+ אשכול הפטפוטים על הסיפור המשותף +

הצלצול נשמע.

'מאז שהפכו הצלילים המונוטוניים של צלצול הפעמון הישן למנגינה עליזה, אפילו אי אפשר לאמר שהוא רועם או צורם' חלף הרהור מקומם בליבה.

'להיכנס לכיתה? להגיד שאני חולה? המנהלת נמצאת? אולי אני אעביר הודעה דרך המזכירה ולא אצטרך להתמודד איתה פנים אל פנים? מה אני אגיד? איך אני נראית? בטח חיוורת נורא! אין לי מוסר עבודה? ללמד כך זה לא מוסרי! אני לא יכולה!! איך קראו לרב הזה שלא אמר שלום כששכרו אותו למלאכה? זה לא רלוונטי בימינו! זה ההבדל?... למה, למה התקשרתי? עכשיו חוץ מהלחץ לגבי התוצאות הלב שלי דופק יותר חזק בגלל התגובה המעצבנת של הפקידה בקופת חולים! אני חייבת אוויר - - -'

-          'די, דיייי, תרגעי', אמרתי לעצמי, 'עוד רגע נפתור את הכל, קחי כוס מים'

-          'אני לא יכולה, אני חייבת להחליט עכשיו, אם להיכנס לכיתה או לא!'

-          'תשתי משהו'

-          'אין לי כח לחשוב על כלום, אין לי כח להתמודד עם הסברים, אני לא רוצה עוד אישורים מעוד אנשים, אני אכנס לכיתה וזהו'

-          'מים?'

-          'גם אתה לא מבין אותי', הקול הפנימי צריך להבין אותי, לא??? עכשיו גם הוא נגדי???

נכנסתי לכיתה, התיק רופף בידי, אם הרצועה הייתה ארוכה יותר, הוא היה נשרך ומטאטא את הרצפה הזרועה באוסף לכלוכים שאין לי כח להסתכל לכיוון שלהם ולוודא ממה הם מורכבים.

שיעור ספרות, כיתה ו'. 'טוב שאני לא מלמדת שיעור חשבון בכיתה ח' עכשיו'.

אני נותנת לבנות לקרוא את הסיפור. כל מספר שורות אני קוטעת את הרצף ונותנת לתלמידה אחרת לקרוא. עוד זמן עובר. אני יושבת. אין לי כח לעמוד. אני משתדלת לחייך לכל מי שמקריאה את הקטע. כשמחייכים מפעילים פחות שרירים מאשר מתעצבנים, איך המשפט הזה הולך בדיוק? אני מקווה שאני לא מפסיקה את התלמידות במקומות לא מתאימים, באמצע עניין או משהו. אבל זה לא נראה שזה מטריד אותן, כל אחת נגשת בתורה לקדמת הכיתה וקוראת את הסיפור במיטב כישורי הדרמה שיש או שהיא חושבת שיש לה, ישנן כאלו שמשנות את קולן לפי הדמויות הדוברות, אולי הן חושבות שזה חלק מההכנה למסיבת בת מצווה שתבוא עלינו לטובה??

דפיקות על הדלת.

יופי, עוד זמן עובר. אין לי מושג מה לעשות איתן שהן תגמורנה לקרא ולהקריא את הסיפור? להמשיך לסיפור הבא? להתחיל מהתחלה עם בנות אחרות כי זה לא פר שהן לא קראו כלום?

אני מסמנת לתלמידה שיושבת בטור הקיצוני מימין לפתוח את הדלת.

-          "המזכירה אמרה שיש טלפון למורה שני רוטמן"

-          "טלפון??", תמהתי

-          "כן זה דחוף מאוד"

-          "סליחה?", המטפלת זה לא יכול להיות....

-          "כן, היא אמרה שבעלה של המורה מחפש אותה דחוף"

-          "אהה?", עכשיו??? מה זה יכול להיות??? בכולל של השפיצים לא מכירים את הסיפור על הרב ההוא שלא אמר אפילו שלום באמצע העבודה?