כולם אהובים?

פעם חשבתי שרק ה'פתוחים' יותר, המכירים עולם, הלא צולניקים והפרומרים (או תקראו לזה איך שמתחשק לכם, לפי מקום מגורכם, הישיבה שלכם, וסגנון הסמינר..)  יודעים באמת לאהוב. יודעים להיות רומנטיים ויש בינהם אהבה אמיתית.
כשגדלתי קצת, הבנתי שזה לא מאוד נכון, אבל עדיין נשארה לי הסטיגמה על הנשים האלו עם השביס והגברים האלו בעלי זקן עבות, ופאות עוד יותר.

השבוע הזדמן לי לחכות בתחנה לאוטובוס, עמדו שם בעל ואישה, ההוא עם זקן העבות, וההיא עם הבגדים הכי לא עדכניים ברחוב.
הם דיברו בטון נמוך, גם לא חשבתי בכלל לשמוע ולנסות להיות שותפה סמויה לשיחה. אבל המבטים שלהם... החיוכים העדינים שהחליפו אחד עם השני.... ראיתי דבר ושניים בחיי, הם היו אוהבים באמת!
לא סתם עוד איזה שניים שהקב"ה גזר עליהם להתחתן והם מקיימים את מצוותיו בשמחה..

תגידו, גם אתם פעם הייתם קטנים וטיפשים כמוני?
האם האהבה שווה אצל כולם ורק אני הטיפשה והסטיגמטית חושבת שלא?

בס"ד
מצד אחד, פשוט שיש בהם אהבה, אחרת אי אפשר לחיות, מצד שני זה נראה על פניהם שאין בהם כל אהבה, כאילו אומרים לעצמנו בלב, איך יכול להיות שאצל אנשים כאלה יש אהבה [מה ההגדרה לכאלה, הגדרת הלבוש והמראה כפי שתואר לעיל], לכן על פניו נראה שאין אהבה בינהם, אבל בתאכלס פשוט שיש בהם אהבה!!

אני לא מאשרת בקלות דברים.

ממש הוצאת לי את המילים מהפה!!
(וגם זה לא קורה לעיתים קרובות...........)

תמיד בדת אנחנו רגילים לחשוב את אלו שמעלינו כפסגה רחוקה, אך שמתחילים לעלות לשם מבינים שלא כזה רע וקשה שם... כך חושבים החילוניים על חיי האהבה שלנו ומגדירים אותם כמשועממים, וככה אנחנו חושבים על מי שמעלינו בדת... וזה לעולם לא נכון....