והנה הם השישה:
רפאנו.
SUNSHINE.
ביום ההוא.
יעלה ויבא.
אדון עולם.
אנא בכח.
כולם שירים ישנים אני יודע, פעם חשדתי את עצמי שהנוסטלגיה מטה את השפיטה שלי במוזיקה, עד שנוכחתי שלא בדיוק. יודעים איך? זה היה מדהים!
זה היה אחרי הרבה הרבה זמן שאיבדתי טעם במוזיקה החדשה היוצאת חדשים לבקרים, נדיר מאד היה
שאיזה שיר יעניין אותי, שלא לדבר על לרגש.
עד שפתאום שמעתי את "ניגון נשמה" של קרליבך!.. למי שלא יודע השיר הזה לא יצא לאור בחייו ונמצא רק
בשנים האחרונות כתוב בתווים באיזה שהוא מקום...
האמינו לי! מתי ששמעתי את זה לראשונה לא היה לי מושג מכל הסיפור הזה שמאחוריו! וכל כך התלהבתי!
פתאום שמעתי מוזיקה שנגעה לליבי, אחרי כל כך הרבה זמן.. רק לאחר מכן נודע לי שזה של קרליבך...
היה עוד שיר "חדש", "ענווים".
אהבתי אותו מאד, ולאחר מכן התברר לי שהוא בכלל הולחן לפני עשור.. באמת הטעם שלו מזכיר את התקופה ההיא. (קצת פחות מקרליבך...)
אני אוהב מאד מאד את השירים של פרחי לונדון, בלי שגדלתי עליהם (נולדתי אחריהם..), בלי שהכרתי את
הילדים שלהם, אולי הכרתי כמה שירים שלהם שפשוט הפכו לקלאסיקות שכולנו שרנו בגן... אבל כנחשפתי להם
כחומר, פשוט ידעתי שזהו זה! את זה אני אוהב!
יש לי עוד דוגמאות אבל אני חושב שזה מספיק, וכן, אני בהחלט מאלה שחושבים שהמוזיקה של פעם היתה
טובה יותר, חוץ מהנוסטלגיה, זאת פשוט עובדה.
כנראה שאנשים נעלים יותר יודעים ליצור מוזיקה טובה יותר, מרגשת יותר, עמוקה יותר.
 |
|
|
!
)[
