תלמיד טועה
אני סבור שהנסיון להכריע מתוך המקורות המוקדמים שלנו, כלומר המשנה והתלמודים, הוא הדרך הנכונה לפסוק בזמננו. כאשר פסיקה זו נשענת גם על הבנת מה שכיניתי מטא-הלכה. מטא-הלכה במובן של הכרת העקרונות המרכזיים שמשמשים בהלכה ושלפעמים גם נזכרים בה במפורש. ראוי להקדיש לנושא זה של מה נכלל במטא-הלכה אשכול נפרד, אך ניתן יהיה לעמוד על עקרונות שלדעתי שייכים לתחום זה מתוך מה שהובא ויובא באשכול הנוכחי.
ראשית, יש להביא את המקור.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קג עמוד ב
ההוא יומא דאשכבתיה דרבי – אותו יום שהיתה הלוויתו של רבי (רש"י פירש: יום פטירתו, אבל כמדומה שהלשון נוטה למה שכתבתי, וממילא נראה שהכל נעשה באותו יום עצמו, המיתה והקבורה).
נפקא בת קלא ואמרה: - יצאה בת קול ואמרה
כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. – כל מי שהיה בהלוית רבי מזומן לחיי העולם הבא.
ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא – אותו כובס היה רגיל לבוא אליו כל יום ובאותו יום לא בא. (גם מכאן משמע שנפטר רבי ונקבר בו ביום).
כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, - כיון ששמע הכובס כך, עלה לגג ונפל לארץ ומת.
יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.
אביא כאן גם מה שמובא בירושלמי, ואני מעתיק לפי המובא בשיטה מקובצת (מצויין בשוטנשטיין שם) ומשלים הגהות לפי מה שמצאתי בירושלמי.
שיטה מקובצת מסכת כתובות דף קג עמוד ב
וגרסינן בירושלמי, (כתובות כאן וכן במסכת כלאים פרק ט'.)
ר' נתן בשם ר' מנא
מעשה נסים נעשו באותו היום
ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו
ואישרוניה תמני עשרי כנסיות – איני יודע מה זה. וכנראה הוא לשון ללוותו לבית קבורתו. כלומר 18 בתי כנסיות הצטרפו לכך (או שהביאוהו ל18 בתי כנסיות כדי להספידו)
ואתוני' לבית שרייה – ורק אז הביאוהו לקבורה (על פי ההקשר).
ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר - נתלה להם היום (כלומר התעכבה חמה מלשקוע, וזה היה נס) עד שהספיק כל אחד להגיע לביתו כדי להכין צורכי שבת: מילוי מים (להרתחה? צ"ב לגבי דיני הטמנה) והדלקת נר.
כיון ששקעה חמה קרא הגבר– הנס נתפס כך שהחמה שקעה בשעה שהיה עליה לזרוח. ולכן מייד לאחר השקיעה נשמעה קריאת התרנגול לבוקר.
שריין מציקין אמרין דלמא דחללינן שבתא – אמרו העוסקים בהספד רבי, שמא חיללנו שבת. שאולי טעו וחשבו שהשמש לא שקעה אבל קריאת התרנגול גילתה שבעצם כבר בוקר, ולכן סימן שהתעכבו וחיללו שבת.
אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא – יצאה בת קול ואמרה להם: כל מי שלא נתעצל ... לחיי העולם הבא. כלומר, לא רק שאין כאן איסור אלא מצוה רבה יש כאן.
בר מן קצרא – חוץ מאותו כובס.
כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית - כיון ששמע הכובס כך עלה לגג והשליך עצמו ומת.
נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא – יצאה בת קול ואמרה: וגם הכובס.
הסיפור הזה מוזר ביותר.
חלקו הראשון ניתן להבין. רבי נקבר ביום ששי. הקבורה וכל מה שלפניה נמשכו זמן רב, לפי כבודו ולפי אהבת העם. כיון שכן לא היה זמן לחזור ולהכין צורכי שבת. נעשה נס והשמש לא שקעה וכיון שכך נותר להם זמן לחזור ולהכין צורכי שבת לפחות במידה מינימלית.
אולם גם נס גובה מחיר. השמש שקעה ומייד לאחריה עלה השחר וקרא התרנגול. החלו הכל לחשוש שמא טעו וחיללו שבת – ומה שראו כאילו השמש לא שקעה טעות היתה להם. (והרציונליסט יאמר שכן היה באמת. ואילו מי שמקבל דברים כפשוטם יתמה מפני מה הנס לא יכול היה להאריך את היום בלי שזה יבוא על חשבון הלילה, ואיזו תפיסת נס מגולמת כאן – נושא חשוב ביותר).
יצאה בת קול כדי להרגיעם ובישרה להם שלא רק עונש אלא שכר טוב יש להם. וגם זה מפליא. וכי על הלויתו של רבי לבד זוכים לעולם הבא?
ומפני מה ציינה בת הקול שאותו כובס לא נכלל בכך?
ושמא לא היה זה מדברי בת הקול אלא רק ציון עובדה. הכובס לא היה. (בירושלמי יותר מהבבלי קשה מאד לדעת מתי נגמר משפט ומתחיל חדש).
השליך הכובס עצמו לקרקע מן הגג – התאבד! – ונתבשר שגם הוא בן עולם הבא.
בשוטנשטיין מביאים סיכום של מפרשים שהקשו וניסו לתרץ, אלא שהקושיות בדרך כלל יפות מן התשובות.
לענין שכר, אמרו שמיתת צדיקים מכפרת, וכפי שאמרו שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה. ושם מבואר לדעתי כדברי המאירי, שאי אפשר לאדם שלא יהרהר בתשובה מפני יום הכיפורים, ודי בהתעוררות פחותה כזו להיכתב לחיים טובים. וכן כאן שלא יכלו שלא להרהר בתשובה (ובדומה למה שמסופר על שכניו הרעים של רבי זירא, שהיה מוכיח אותם לחזור בתשובה, ורק כשמת אמרו לעצמם: מה יהיה עכשו, וחזרו בהם).
מה מעלתו של הכובס? אם היה נוהג לבוא אל רבי כל יום, אפשר שלמד ממנו, ומציינים לגמרא נדרים מא א ששם מסופר שחלה רבי ושכח תלמודו והכובס החזיר לו אבידתו. ואפשר שהוא הוא. אלא שאם כן, זכותו של אותו כובס אינה תלויה במה שהגיע או לא הגיע להלויה.
ובעיקר: כיצד התאבד וכיצד זה הועיל לו? אני מסכם משוטנשטיין.
המהרש"א פירש שמתוך צער עשה כן. בין שנטרפה דעתו (הגהות יעבץ), בין שהתכון לפצוע את עצמו מגג נמוך אלא שנהרג (בן יהוידע).
אבל יש שלמדו מכאן שמותר לאדם להתאבד כדי לכפר על עוונתיו.
והמהר"ל הוציא את הסיפור מפשוטו וכתב שמת מצער ו"נפל מהגג" הוא רק מטאפורה לדבר זה.
בכל אופן, קשה לפי מגוון פירושים אלו לבסס את הטענה שמותר לאדם להרוג את עצמו. אם כי אם נלך לפי פשטות הלשון, הרי כן הוא. וכידוע לא נאמר במפורש בתלמוד שאסור לאדם לשלוח יד בנפשו.
***
אפשר להדביק בכרום!
