|
|
| נשלח ב-11/8/2010 10:07 |
 |
| |
לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון... **
יש דברים שאובדים לך לנצח, מבלי שתשים לב. כך, נעלמים, בלי שתיתן את הדעת ותתאבל על חסרונם. לעיתים גם דברים שחשובים לך כל כך, הולכים בלי לשוב, בלי להודיע. וללא כוונה כלל, מצאת שהם אבדו לך. לעיתים מאוחר מידי מכדי להחזירם.
כשאתה מחפש אותם אצלך, מנסה לגלות אנה נעלמת אתה, אתה מגלה שזה אחד מן הדברים שכך, סתם, איבדת בדרך. ------------------ אפרת אוחזת עיפרון ומשתוקקת לכתוב. הקול נאלם. הכל נעלם. עברה שנה וחצי בערך מאז הפעם האחרונה בה אחזה עיפרון מול דף חלק, פשוט. מכתב אחרון לקראת פגישה אחרונה. מאז יצאו תחת ידה עוד כמה מכתבים כאלה, מביעים אמנם אהבה גדולה, אבל כאלה שנדחקו בזמן על מנת להיכתב, כאלה שלא הצליחו להוציא הכל. אולי היא תמיד חשה שמה שלא תכתוב, יתקבל בתודה בברכה, בשמחה מצידו של דוד, בלי לשים לב אל קישוטי מילים קטנים, בלי לאחוז ראש בין מכתב של חצי שעה למספר רגעים. המילים לא יוצאות, רק דמעות חצופות מכתימות את הדף. שחור על הדף, שחור גם בעיניים. שחור בחוץ ובפנים. ובכי מתייפח מחלחל בתוכה. הכל שחור--- בהפסקה היא התקשרה בלב הולם לברר את התוצאות של בדיקות המעבדה. יודעת שהיא שוגה ובכל זאת לא מצליחה לעצור בעד עצמה, לפני שתיכנס לכיתה ללמד, היא חייבת לעצמה את התשובה, את התקווה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2010 12:34 |
|
| |
פרק 2 מאת הניק סלבודקה
סך הכל טלפון אחד, אבל הסיוטים בקשיים הטכניים הבאנאליים, מקפלים בתוכו כל קשיי חיי.
לפעמים זה עובר די בשקט, תוך כדי איזכור קל שמידע זו אסור להעביר בטלפון.
אבל כשאני נופלת על איזה כלבתה עטומה, זה מוציא אותי מדעתי.
" אסור לנו לתת תשובות בטלפון".
כן, אני יודעת , אבל זה לא בדיקה רפואית שצריך פענוח רופא, זה סך הכול בדיקת הריון. "ואיך תרצה שהחברות שלך יפרסמו עליך באינטרנט שאת בהריון, ואולי לא תצליחי למצוא עבודה בגלל זה, ואז תתבעי אותנו". סליחה, זה מאד חשוב לי, ואני יכולה להזדהות, ויש לי עבודה, ולא איכפת לי שיפרסמו את זה בכל העולם, ובאמת למה את עושה לי את זה, זה כל כך חשוב לי, אני מתחננת. והיא בשלה, ממשיכה להכניס את המחט לתוך לבי, אולי בלי לדעת. "למה את לא נרשמת לאתר שלנו, ככה תוכלי לקבל את התשובות בזמן אמת, ואפילו לקבל הודעה בדואר אלקטרוני". אין לנו אינטרנט, אנחנו חרדים. "אני מכירה הרבה חרדים שיש להם אינטרנט. מה יש, אנחנו שינינו את האתר שלנו במיוחד לבקשת הרבנים, אפילו תמונה של אחות אחת אין". לכי תסבירי לה שבעלי הוא מהשפיצים ב...., ומה שהרב זילברמן שליט"א אומר הוא קדוש. כמה התחננתי אליו שייתן לי רק לקבל סיסמה שאוכל לקבל תשובות מהמחשב בבית ספר. התשובה שלו תמיד היה, "צריך בטחון בהקב"ה, אנחנו רוצים משהו ממנו, לא נשיג את זה בדרכים פסולות". מעניין, לפני שנה כשהוא ניסה להיכנס לכולל של השפיצים, הוא הפך את כל העולמות. דקת מנוחה לא היה לנו בחופש המשותף הראשון שלנו. איזכור קל לצאת לכמה ימי חופש התקבל אצלו בתמיהה. "את לא יודעת כמה זה חשוב לי, להתקבל לכולל הזה???" כן, אבל אפשר לסמוך על הקב"ה, עניתי לו. מה פתאום, אני צריך לעשות כל השתדלות בעולם בשביל זה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2010 14:24 |
|
| |
פרק שלישי - מאת: לוליתורתך
הצלצול נשמע. 'מאז שהפכו הצלילים המונוטוניים של צלצול הפעמון הישן למנגינה עליזה, אפילו אי אפשר לאמר שהוא רועם או צורם' חלף הרהור מקומם בליבה. 'להיכנס לכיתה? להגיד שאני חולה? המנהלת נמצאת? אולי אני אעביר הודעה דרך המזכירה ולא אצטרך להתמודד איתה פנים אל פנים? מה אני אגיד? איך אני נראית? בטח חיוורת נורא! אין לי מוסר עבודה? ללמד כך זה לא מוסרי! אני לא יכולה!! איך קראו לרב הזה שלא אמר שלום כששכרו אותו למלאכה? זה לא רלוונטי בימינו! זה ההבדל?... למה, למה התקשרתי? עכשיו חוץ מהלחץ לגבי התוצאות הלב שלי דופק יותר חזק בגלל התגובה המעצבנת של הפקידה בקופת חולים! אני חייבת אוויר - - -' - 'די, דיייי, תרגעי', אמרתי לעצמי, 'עוד רגע נפתור את הכל, קחי כוס מים' - 'אני לא יכולה, אני חייבת להחליט עכשיו, אם להיכנס לכיתה או לא!' - 'תשתי משהו' - 'אין לי כח לחשוב על כלום, אין לי כח להתמודד עם הסברים, אני לא רוצה עוד אישורים מעוד אנשים, אני אכנס לכיתה וזהו' - 'מים?' - 'גם אתה לא מבין אותי', הקול הפנימי צריך להבין אותי, לא??? עכשיו גם הוא נגדי??? נכנסתי לכיתה, התיק רופף בידי, אם הרצועה הייתה ארוכה יותר, הוא היה נשרך ומטאטא את הרצפה הזרועה באוסף לכלוכים שאין לי כח להסתכל לכיוון שלהם ולוודא ממה הם מורכבים. שיעור ספרות, כיתה ו'. 'טוב שאני לא מלמדת שיעור חשבון בכיתה ח' עכשיו'. אני נותנת לבנות לקרוא את הסיפור. כל מספר שורות אני קוטעת את הרצף ונותנת לתלמידה אחרת לקרוא. עוד זמן עובר. אני יושבת. אין לי כח לעמוד. אני משתדלת לחייך לכל מי שמקריאה את הקטע. כשמחייכים מפעילים פחות שרירים מאשר מתעצבנים, איך המשפט הזה הולך בדיוק? אני מקווה שאני לא מפסיקה את התלמידות במקומות לא מתאימים, באמצע עניין או משהו. אבל זה לא נראה שזה מטריד אותן, כל אחת נגשת בתורה לקדמת הכיתה וקוראת את הסיפור במיטב כישורי הדרמה שיש או שהיא חושבת שיש לה, ישנן כאלו שמשנות את קולן לפי הדמויות הדוברות, אולי הן חושבות שזה חלק מההכנה למסיבת בת מצווה שתבוא עלינו לטובה?? דפיקות על הדלת. יופי, עוד זמן עובר. אין לי מושג מה לעשות איתן שהן תגמורנה לקרא ולהקריא את הסיפור? להמשיך לסיפור הבא? להתחיל מהתחלה עם בנות אחרות כי זה לא פר שהן לא קראו כלום? אני מסמנת לתלמידה שיושבת בטור הקיצוני מימין לפתוח את הדלת. - "המזכירה אמרה שיש טלפון למורה אפרת רוטמן" - "טלפון??", תמהתי - "כן זה דחוף מאוד" - "סליחה?", המטפלת זה לא יכול להיות.... - "כן, היא אמרה שבעלה של המורה מחפש אותה דחוף" - "אהה?", עכשיו??? מה זה יכול להיות??? בכולל של השפיצים לא מכירים את הסיפור על הרב ההוא שלא אמר אפילו שלום באמצע העבודה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2010 11:26 |
|
| |
פרק רביעי מאת האורחת
"אפרת?" אני שומעת התרגשות בקול שלו. מן רטט של ציפיה. יכול להיות ש... יכול להיות שהוא מבין שהתקשרתי לברר? אולי גם הוא בדיוק חשב על כך היום? הו, הלואי. כל כך הרבה ימים חלפו מאז מצאנו עצמנו מתואמים על ענין מסוים. ואם עכשיו זה סופסוף קרה, אולי היו שווים כל הקשיים. "אפרת, את שם?" הוא באמת נרגש. "כן, דוד." כדאי לנסות להיות טבעית. להבליע את ההתרגשות שלי. "האמת שאני לא יודע בדיוק איך להגיד לך את זה, אני... אני מקווה שאת לא תכעסי, פשוט, אני..." הוי, הוא מסתבך. החיוך מתפשט על פני. הוא רוצה להגיד לי, רוצה לשאול אותי וקצת מתביש. אפילו עכשיו, בטלפון, שנה וחצי אחרי. הנה אעזור לו. "זה בסדר גמור, דוד, תגיד מה שאתה רוצה אל תחשוש." כמה טוב שיש בעל שיודע להשתתף. "תודה אפרת," הקלה ברורה בקולו. "אני איתך." "האמת היא שזה לא כזה קריטי, מה שרציתי להגיד," עכשיו הוא הרבה יותר מאושש, "פשוט רציתי לאמר שהיום לא אשוב לארוחת הצהריים הביתה. התבקשתי ללוות אברך פלוני מהכולל. אני אחזור מאוחר בלילה." אז ככה נראית אכזבה? פוערת את פי לרווחה, מצמידה את שתי רגלי לקרקע, והופכת את פרק ידי לחרסינה מדגם נדיר. אהה. ככה נראית אכזבה. אבל רק עוד דקות אחדות אבין זאת. כי עכשיו אני לא חושבת. לא חושבת כלום. לא חושבת! לא! "אפרת? אפרת?" מישהו צועק לי באוזן. זה דוד. "את שומעת אותי?" "כן, כן," אני מצליחה למלמל בחולשה, "שומעת. שומעת...." "מצוין. אז להתראות בינתיים." עליצות בקולו של אישי. "...רגע, רגע אחד!" אני רודפת אחר קולו, עוית של כעס משתלטת על פני מבלי שארגיש, "חכה שניה, דוד!" "כן?" אני מדמינת צליל של חוסר סבלנות? אני מדמינת. אני מקווה. "מי זה הפלוני הזה שזקוק לשירותיך?" אלוקים עדי שאינני רוצה להיות צינית. זה קורה לבד. "אני לא יכול לאמר, אפרת, מצטער. הענין רגיש." אהה. ומה עם זה שאני רגישה? כלומר, מי פה רגיש יותר? ישנה תחרות שלא נודע לי על קיומה? טוב, אני כבר לא חושבת בצורה הגיונית. אני חייבת כסא. לנוח. לנוח. לשכוח מהשיחה הזו. לפחות עכשיו. זהו, מוכשר דוד שלי. תמיד ידעתי. אפילו בכולל של השפיצים סומכים עליו ומבקשים ממנו להתלוות לאברך פלוני שאין לאמר את שמו. אז למה רק אני כל כך מסויגת? ונרתעת? ומתקשה לקבל? ולמה רק מולי מתנפצת ההחלטיות הזו, שכולם כל כך מעריכים, וגם אני הייתי כך, בעצם, עד לתקופה האחרונה? ומה מפריע לי? ומה איבדתי בדרך? ואיפה אוכל למצוא אותו שוב? אם בכלל... די. אין לי כוח לחשוב יותר. עבר עלי יום קשה. איזה נס שהמערכת שלי הסתיימה להבוקר. אני הולכת הביתה. לברוח מהמחשבות ולפגוש בהן ושב, מחכות לי מאחורי הדלת. לא נורא, גם כמה דקות של הפוגה שוות משהו.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2010 13:29 |
|
| |
פרק חמישי מאת דיס_דיס
מזמן כבר שמעה ליחשושים שונים ומשונים אודות ה"מופלג" שלה מכולל השפיצים.. לא רצתה להטות אוזן, ולו בדל של הרהור וחשד. עתה הכל צף מחדש, ובצבעים מאיימים ומפחידים. ----- אפרת, מה עושה דוד שלך בכל רגע פנוי ליד מחשב נייד ?
----- אפרת, תתחדשו על הסלולר היפהפה שראינו אצל דוד....
------ אפרת, שמענו שדוד הוא כוכב גדול באיזה פורום חרדי.... והוא היה מבטל כדרכו בהחלטיות ובמחי יד, וכמובן שהאמינה לו. אבל עתה, חישבה להתפלץ מהמחשבות הרבות שהגיחו, מנקרות, טורדניות. עם מי בדיוק הוא אמור ללכת באופן כה מסתורי ?
אני לא רוצה לחשוב על שום דבר, פשוט לא ! אני לא מסוגלת !
שמעתי על הפורומים האלו והסכנות הטמונות בהן, הלוואי שאתבדה. אני מוכרחה לברר את העניין ביסודיות, לשים סוף לחרושת הרוחשת. לשם כך אני מוכרחה למצוא נקודת חיבור לאינטרנט, ולברר סופית,
מה זה הדבר הזה, מה הן האפשרויות והסכנות שם. ודרך אגב, כמובן ארוויח שתוצאות בדיקה כזו או אחרת תהיינה זמינות בקלות... וממחשבה למעשה.... הספריה השכונתית שנדיר היה שכף רגלה תדרוך בו, עקב האווירה הלא מתאימה,
הפך להיות לביתה השני, כאשר היתה בדרכה חזרה ממקום הלימודים... אפרת היתה נחושה לפתוח ניק משלה בפורום "צל"ש ולא חלש" ולנסות להזים
את השמועות העקשניות שאיימו לקנות שביתה בליבה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2010 15:45 |
|
| |
פרק שישי מאת שלווה10
כשהתיישבה על המחשב בספריה בפעם הראשונה, לא ידעה בכלל מהו האינטרנט, איך מגיעים אליו ומה עושים בו. אמנם הכרות עם המחשב היתה לה, ואפילו הכרות טובה. בסמינר היתה מכינה שכפולים לשיעורי מבחן שהיה עליה למסור. השעות הראשונות מול המחשב עברו עליה מהר מאוד. היא התוודעה לgoogle בעזרת הנערה שישבה לימינה, זו שחיפשה חומר על ארבע ערי הקודש בא"י לצורך כתיבת עבודה. מכאן ואילך הדרך אצה לה. היא גילתה שכל מה שהיא מקישה נותן תוצאות. המקום הראשון אליו נכנסה היה "שירותי בריאות כללית", שם ניסתה להבין איך אפשר לגלות תוצאות מעבדה דרך האינטרנט. כמובן שהיתה זקוקה לסיסמא כתובה, כך שהשיטוטים שלה לא העלו בחכתה מאומה. הספריה נסגרה בחמש אחר הצהריים והיא מיהרה לביתה להכין ארוחת ערב ולנוח מעט. הפעם השניה, שהיתה למחרת, היתה קלה הרבה יותר. מיד כשנכנסה החליטה לנסות לבדוק איך מגיעים לאתרים חרדיים. היא הקישה "חרדים". התוצאה הראשונה שאליה נכנסה, היתה "אתר חרדים – רשימת הפורומים". ברשימת הפורומים היה הסבר על כל פורום ופורום מה האופי שלו, ולמי נועד. את עיניה צד פורום ששמו צל"ש ולא חלש. "צל"ש ולא חלש הוא פורום לאנשים שזקוקים לעידוד ולטפיחה על השכם, בכל מיני צמתי דרכים בחיים", כך נכתב תחת הכותרת "מהות הפורום ויעדו". היא הקליקה פנימה, מרגישה שאולי יהיה שם משהו שמדבר אליה. בפורום נראה שהעניינים זרמו מהר. ניקים התדיינו שם במרץ בכל מיני סוגיות שמטרידים אותם. "צעירים בשידוכים עם לב שבור" היה אשכול אחד, היו בתגובות שלו אייקונים רבים של פרחים נובלים, לבבות שבורים, חיבוקי עידוד ופרצוף דומע. אשכול נוסף היה "גם מהחולי אפשר לצאת בחיים". מהאשכולות האלו מיהרה לצאת מחוסר עניין. "להפוך כל קושי להצלחה" – האשכול הכללי, שבו דיברו על כל מיני קשיים שלא עוגנו (עדיין) באשכול מוצהר, היה האשכול בהא הידיעה של הפורום. הנושאים המועלים שם היו מגוונים ומעניינים. היא קראה וקראה עד שהגיעה השעה לצאת. הימים הבאים ערכו לה הכרות עם החברים בפורום ובאשכול הכללי בפרט. היו שם כמה ניקים מוערכים, כגון: יהיה_טוב וכגון השפיץ,כאלה שנמצאו זמן רב, תמיד לפני שהגיעה ולאחר שיצאה הם הגיבו תגובות, ולמחרת בצהריים היתה קוראת אותם בעניין. כשהשפיץ היה מגיב משהו הראש שלה היה מנסה להבין מאיפה מוכרות לה המילים, סגנון ה"דיבור" וצורת הכתיבה שלו. עד שבאחת התגובות הוא הסגיר את עצמו. היה זה בדיון ענייני על אירועים שנערכים בצורה מנקרת עין, דיון שפתח אב לבת מאורסת שכורע תחת נטל ההוצאות. השפיץ כתב שאתמול היה בבר מצווה שהתקיימה באולם "שמחה יהודית" ומאוד נהנה מהפשטות והנעימות של האירוע. אז פתאום צלצלו באוזניה מילים דומות שהשמיע לה אתמול בלילה, עת צעדו ברגל לביתם מהאולם הסמוך. "לאאאאא...." - אמר לה קול אחד צועק בתוכה. "זה הוא" – לחש קול אחר, לחישה שקטה אבל עוצמתית. וכשהוא הוסיף וכתב שהוא מתגורר בסמוך, היא צירפה את התגובה שלו מפעם, שבה קונן על מצוקת הדירות ועל כך שהוא מתגורר בבית קטן בשכירות, שנבנה על גגו של אחד הבניינים.... כבר אז תהתה על צירוף המקרים. אבל עכשיו הסתדרו לה כל החלקים כבתצרף אחד גדול. והיא ידעה, זה היה השפיץ שלה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2010 09:49 |
|
| |
פרק שביעי מאת: מהמשרד
לאחר שההלם הראשוני חלף, ובתוכה נותרו רק רגשי זעם על דוד ששיקר עליה כל כך - החליטה אפרת לעשות מעשה.
היא לא תתן יד להמשך ההסתתרות הזו.
איך כתוב בכתובה, שבלעדיה אין בית יהודי? "ואל יעלימו ואל יסתירו לא זו מזה ולא זה מזו"...
היא תעמת אותו אל מול המידע שברשותה ותיתן לו להחליט לאן פניו מועדות. אפרת הדפיסה כמה דפים נבחרים מהפורום, ובראשם את הדף המפליל על הבר מצווה.
היא תבקש לדבר איתו על משהו חשוב, ותראה לו את הדפים כפי שהם.
ואם יגיב קשה? ואם יסתגר כפי שעשה בעבר? אין דבר, הכל שווה בשביל לחיות באמת ולא בשקר, באמונה ולא בכחש. כעת קיפלה את הדפים היטב, הניחה אותם בתיק היד שלה, ושמה פעמיה לביתם הקט.
דוד אמור לחזור בעוד מחצית השעה מאותה שליחות מסתורית שקיבלה את שם הקוד "עניין רגיש", והיא התכוונה להראות לו דרך הדפים שהיא יודעת בדיוק מה הם מעשיו באותן שעות נוראיות... למרבה ההפתעה, דוד כבר היה בבית. היא הביטה בפניו בדקדקנות וראתה בהם זיק חדש.
זיק מהסוג שהיא זכרה מימיהם הראשונים יחד, כן - אותם ימים שבהם הם מצאו את עצמם מתואמים... "ערב טוב, אפרת", הוא פתח, מבלי לשאול אותה היכן הייתה, והיא שמחה שלא תצטרך לאלתר שקר כלשהו.
"אני רוצה לדבר איתך על משהו חשוב" הוסיף, ומידי דברו שלף מכיס חליפתו צרור דפים עם הלוגו המוכר והירקרק של הפורום... היא התלבטה שניות אחדות אם לשלוף את הדפים שלה מתיקה, ואחר הכריע הקול שקרא לה להמתין.
תמיד תוכל להראות לו את הדפים כהוכחה לכך שידעה. כדאי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו... "אולי נצא למרפסת?" הציע דוד, והיא נענתה ברצון.
המרפסת שלהם בקומה הרביעית השקיפה לנוף יפהפה, והרבה נושאים טעונים הצליחו לחלוף בקלות על הרקע הניבט ממנה.
שניהם יצאו למרפסת. דוד התעקש להוסיף קנקן מים (הוא חושש שאני אתעלף – הרהרה).
הם התיישבו בכיסאות הנוח שבמרפסת, מביטים אל הלילה היורד על העיר, ואל אלפי הפנסים המעניקים לגבעות שסביבם יופי מיופיה של ירושלים. ודוד התחיל לדבר... "הכל התחיל לפני שלושה שבועות, באקראי". החל דוד לספר והיא הנהנה בראשה.
בודאי הוא עומד לספר כיצד הוא נפל ברשתו של הפורום. "הגעתי לבית של ההורים שלך כדי לדבר עם אבא שלך בעניין כספי. הקשתי בדלת, ומשאיש לא ענה לחצתי על הידית ונכנסתי".
היא הנהנה שוב בראשה. כך היה המנהג אצלם גם בבית הוריו וגם בבית הוריה. "לא ראיתי איש, והבנתי שאם הדלת פתוחה כנראה שהוא כאן באיזור, וצריך לחזור בכל רגע. התיישבתי על הספה והמתנתי. ליד הספה היה המחשב דלוק, ומצאתי את עצמי משחק בעכבר בין המסמכים הפתוחים, וכך מצאתי את עצמי בדפי ניהול של פורום חרדי כלשהו, שעד אז כמובן לא הכרתי... "מה?! אבא שלי מנהל פורום חרדי?!" אפרת כמעט נפלה מהכסא. דוד היביט בה בעיניים עצובות. "לא". אמר בקול שקט, ומזג לה כוס מים. "אמא שלך מנהלת את הפורום"... הרהוריה של אפרת התרוצצו במהירות האור.
בתור הבת הגדולה במשפחה הרגישה תמיד אחראית למה שקורה בביתה. היא בהחלט הבחינה שמעט אחרי חתונתה החלה אימה להזניח את הבית ואת הילדים, אך עד היום היא חשבה שמיעוט הבישולים הכביסות והגיהוצים, וחוסר ההשקעה בטיפוח הילדים הקטנים – הוא תוצאה ממשבר הבת הגדולה שעוזבת את הבית...
כעת היא הבינה שאימה נפלה ברשתו של האינטרנט, והוא זה שגוזל ממנה את מיטב עיתותיה וגורם להזנחת הבית.
האחים הגדולים נמצאים בישיבות, הילדים הקטנים לא ממש מבינים מה שקורה, ובין כך ובין כך נפלה אימה בין הכיסאות לחיקה הטורף של הרשת... אפרת החזיקה במסעד הכסא בידיים מלבינות.
דוד המשיך לספר: "מיהרתי להתרחק משם, טרוד במחשבות. הלכתי לבית של חבר טוב ובדקתי את זה, ומצאתי שהיא משקיעה שעות רבות בכך. כמעט 24 שעות ביממה היא זמינה בפורום מגיבה ומנהלת..." "אז למה לא סיפרת לי?!" כמעט זעקה אפרת. "לא רציתי לצער אותך"... לחש דוד.
קולו התאושש כשהמשיך:
"לא רציתי לצער אותך, וקיוויתי לפתור את הבעיה לבד. לשם כך הקדשתי לא מעט שעות לאחרונה, נרשמתי לשם וניסתי לגרום לה להבין שזה אני, על ידי פיזור רמזים עבים על זהותי. אבל הדבר לא הועיל: או שהיא לא הבינה שזה אני, או שהיא הבינה אבל היא חושבת שאני לא יודע שזו היא, או גרוע מכך: לא אכפת לה שאני יודע מזה"... אפרת ניסתה לעכל את הדברים.
תחושת בחילה קלה חלפה בה כשהבינה שה"מנהל" איתו שוחחה כדי להירשם לפורום לא היה אלא אימה יולדתה...
ושהתפעלות חברי הפורום מהמנהל כיצד הוא מצליח לשהות שעות כה רבות בפורום – היא פשוט בגלל שמדובר בעקרת בית שגוזלת מזמני ביתה עבור פיתוח פורום, חרדי ככל שיהיה...
נשמע בלתי אפשרי – אבל הדפים שדוד הראה לה הוכיחו זאת יותר מכל! היא הביטה באיש הצנום שלצידה והרגישה איך היא מתמלאת רגשי אושר.
דוד אלוף נעוריה אינו בירידה חלילה. היא בדקה את זה גם בשעות הגלישה שלו – אף פעם לא היה זה על חשבון זמן הלימודים בכולל! – תמיד זה היה באותן שעות מסתוריות שהוקדשו ל"עניין הרגיש"...
דוד שלה! כמו תמיד, הוא עשה הכל לטובתה ולמענה. "לא רציתי לצער אותך"... התנגנו המילים באוזניה כמנגינה קסומה. רוח אלולית החלה לנשוב בחוץ, ועבים קלים שייטו ברקיע, מכסים את הירח לפרקים.
כעת גלשו העננים מהירח וחשפו אותו אל מול מבטה: הירח היה מלא, מכיל, מואר ומאיר. דומה שהעבים סרו מעל ירחם. "תכלס, מה עושים?" ניתק אותה קולו של דוד מהרהוריה. היא הביטה בו בריכוז, ואז אורו עיניה: "יש לי רעיון גאוני!" אמרה, ודוד היטה אוזן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2010 14:07 |
|
| |
פרק שמיני/ פווווווווו
אפרת הרימה מבטה לדוד: "אתה חושב שזה ילך? זה לא נועז מידי?" דוד שתק לכמה רגעים: "למה נראה לך שלא?" היא התלבטה אם לומר לו את אשר על ליבה, אם יבין את אשר מאחורי המילים, לבסוף אמרה: "דוד, לך תשאל את ראש הישיבה, זה מהלך עדין מכדי לקחת עליו אחריות בלעדית מבלי לשמוע דעת תורה" שתקה ולא יספה.
***
ושוב מצאה עצמה אפרת פוסעת לעבר כיתת החינוך שלה. הלמות ראשה הודיעו בשקט בשקט שהמנהלת לא תשמע, שהנה, עוד יום שהמורה אפרת הגיעה ללמד לאחר לילה ללא שינה. 'מעניין' תהתה אפרת בינה לבין עצמה, 'השגרה הפשוטה הזו של בית ספר-תלמידות-בית, מרפה את שריריי ומותחת את העצבים בו זמנית, ראויה למחקר החיה הזו שנקראת שגרה. היום זה היום המקסימלי שציינה הרופאה כתוצאה לבדיקות, אבל הרבה, כלכך הרבה עבר מאז הביקור שלי אצלה, נדמה שהזמנים היטשטשו לחלוטין, קשה להאמין כי לא עבר יותר משבוע מאותו בוקר מתוח שחיכתי לבדיקות, דוד שהתקשר, החשדות שעלו,הכל' היא נכנסה לחדר מורות ונאנחה אנחה שאפילו היא לא ידעה אם היא אנחת רווחה או ההפוכה ממנה, כשנזכרה בתשובתו של ראש הישיבה מאתמול: 'חכו מעט'. למה לחכות? למי? את שאלותיה היא טומנת עמוק בפנים, לאשת שפיצים אסור להעלות שאלות כאלו אפילו במחשבה. רק דבר אחד היא ביקשה מדוד: אל תתקשר לבית הספר בשום מקרה. גם אם תהה על בקשתה, לא שאל דבר. היא חיכתה שישאל, חיכתה לספר לו על המבטים המרחמים שהיא זוכה להם מההפקר על כל טלפון או אקט משפחתי אחר, חיכתה להכניס אותו לעולמה, כמו פעם, חיכתה להזדמנות טובה לנסות לרענן מחדש את מה שהאביק הזמן בינהם. חיכתה, וכמו פעמים אחרות הבינה שתצטרך להמשיך לחכות.. הצלצול, ידיד השיגרה, ניתק את חוט מחשבתה והחזיר אותה באחת לכיתת החינוך שלה ולכוס התה הקרה שבין ידיה.
***
הפעם ההפרעה היתה של המנהלת, לא תלמידה ולא מזכירה. היא היתה נראת חיוורת מעט ומאחוריה נשענה על הקיר, המזכירה. "אפרת, דבורה תיכנס להחליף אותך בזמן שנותר לך ללמד, אני.. אא.. צריכים אותך.. אני רק.. בעלך צריך אותך בדחיפות.." מזמן לא שמעה אפרת את המנהלת, גברת וינגרטן התקיפה, מתגמגמת כך, ואם ראשה היה פנוי לפשפש אחורה יותר, היא היתה מגלה שבעצם מעולם לא התגמגמה כך, האישה שאחראית על למעלה מאלף תלמידות. אולם ראשה היה כרגע מונח בדבר אחר לחלוטין, דוד? טלפון? הרי רק אתמול ביקשה בצורה הברורה ביותר שלא יתקשר לבית הספר אלא במקרים של פיקוח נפש בלבד, או שאולי, המשיכו המחשבות באין מפריע להתגלגל, הגיע מקרה של פיקוח נפש?! אפרת הביטה על המנהלת במבט חצי מבולבל וחצי מפוחד: "משהו רציני?" המנהלת לא הגיבה, רק משכה אותה בעדינות בזרועה ושלחה מבט למזכירה שעמדה שם בדממה. דבורה השתחלה בזריזות בין אפרת לבין דלת הכיתה וסגרה אותה בשקט אחריהם. אפרת הביטה על הכל בתחושה שמישהו מפעיל את רגליה ומבלי שתחשוב על זה בכלל, מצאה עצמה לוחשת לשפורפרת: "דוד?" -"אפרת? תזדרזי, כבר שלחתי מונית לבית הספר, את הגדולה בבית והם מחכים לך, אני אגיע גם בהקדם" -"מה? למה? מי?" -"המנהלת לא אמרה לך?" דוד נאנח בינו לבין עצמו, "היתה תאונה קשה.. חזיתית.. הרכב נמעך. . אפרת, עדיין לא יודעים פרטים מדוייקים, המונית בדרך אלייך, הילדים צריכים אותנו" "אפרת? אפרת???"
דממה שחורה השיבה לו--
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2010 08:53 |
|
| |
הקפצה
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2011 23:24 |
|
| |
פרק תשיעי - לוליתורתך
רבונו של עולם. למה? למה אני? למה עכשיו? למה ביחד עם הכל? רבונו של עולם. לא את אמא. הפורום זה לא היא. היא לא אשמה. תראה איזה דור היא גידלה. כמה היא השקיעה בכל אחד. כמה לילות. כמה ימים. כמה שעות. כמה רגעים. כמה דאגה. מקרוב. מרחוק. אין בכל העולם הזה מישהו כמו אמא שלי. רבונו של עולם. אתה לא מעמיד אף אחד בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אני אומרת לך, אני לא יכולה לעמוד בזה - - - וגם אם אני יכולה, אני לא רוצה. אני לא מסכימה. יש לי מספיק נסיונות אחרים. די ... אין לי כח.... אמא. אני לא חושבת עליך שום דבר רע. אני לא חושבת על הבושות שעשית לי כשדוד גילה את כל העניין הזה עם האינטרנט. לא אכפת לי מה הוא חושב ומה אף אחד אחר חושב. אמא, אני סולחת לך על כל הגערות שגערת בי. על העונשים שנתת לי. אני גם לא כועסת על זה שאמרת על החצאית הראשונה שקניתי לבד, כשהייתי בכיתה ד', שהיא מזעזעת ואיך אפשר ללבוש דבר כזה. אמא. את האישה הכי טובה בעולם. אני לא יכולה לחיות כאן בלעדייך. אני לא יודעת מה אני אעשה בלי העידוד שלך. בלי התמיכה שלך. בלי הציפייה שלך. בלי הדירבון שלך. בלי המבט שלך. אמא, את יודעת שאנחנו עדיין מחכים לחכות... כל האמהות של כל החברות שלי היו בלידה הראשונה שלהן, כולן אומרות ש- - -
"אנחנו לא עושים מה שכולם עושים", אפרת שמעה קול צרוד וסדוק אומר את המשפט של אמא, "אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים לעשות", הקול המשיך את דבריו בלי להתחשב במצב... * * *
"אפרת", צביה וינגרטן, המנהלת, ניסתה להיות מעשית, "המונית מחכה ליד השער. אני אלווה אותך". אפרת התהלכה בעקבותיה. משהו בתוכה הפסיק לחשוב כתגובה לגירויים חיצוניים. פעולותיה נהיו מכאניות. אוטומטיות. מרוחקות.
- "לבית? לבית חולים? לבית של ההורים?" שאלה המנהלת.
- "אהה...", אפרת מלמלה בלי הבחנה. 'אני יודעת שאני עונה לא לעניין. אני יודעת שאני משיבה כך למנהלת שלי. אני יודעת שבקשתי לקבל שעות מילוי מקום של גב' לווינשטיין שצריכה לצאת לחופשת לידה. אני יודעת שהיא תחליט בעניין הזה בשבוע הנוכחי. אני יודעת הכל. אבל לא אכפת לי כלום'...
תוקן על ידי לוליתורתך ב- 23/08/2011 23:26:50
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2011 02:02 |
|
| |
פרק עשירי- מגיבהבשקט
המונית חיכתה לה כבר בחוץ, מודיעה על קיומה בקול הלמות תופים אפריקנים וצופרת בחוסר סבלנות.. היא מלמלה לעבר המנהלת 'תודה' קלושה ונכנסה אל הרכב. "לאן גברתי?" קול צעיר חסר דאגות. לאן באמת?! הביתה? לבי"ח? לכולל של דוד לאסוף אותו? לאן בדיוק?? "תיסע לכיוון מרכז העיר אני אגיד לך איפה לעצור" "הלו, אין לך כתובת מדוייקת??" "סע!" זאת לא היא שמצליחה לדבר עכשיו, זה מישהו אחר. איזה שד שמדבר מתוכה, בטוח. ***
כמה זמן עבר מאז? חודש? חודשיים? שלושה? קצת יותר. שלושה חודשים וחצי. נראה כמו נצח. בימים הראשונים לאחר התאונה אפרת היתה מסתובבת ברחוב תמהה, לא מבינה איך השמש זורחת כמו בכל בוקר, איך אנשים יוצאים לעבודה כרגיל, מדברים בינהם, מבלים, צוחקים.. התחשק לה לצעוק, לצרוח, לומר להם שיעצרו רגע. לשאול אותם איך הם מסוגלים להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, כאילו לא קיים במרחק כמה רחובות מהם עולם של כאב, צער ואין אונים, עולם של אחיות רחמניות בחלוקים לבנים ורופאים חמורי סבר, עולם של ייאוש קצת תקווה והרבה תפילה. אבל עם הזמן, אט אט, גם היא התרגלה. החיים נכנסו למסלול של שיגרה. הבית הפרטי שלהם, הבית של ההורים, ביה"ס, בי"ח, התייעצויות דחופות ושיחות טלפון ארוכות, מתישות. ואפרת, תמרנה בין כל העולמות, מנסה לרצות את כולם, להיות בסדר בכל מקום. כולם ניסו לעזור, כל אחד בדרכו שלו, כמה שהיה שייך, אבל עיקר העול נפל על אפרת. והוא היה כבד לה. כבד מאד.
(שלווה, תודה על ההקפצה, היה כייף לקרוא..)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2011 17:55 |
|
| |
הקפצה
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2011 00:45 |
|
| |
פרק אחד-עשר, מאת לוליתורתך
- זה לא שייך, תגידי את חושבת שמשעמם לי?
אפרת לא כעסה, אבל תמהה מאוד. לפעמים כשכועסים, כועסים כי מישהו רוצה ממך משהו ואתה לא מסכים איתו. או מנסה להתחמק ממנו. אם מישהו יציע לך לטוס איתו בחללית, אתה לא תכעס עליו, כי יש כאן משהו לא רציונאלי, אולי בדיחה, אולי משמעות נסתרת. משהו מוזר אבל לא מכעיס.
- אפרת, את חייבת לדאוג גם לעצמך. את נקרעת מדאגה לאחרים. תבואי פעמיים בשבוע. תשתחחרי. זה יעשה לך רק טוב.
- תפסיקי להזכיר את השם שלי בכל משפט שני, כאילו את אשת מכירות שסיימה את ההכשרה המקצועית בשבוע שעבר.
אפרת לא אמרה את זה, אבל פניה שידרו את ההסתייגות באופן בוטה.
- אבל למה? אולי רק תנסי? מה יש לך להפסיד? אפשר לקבל שבוע ניסיון בחינם... * * * - אני לא רוצה להזכיר שמות, היא אמרה לדוד בארוחת הערב הדלה שלהם, אבל היום פגשתי את אחת השכנות בבנין, שיודעת מה קורה אצלינו במשפחה. כמה פעמים היא אפילו הציעה לי עזרה. והיא לא התביישה להציע לי לבא איתה לחדר כושר. אולי היא מחפשת חברה שתבוא איתה או קבוצת תמיכה, אבל צריך להיות לה קצת טקט !
- הלו"ז שלך באמת נהיה מאוד עמוס, אמר דוד, בעודו פורס את המלפפון לפרוסות דקות.
- נכון, דמעות עמדו בזוויות עיניה, אני כ היום צריכה להספיק המון דברים. כולם רוצים 'קצת' ממני אבל זה כל כך הרבה... בכל מקום שאני נמצאת אני מרגישה שאני צריכה היות במקום אחר.. לפעמים אני חושבת שאני לא עושה מספיק לבית הספר. יש לי תלמידה, שאם היה לי מעט יותר זמן הייתי מנסה להבין מה עובר עליה. משהו בהתנהגות שלה זועק 'הצילו', ואני מתעלמת. אני רוצה לעשות את העבודה שלי כמו שצריך, אבל אני מרגישה שאין לי אוויר...
- מוסר העבודה שלך זה משהו מפעים, את יודעת? דוד חייך חיוך קטן. בדרך כלל כשדוד מחמיא ומחייך את החיוך המעריך שלו היא קורנת, אבל עכשיו בא לה לבכות. פתאום כשיש מישהו שמבין שמה שהיא עושה הוא לא מובן מאיליו, היא מרגישה את הקושי. היא מרגישה שהיא יכולה להיות חלשה, והוא יתמוך בה. ויכיל את הרגשות שלה. שמאיימים להתפרץ מהמקום הזה שאליו היא נוהגת להשליך אותם... דוד הסתכל עליה. על הכתפיים הרפויות. מעט מכונסות. השפתיים החשוקות. וקמט קפוץ בזווית הימנית של הפה. הבגד שהיא לבשה אתמול. הפיאה שלא היה לה כח להסיר. הוא הסתכל על הארוחה שכמותה החלו לאכול לאחרונה במינון גבוה. לחם. גבינה. ביצה קשה. עגבניה. מלפפון פרוס. הוא לא היה מוטרד מבחינה קולינארית. גם לא מבחינת רכיבי התזונה ואבות המזון. הוא היה מוטרד מאפרת. אפרת אהבה לבשל. לאפות. לתבל. להגיש בצורה מעניינת. אמא שלה מספרת שמגיל שלוש היא דרשה להגיש לה את האוכל בצורה מעניינת. 'פרצוף אדום' מגמבה ועגבניות על הלחם. סמיילי מבננה וענבים. סוכריות עוגה על הלבן... בגיל שש היא נכנסה למטבח, בתחילה על תקן של 'עוזרת' ועד מהרה תפסה שם מקום של כבוד, שהתפרסם במשפחה המורחבת כולה. את עוגת הבת מצווה שלה היא אפתה בעצמה... אף אחד לא יאמין לו שהוא ואשתו אפרת אכלו ארוחת ערב והוא היה צריך לפרוס את המלפפון... - את יודעת, הוא אמר לבסוף, אני חושב שהיא צודקת. את צריכה ללכת למכון כושר...
תוקן על ידי לוליתורתך ב- 01/09/2011 00:54:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 16:48 |
|
| |
ראיתי שעשו לזה כבר כמה פעמים הקפצות, בהפרשים של שנה,
אולי הגברים ימשיכו?
דיס עוד מורשה כתיבה כאן?
ואני - עז?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 16:57 |
|
| |
אוי אוי אוי
יש לך קפיצים באצבעות אה
|
|
|
|
|
