תודה על ההכוונה. שיניתי פה ושם אבל הרעיון עזר לי.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"אפרת?" אני שומעת התרגשות בקול שלו. מן רטט של ציפיה. יכול להיות ש... יכול להיות שהוא מבין שהתקשרתי לברר? אולי גם הוא בדיוק חשב על כך היום? הו, הלואי. כל כך הרבה ימים חלפו מאז מצאנו עצמנו מתואמים על ענין מסוים. ואם עכשיו זה סופסוף קרה, אולי היו שווים כל הקשיים.
"אפרת, את שם?" הוא באמת נרגש.
"כן, דוד." כדאי לנסות להיות טבעית. להבליע את ההתרגשות שלי.
"האמת שאני לא יודע בדיוק איך להגיד לך את זה, אני... אני מקווה שאת לא תכעסי, פשוט, אני..." הוי, הוא מסתבך. החיוך מתפשט על פני. הוא רוצה להגיד לי, רוצה לשאול אותי וקצת מתביש. אפילו עכשיו, בטלפון, שנה וחצי אחרי. הנה אעזור לו.
"זה בסדר גמור, דוד, תגיד מה שאתה רוצה אל תחשוש." כמה טוב שיש בעל שיודע להשתתף.
"תודה אפרת," הקלה ברורה בקולו.
"אני איתך."
"האמת היא שזה לא כזה קריטי, מה שרציתי להגיד," עכשיו הוא הרבה יותר מאושש, "פשוט רציתי לאמר שהיום לא אשוב לארוחת הצהריים הביתה. התבקשתי ללוות אברך פלוני מהכולל. אני אחזור מאוחר בלילה."
אז ככה נראית אכזבה? פוערת את פי לרווחה, מצמידה את שתי רגלי לקרקע, והופכת את פרק ידי לחרסינה מדגם נדיר. אהה. ככה נראית אכזבה. אבל רק עוד דקות אחדות אבין זאת. כי עכשיו אני לא חושבת. לא חושבת כלום. לא חושבת! לא!
"אפרת? אפרת?" מישהו צועק לי באוזן. זה דוד. "את שומעת אותי?"
"כן, כן," אני מצליחה למלמל בחולשה, "שומעת. שומעת...."
"מצוין. אז להתראות בינתיים." עליצות בקולו של אישי.
"...רגע, רגע אחד!" אני רודפת אחר קולו, עוית של כעס משתלטת על פני מבלי שארגיש, "חכה שניה, דוד!"
"כן?" אני מדמינת צליל של חוסר סבלנות? אני מדמינת. אני מקווה.
"מי זה הפלוני הזה שזקוק לשירותיך?" אלוקים עדי שאינני רוצה להיות צינית. זה קורה לבד.
"אני לא יכול לאמר, אפרת, מצטער. הענין רגיש."
אהה. ומה אם זה שאני רגישה? כלומר, מי פה רגיש יותר? ישנה תחרות שלא נודע לי על קיומה? טוב, אני כבר לא חושבת בצורה הגיונית. אני חייבת כסא. לנוח. לנוח. לשכוח מהשיחה הזו. לפחות עכשיו.
זהו, מוכשר דוד שלי. תמיד ידעתי. אפילו בכולל של השפיצים סומכים עליו ומבקשים ממנו להתלוות לאברך פלוני שאין לאמר את שמו. אז למה רק אני כל כך מסויגת? ונרתעת? ומתקשה לקבל? ולמה רק מולי מתנפצת ההחלטיות הזו, שכולם כל כך מעריכים, וגם אני הייתי כך, בעצם, עד לתקופה האחרונה? ומה מפריע לי? ומה איבדתי בדרך? ואיפה אוכל למצוא אותו שוב? אם בכלל...
די. אין לי כוח לחשוב יותר. עבר עלי יום קשה. איזה נס שהמערכת שלי הסתיימה להבוקר. אני הולכת הביתה. לברוח מהמחשבות ולפגוש בהן ושב, מחכות לי מאחורי הדלת. לא נורא, גם כמה דקות של הפוגה שוות משהו.
