| נשלח ב-16/6/2003 00:27 |
 |
| |
חן חן מיימוני על הגשת הדברים בצורתם הנאה.
בתחילת הדברים אתה כותב: "הערכתי האישית – וכך סיפרתי לילדי את הסיפור הנפלא הזה לפני השינה – היא שאליעזר, בילדותו, פשוט לא רצה ללמוד. אחרת, מדוע שאביו לא יסכים שבנו ילמד תורה?.."
אך בירושלמי מגילה א,ט מבואר כי כבר בילדותו תלו בו תקוות רבות, - ביום סגריר אחד כשלא נכנסו החכמים לבית הועד, נכנסו התינוקות ואמרו בואו נעשה בית ועד שלא יבטל. וישבו ודרשו על האותיות, וסיימו אותן, ועמדו חכמים גדולים בישראל. אמרו: ר' אליעזר ור' יהושע היו מבין אותם התינוקות.
ודוקא לדמות זו שהצטיינה כבר מקטנותה בלימודיה, והכירו בה כבר מילדות כי נוצרה לגדולות, מעניין אם כן לגלות כי עד גיל עשרים ושתים היה אליעזר עובד אדמה, ורק אז נתעוררה בו התשוקה לישב באהלה של תורה. שמא פרש רבי אליעזר בצעירותו, ושב אחר כך. וכששב, כבר אביו לא קבלו, כבר חשב כי לא תהיה לו תקווה, אך אליעזר לא נתייאש, ובכוחות כבירים יגע בעצמו על עתידו. וכשכבר היה ברום מדרגתו, שוב באה עליו הטִרדה, שוב תקפהו מהלך חייו המפתיע אולי, או הבלתי מתחשב..
בירושלמי מו"ק ג, א. מסופר כי פעם אחת עב רבי אליעזר בשוק, ואשה אחת אספה את האשפה של הבית וזרקתה לחוץ, ונפלה על ראשו של רבי אליעזר. אמר בלבו דומה אני שהיום חברי מקרבין אותי שנא' מאשפות ירים אביון, כלומר, מן אשפתות יתכן אך להתרומם..
אבל תקוותו לא הוגשמה, ולא קירבוהו חבריו עד יום מותו.
מיימוני, זו טראגיקה הנוגעת ללב.
סיפור טראגי, עם סוף טראגי אף הוא.
ורבי אליעזר לא בחר בדרכו זו, היה זה הגורל שהביא עליו את תהפוכות חייו.
הוא תמיד ציפה וקיווה כי ישיבו חבריו אותו, אך בודד נשאר עד יום מותו.
ועד בכלל.
תוקן על ידי - ivri - 6/16/2003 12:30:13 AM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2003 07:48 |
|
| |
שחרית
אכן, קשה לנו לחדור מבעד לערפילי ההיסטוריה.
איננו יודעים בוודאות מה מיוחס למי, ונצא ונראה כי יש מחלוקות על מסורות לפעמים בין התנאים עצמם. (האם הוחרם עקביא בן מהללאל, או שהיה זה איש אחר? האם היה נחום איש גמזו תלמידו או מורו של רבי עקיבא? ועוד).
ובכל זאת, דומה שאנו מצליחים לטוות חוט הגיוני בין הדברים. כפי שהעיר מסתברא, אין לנו אלא את הטקסטים והמסורות שלנו, ואת ניתוחם, אמנם יש לפקפק במה שאנו קוראים
אינטואיציה" עד כמה היא אמינה.
לכן, טרחתי והדגשתי כי כל מה שכתבתי אינו אלא "הרפתקאה ספרותית תורנית". תורנית - מחמת הנושא, כי השתדלתי לכתוב דברים הראויים להאמר בבית המדרש, שגם אם אינם מדוייקים, יכולים היו להיות, כי הם משקפים את גישת חכמים. אך בכל השאר, למרות שהשתדלתי לבנות על דברים שנאמרו, ומתוך הנחתי הקבועה כי הדברים ניתנו להתבוננות זהירה על מנת להסיק מהם מסקנות, בכל זאת - אין כאן אלא הרפתקאה ספרותית.
עברי,
אני שותף לתחושותיך, אך יש לי הסתייגות רבה ממילה שבה בחרת, ואיני יודע למה בחרת בה.
גורל? מה עומד מאחורי מילה זו?
אנו מורגלים להסתכל על העולם בשתי דרכים, שלפעמים נראות מוציאות זו את זו:
א. דברים קורים בהשגחה פרטית. (או ציבורית).
ב. דברים קורים בשל בחירותיו של האדם.
אבל גורל, המוירה היוונית או ההכרח של אומות אחרות - מאן דכר שמיה (=מי יכול להזכיר את שמו)?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 04:22 |
|
| |
מיימוני, לצערי אני אפילו לא אורח מקרי בפורום החשוב הזה. אני מעדיף להשחית את זמני הוירטואלי על שטויות ושעשועים. אבל אפילו איש כמוני, פוחז ובור ועם הארץ, לא יכול שלא להתפעל מהיקף העבודה שלך, מרוחב ועומק הידיעות, הירידה לפרטים, האבחנה הדקה, ההשקעה והמאמץ. אתה לא זקוק לקביעה שלי כדי לדעת שאתה אינטלאקטואל אמיתי. ובכל זאת, האשכול המרתק הזה על דמותו של רבי אליעזר שבהשגחה פרטית עילעלתי בו - וסליחה אם אני מקפיץ אותו שוב שלא במקום, גרם לי לתהות שמא טעית בכמה ממסקנותיך.
אתה קובע ברשימה שלך שהביוגרפיה המיוסרת הזאת של רבי אליעזר, למרות הכל, אינה טרגדיה, מכיוון שהוא צעד כביכול עם עיניים פקוחות, אמנם מתוך נאמנות לאמת שלו, כפי שהוא הבין אותה, לקראת התוצאה הבלתי נמנעת של הקרע והנידוי עם חכמים, שגם להם לא הייתה ברירה אלא לנדותו בשם האחדות וחיזוק מעמד ההלכה.
לעניות דעתי, בדיוק מצב כזה היא תמצית ההגדרה טרגדיה. בכלל, האם רבי אליעזר לא הבין את חשיבות חיזוק ההלכה בתקופה סוערת זו שלאחר החורבן? האם הערך הזה היה חשוב בעיניו פחות מאשר בעיני רבי עקיבא תלמידו?
ואם אכן, כדבריך, הצדק היה עמהם, מדוע נגזר עליהם כל אותם דברים נוראים שרבי אליעזר בישר להם בפגישת הפרידה המצמררת?
דווקא המודעות שלו למשמעות ההתעקשות שלו, לצער הנורא שיגרם לו כתוצאה מכך שתורתו תלך לאיבוד וחוסר היכולת שלו להתפשר, היא טראגית בעליל. לכן גם על מיטת חוליו, לפני שהסתלק, הכאב הנורא שלו בא לידי ביטוי.
וגם חכמים, בעיקר רבי עקיבא, בודאי בכו. גם כשנדמה היה להם, שאין להם ברירה. שההלכה, שכמו שאמרת לפעמים יכולה להראות כאכזרית שבעונשים, מחייבת אותם ליישם כזה פסק דין.
בדיעבד, מסתבר, זאת הייתה טעות, שאם לא כן, אם ההלכה אכן מחייבת נידוי שלו, מי נתן לרבי יהושע את הסמכות לבטל את הנידוי על ערש דווי של רבי אליעזר? האם יש לזה מקור הלכתי?
אתה יכול אמנם לטעון שבשלב ההוא, כשהושג האפקט הרצוי מן החרם ורבי אליעזר ממילא כבר לא היה במצב שדעותיו יכולים להשפיע, נעלמה הסיבה וממילא התבטל הנידוי. יתכן. אבל מצד שני, דווקא במצב הזה, אנשים יכולים לראות בו סוג של קדוש מעונה, הם יפנו שוב אל פסיקותיו. ומה הועילו חכמים בתקנתם.
מי אנו שנבין? מי אנו שנדע. אבל אם רבי אליעזר כאב את העניין, והרי על כך אין עוררין, אפשר רק להצטער שזה מה שקרה. כמה חבל. כמה טראגי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 07:52 |
|
| |
הרב קוק במאמרי הראי"ה כרך א' עמ' 204, במאמר על האבני נזר:
... וקשה בזה מה שמצאנו באבות דר"נ פ"ו גבי ר' אליעזר שדרש בדברים שלא שמעתם אוזן מעולם, ולכאורה זה סותר את הכלל של מדתו של ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. ... אנו מבינים שהפה של אב התורה רבן יוחנן בן זכאי אמרו אבל מכל השומעים הצטיין ר' אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה שאזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים.
ונמצא שבאמת לא אמר דבר שלא שמעו מפי רבו ... ומ"מ היתה כולה תורה מחודשת ע"י גבורת שכלו הקדוש.
ונאים הדברים לאומרם.
תוקן על ידי - אריק123 - 30/01/2004 7:54:02
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 10:24 |
|
| |
מיימוני,
עכשיו תור הרפתקאה שתיכתב אודות תלמידו הגדול רבי עקיבא, שהתקימה בו נבואת ר' אליעזר, שאמר "שלך קשה מכולן".
ר' עקיבא שהתחיל ללמוד בגיל 40, פי שנים מגילו של ר' אליעזר. שהגיע לגיל המופלג של 120, כמשה. משה שראה את ר"ע דורש, וסבור היה שראוי שתינתן תורה בידי ר"ע ולא בידיו שלו. ר"ע שכל חייו התאווה לקיים "בכל נפשך", ומשהגיעה לידיו לא החמיצנה. ר"ע שמסר נפשו בערב יום הכיפורים ב"אחד", ומשנה אחרונה של מסכת יום הכיפורים מסיימת בדבריו, "אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל", כרבו שיצתה נשמתו ב"טהור".
בערב יום הכיפורים האחרון, בעת הסעודה, למדנו את סיפורו של ר' עקיבא, שזהו היא"צ שלו, ולמדנו את המשנה הזו.
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 13:43 |
|
| |
א
מיימוני,
קודם כל, אייקון מכיר תודה על ההחְכּמה המאלפת בהמחשת סוגיה טעונה כל כך כמו זו שלפנינו, אני ממתין ומצפה בכליון עינים לחיבור המלא, נותר לקוות שהוא רק ענין של זמן, הלואי !
ברשותך אוסיף ביאור נוסף לתמונה הכוללת של רבי אליעזר, וכל זאת מתוך דבריו שלו עצמו באותם רגעים נשגבים ומאלפים.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 13:44 |
|
| |
ב
נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה.
התוכחה הגלויה בה רבי אליעזר מוכיח את תלמידיו קשה היתה לי מכבר, ראיתי שהתייחסו לכך לפני, יתכן והביאור ברור עד שאין צורך לפורטו, נתהה ונראה...
אינני יודע אם פעם ראיתם כלב המלקק מן הים, - אני ראיתי.
קשה לי למדוד את השיעור המדויק, אולם ברור לי כי הפער בין ליקוקו הנכסף של הכלב העומד על שפת הים לבין הכימיקלים השונים המתנוצצים על מכחולה של אותה גברת, הוא מזערי ואף פחות מכך.
משל לא חייב להיות העתק מדויק של הנמשל, אולם הוא אמור להסביר ולפשט אתו, כאן לא רק הסבר אינני רואה, אלא את היפוכו הגמור של הנמשל אני רואה. לא ידעתי אם זו אכן האמת, או שמא אני הוא שלא הבנתי את דבריו החתומים של רבי אליעזר, אז כנראה שלא הבנתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 13:45 |
|
| |
ג
זה היה ביום קיץ סתמי, השמש הקופחת דחקה אותי בשעת בוקר מוקדמת אל הים המלוח, נצב הייתי בין פס הרקיע הכחול האין סופי לבין החולות הזהובים שנתקשרו בצימאון עז, כלבלב זריז וחנפן כרכר סביבי בקדחתנות, בתחילה נדמה היה לי למשא ולטורח, ציפיתי לראותו מתרחק לו לאי שם ומניח לי לנפשי, עד שאני מתבונן והוגה בו, פתאום כמו מתוך חלום נזכרתי ברבי אליעזר הגדול, המאורע המסעיר והטרגדי כאילו קרם והעלה צורה, וברגע קצר של הארה קלטתי הכל.
הכלב, עמד על שפת המים, שכשך בזנבו, לגם טיפה או שנים ומיד הסתובב וחזר לכרכורו החד גווני, לא עברה מחצית הדקה ושוב ראיתיו גוהר על הים הפתוח ומרווה את צמאונו בעוד טיפות מלוחות של ים, שוב סיבוב, שוב כרכור, ושוב אל הים, וחוזר חלילה, האמת - אינני יודע את מספרם המדויק של המעגלים המוזרים – התחלתי לספור, התעייפתי באמצע...
ראיתי את הכלבלב בעל השער השחור, התבוננתי בו שוב ושוב, לא, הוא לא היה צמא, לא רק שהוא לא היה צמא, הוא גם הרוה את צמאונו עד לרוייה מוחלטת, ובכל זאת, התכונה הטבעית הקבועה בו, התכונה ללקק ולהוסיף ללקק, חזקה יותר מכל תחושה אחרת, הוא נהנה להרטיב את שפתיו במלא הלוגמא מים, ממתין מספר רגעים עד שיוכל ללגום עוד טיפה מן הים, הוא זיהה את אותה טיפה מרחוק, עט עליה כשלל רב, וחוזר חלילה, כך פעם ועוד פעם - עשר, עשרים, מאה, שלוש מאות, שלושת אלפים... לגימה ועוד אחת, לגימה שאינה יודעת קצה או סוף.
באותו רגע הבנתי הכל, הגיתי ברפרוף באותה עלמה יפייפיה העומדת מול המראה בחדרה, ובידה שפופורת יקרה המוחקת את תוי פניה הטבעיים ומציגה תחתם מראה זוהר ומלוטש.
השפופרת נפתחת בזהירות, טיפה אחת על האצבע, עוד טיפה, כמה שפחות, מריחה זריזה ומעסה, זהו, מנערת היא את אצבעה כאילו משהו זר נדבק בה בעקשנות, רוחצת את שאריות הסיליקון, ומחזירה את השפופרת לשידה, עד למריחה הבאה.
אתם כבר מבינים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 13:46 |
|
| |
ד
אומר להם רבי אליעזר, תלמידי, אתם בוחרים בהתנצלות כפויה, בתרוצים שונים, לא היה לכם זמן אתם אומרים, הייתם עסוקים, בסדר, תשמעו טוב, "הרבה למדתי הרבה לימדתי, ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים" התכונה השמרנית, דוגלת המסורת בה נחן רבי אליעזר, נתנה בו צימאון אדיר לקבל תורה מרבותיו ללא שום מעצור של זמן או טירדה כל שהם, כמו אותו כלב אשר כבר הרוה את צמאונו להפליא, אך תכונתו ללהק וללקק אינה פוסקת ממנו, כך עמד רבי אליעזר אחר רבותיו, ביום ובלילה, וגרס בהם שוב ושוב, שלוש מאות הלכות בבהרת עזה, שלושת אלפים בקישואין, ועוד ועוד, השיגרה הרצופה לא הכניעה את מתיקותה של קבלת התורה כמסירתה, כך עמל רבי אליעזר, וכך ציפה להעביר את תורתו הצרופה לבניו - תלמידיו.
ופה שואג רבי אליעזר את תוכחתו המרה אל תלמידיו אהוביו, "הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת", רציתי להעניק לכם מאגרים אין סופיים של הלכות שונות, מזרעים עד טהרות, יכולתי ויכולתי, אך אתם פניתם לדרך אחרת, השכלתם לקחת מאיתי את המינימום שרק הייתם חייבים ופניתם לדרככם, נערתם את חוצנכם מאיתי, ואני נותרתי עם המכחול ביד, עדיין כוחו היה עז לצבוע ולשנות, אך נאלצתי לנערו ולהשליכו לארץ, העדפתם להעמיק ולחדש בכוחכם שלכם, לבנות ולסתור לפי דרך חדשה שנסללה על ידכם, אתם - אולי השכלתם לעצמכם, אך את רבכם הותרתם ומזונו בין אצבעותיו, ראיתם את היד המושטת אך העדפתם להתעלם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 13:47 |
|
| |
ה
"נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין."
פעם נכחתי בבית כנסת נכבד בירושלים, קריאת התורה היתה בעיצומה, ולפתע נשמעה זעקה, הקורא מצא ככל הנראה פסול כל שהוא בספר התורה, וביקש להוציא ספר תורה אחר, קשה לי לתאר במילים את תחושתי הקשה, הציבור כולו עמד המום ונסער, אנשים התקשו להוציא מילה, הנה לפנינו ספר התורה - קודש הקדשים מוטל מבויש, אות אחת שחסרה בו הכלימתו, במבט נוגה הוא לווה חזרה אל ארון הקודש, תחושה חמוצה של טעם מר התפשטה בי מבפנים,
כמה חבל, כמה חבל...
פושט רבי אליעזר את שני זרועותיו, ומקונן, - ראיתם, הנה לפניכם ספר תורה נגלל, ספר שנכתב על ידי רבותי הגדולים, הוגה ותוקן על ידי מתוך רעב ועוני, לא לחינם נלחמתי בחירוף נפש לבל ישנו בו אות אחת, הזזתי את השמים את אמת המים ואת עץ החרוב, רק בשביל שלא תיפול קצה של אות מתוך ספר התורה הזה,
הנה הם לפניכם, כשני ספרי תורה נגללין, אכן תמה קריאתו שלו, הספר שעין החכמים לא חפצה לשוזפו סיים את תפקידו בהחמצה, סובב הוא אל תוכו עד שנעלם מאין רואים, לא רק הכלב כבר חדל מלשוטט שם, במפגש האופק עם הים, אפילו ספר תורה שבהיכל, גם הוא כבר איננו שם.
|
|
|
|
|
|
