עוד הערה על ביטוי המלים בעברית
.
בהפטרת השבת יכולנו להתקל בתופעה הבולטת לעינו של המתעניין:
"... "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ..."
האות כ' השניה אינה דגושה. למרות שלפי הכללים, אחרי תנועה קטנה - והאות כ' הפותחת - פתוחה, כלומר: בתנועה קטנה, מגיע שווא נח, ואחרי שווא נח צריך לבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת; הרי האות כ' השניה אינה דגושה.
הסיבה לכך היא משום שלמרות שהאות כ' הפותחת מנוקדת בפתח, יש תחתיה גם מתג. מתג זה, המחווה הטעמה משנית במלה, גורם לכך שהשווא שיבוא אחריה יתנהג כשווא נע, ולפיכך אחריו לא בא דגש.
ויש לנו דוגמא-אחות לתופעה זו, בספר ירמיהו: "...וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל..." אומר הנביא, ומודגמת לנו כאן אותה התופעה בדיוק. האות כ' הראשונה פתוחה, אך מתגהּ תחתיה, ולכן האות השניה אינה דגושה, כפי שהוסבר לעיל.
ומכאן, אגב, שאלה על האשכנזים המקפידים לבטא את האות ק הקמוצה הפותחת את המלה "קדשים" בצירוף "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" , כמנוקדת בקמץ גדול. המנמקים זאת בכך שיש מתג תחת האות, וקובעים כי מתג מכריח שמדובר בתנועה גדולה ולא קטנה. הנה, דוגמא להפריך.
|
|