כמה דברים:
קודם כל, זה הנסיון הראשון שלי בכתיבת סיפור, או חלק ממנו (אם לא מחשיבים כמה סיפורים לא גמורים מימות הסמינר העליזים) אז קבלו את התנצלותי על כתיבת הבוסר, שכתבו את זה טוב יותר.
דבר שני, ניסיתי לקשור שוב את כל הקצוות שברחו לאי שם (הבדיקה של אפרת, הקשר שהתרופף עם דוד) ולהחזיר את הסיפור למסלול בלי האינטרנט, לא אהבתם? כתבו פרק חדש!
----------------------------------------------------------
אפרת הרימה מבטה לדוד: "אתה חושב שזה ילך? זה לא נועז מידי?"
דוד שתק לכמה רגעים: "למה נראה לך שלא?"
היא התלבטה אם לומר לו את אשר על ליבה, אם יבין את אשר מאחורי המילים, לבסוף אמרה: "דוד, לך תשאל את ראש הישיבה, זה מהלך עדין מכדי לקחת עליו אחריות בלעדית מבלי לשמוע דעת תורה"
שתקה ולא יספה.
***
ושוב מצאה עצמה אפרת פוסעת לעבר כיתת החינוך שלה
הלמות ראשה הודיעו בשקט בשקט שהמנהלת לא תשמע, שהנה, עוד יום שהמורה אפרת הגיעה ללמד לאחר לילה ללא שינה.
'מעניין' תהתה אפרת בינה לבין עצמה, 'השגרה הפשוטה הזו של בית ספר-תלמידות-בית, מרפה את שריריי ומותחת את העצבים בו זמנית, ראויה למחקר החיה הזו שנקראת שגרה.
היום זה היום המקסימלי שציינה הרופאה כתוצאה לבדיקות, אבל הרבה, כלכך הרבה עבר מאז הביקור שלי אצלה, נדמה שהזמנים היטשטשו לחלוטין, קשה להאמין כי לא עבר יותר משבוע מאותו בוקר מתוח שחיכתי לבדיקות, דוד שהתקשר, החשדות שעלו,הכל'
היא נכנסה לחדר מורות ונאנחה אנחה שאפילו היא לא ידעה אם היא אנחת רווחה או ההפוכה ממנה, כשנזכרה בתשובתו של ראש הישיבה מאתמול: 'חכו מעט'.
למה לחכות? למי? את שאלותיה היא טומנת עמוק בפנים, לאשת שפיצים אסור להעלות שאלות כאלו אפילו במחשבה.
דבר אחד היא רק ביקשה מדוד: אל תתקשר לבית הספר בשום מקרה.
גם אם תהה על בקשתה, לא שאל דבר.
היא חיכתה שישאל, חיכתה לספר לו על המבטים המרחמים שהיא זוכה להם מההפקר על כל טלפון או אקט משפחתי אחר, חיכתה להכניס אותו לעולמה, כמו פעם, חיכתה להזדמנות טובה לנסות לרענן מחדש את מה שהאביק הזמן בינהם.
חיכתה, וכמו פעמים אחרות הבינה שתצטרך להמשיך לחכות..
הצלצול, ידיד השיגרה, ניתק את חוט מחשבתה והחזיר אותה באחת לכיתת החינוך שלה וכוס התה הקרה שבין ידיה.
***
הפעם ההפרעה היתה של המנהלת, לא תלמידה ולא מזכירה.
היא היתה נראת חיוורת מעט ומאחוריה נשענה על הקיר, המזכירה.
"אפרת, דבורה תכנס להחליף אותך בזמן שנותר לך ללמד, אני.. אא.. צריכים אותך.. אני רק.. בעלך צריך אותך בדחיפות.."
מזמן לא שמעה אפרת את המנהלת, גברת וינגרטן התקיפה, מתגמגמת כך, ואם ראשה היה פנוי לפשפש אחורה יותר, היא היתה מגלה שבעצם מעולם לא התגמגמה כך, האישה שאחראית על למעלה מאלף תלמידות. אולם ראשה היה כרגע מונח בדבר אחר לחלוטין, דוד? טלפון? הרי רק אתמול ביקשה בצורה הברורה ביותר שלא יתקשר לבית הספר אלא במקרים של פיקוח נפש בלבד, או שאולי, המשיכו המחשבות באין מפריע להתגלגל, הגיע מקרה של פיקוח נפש?!
אפרת הביטה על המנהלת במבט חצי מבולבל וחצי מפוחד: "משהו רציני?"
המנהלת לא הגיבה, רק משכה אותה בעדינות בזרועה ושלחה מבט למזכירה שעמדה שם בדממה. דבורה השתחלה בזריזות בין אפרת לבין דלת הכיתה וסגרה אותה בשקט אחריהם.
אפרת הביטה על הכל בתחושה שמישהו מפעיל את רגליה ומבלי שתחשוב על זה בכלל, מצאה עצמה לוחשת לשפורפרת: "דוד?"
-"אפרת? תזדרזי, כבר שלחתי מונית לבית הספר, את הגדולה בבית והם מחכים לך, אני אגיע גם בהקדם"
-"מה? למה? מי?"
-"המנהלת לא אמרה לך?"
דוד נאנח בינו לבין עצמו, "היתה תאונה קשה.. חזיתית.. הרכב נמעך. . אפרת, עדיין לא יודעים פרטים מדוייקים, המונית בדרך אלייך, הילדים צריכים אותנו"
"אפרת? אפרת???"
דממה שחורה השיבה לו--
