובס החזיר לו אבידתו. ואפשר שהוא הוא. אלא שאם כן, זכותו של אותו כובס אינה תלויה במה שהגיע או לא הגיע להלויה.

ובעיקר: כיצד התאבד וכיצד זה הועיל לו? אני מסכם משוטנשטיין.

המהרש"א פירש שמתוך צער עשה כן. בין שנטרפה דעתו (הגהות יעבץ), בין שהתכון לפצוע את עצמו מגג נמוך אלא שנהרג (בן יהוידע).

אבל יש שלמדו מכאן שמותר לאדם להתאבד כדי לכפר על עוונתיו.

והמהר"ל הוציא את הסיפור מפשוטו וכתב שמת מצער ו"נפל מהגג" הוא רק מטאפורה לדבר זה.

בכל אופן, קשה לפי מגוון פירושים אלו לבסס את הטענה שמותר לאדם להרוג את עצמו. אם כי אם נלך לפי פשטות הלשון, הרי כן הוא. וכידוע לא נאמר במפורש בתלמוד שאסור לאדם לשלוח יד בנפשו.

***
אפשר להדביק בכרום!

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/8/2010 16:56 לינק ישיר 

מאמרו של ד"ר אברהם שטינברג "רצח מתוך רחמים - לאור ההלכה"
 http://www.medethics.org.il/articles/assia/assia3/r0031424.asp#ftn14

נקודה לציון: במאמרו ד"ר אברהם שטינברג מביא את הסיפור על הוצאתו להורג של רבי חנניה בן תרדיון כראיה לאסור קרוב המיתה כדי למנוע יסורים (מתוך דיברי רחב"ת לתלמידיו "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל  הוא בעצמו"). אך הוא מתעלם מההמשך שרחב"ת מאשר לקלצטונירי לקרב את מיתתו ע"י הגברת האש והסרת ספוגי הצמר (פעולה אקטיבית!!). וכמו שכתבתי בתגובה הקודמת יש בזה לכאורה ראיה שניתן לבקש מגוי לקרב את מיתתו (והגוי יהיה מזומן לחיי העולם הבא על שמנע סבל מיהודי...).




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > פסקי הרשז"א (עם הערות)
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.

bholext