אתר חדש שלי

                                  אין ממעטין ביו"ט סוכה ל"ג:

תנו רבנן: אין ממעטין ביום טוב, משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין. והא קא מתקן מנא ביום טוב, אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות

הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי.

 רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה ה

הדס שנקטם ראשו כשר, נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקו אחד כשר, היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם היו אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר, ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא כמתקן, עבר וליקטן, או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר.

  על דברי הרמב"ם תמהו מפרשיו כמה תמיהות[1].

1.      מדברי הרמב"ם משמע, שאם ליקטן לאכילה לא נחשב שעבר עבירה. והרי הגמ' מעמידה שמדובר שיש לו הושענא אחרת, כי בלא זה, הרי נחשב הליקוט אפי' לאכילה כפסיק רישא, שכולם מודים שאסור. ולמה הרמב"ם לא מעמיד כאוקימתת הגמ' שיש לו הושענא אחריתא.

2.      למה הרמב"ם כותב או שליקטן אחד אחד לאכילה. מה הרבותא אחד אחד.

  השו"ע מעתיק את דברי הרמב"ם כלשונו.

 שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמו סעיף ב

היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות, כשר; ואם אדומות או שחורות, פסול; ואם מיעטן, כשר; ואין ממעטים אותם בי"ט, לפי שהוא כמתקן; עבר וליקטן, או שליקטן אחד אחד לאכילה, הרי זה כשר.

 והט"ז[2] על המקום מעיר, שמשמע מלשון הרמב"ם והשו"ע שליקטן לאכילה הרי זה לא "עבר וליקטן", אלא מותר לכתחילה, וא"כ היה לומר שיש לו הושענא אחריתא, ולא הוי פ"ר. ולכן הט"ז מעמיד את הגרסא ברמב"ם "או שלקטן אחר לאכילה", שאז הרי האחר אינו צריך את ההושענא והרי זה כתירוץ הגמ' דאית ליה הושענא אחריתא.  

  ורבו מפרשי הש"ס בסוכה ל"ג: הערוך לנר, השפ"א ועוד רבים שנילאו להסביר את דברי הרמב"ם.

                                        קניין מעות ע"ז ס"ג.

  הרמב"ם פוסק כר"י שדבר תורה מעות קונות אולם חכמים תקנו שמשיכה קונה וכו', ולפי זה פוסק שגם בדאורייתא רק משיכה קונה ומעות אינם קונות, הן לגבי מעילה שהקונה בפרוטה של הקדש לא מעל עד שימשוך, וכן הנותן אתנן לזונה ישראלית אין השה נעשה אתנן עד שיעמוד השה בחצרה בעת ביאה, שהרי אין השה נקנה אלא במשיכה או בחצר. ואילו בזונה נכרית, השה נקנה בדמים ולכן נעשה השה אתנן בעת ביאה.

 רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ד' הלכה יג

בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה אפילו אחר כמה שנים הרי זה אתנן, בד"א בכותית שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכה, או בישראלית שהיתה הטלה בחצירה ואמר לה אם לא אתן לך מעות ביום פלוני הרי הוא שלך, אבל אם אמר לה הבעלי לי בטלה סתם ובא עליה ולאחר זמן שלח לה טלה הרי זה מותר משום אתנן.

  אולם לפלא דברי הרמב"ם שכהן שקיבל דמים בעד פרתו לא יאכילנה יותר כרישי תרומה, והרי דמים לא עשו כלום בבהמה עד שימשוך?, וכבר ניסו רבים את כוחם בהסבר דברי הרמב"ם התמוהים הללו.  

 רמב"ם הלכות תרומות פרק ט הלכה י

יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך.

 האחרונים מתרצים, שאם משך בסוף, הקניין חל למפרע ע"י מתן המעות. ותימה. א"כ למה האתנן מותר למזבח, הרי נקנה בביאתו על הזונה , ואינו חוזר בו?. 

וצריך להסביר

 ר"י אומר שמהתורה הבעלות הינה זכויות השימוש בלבד, וזכויות שימוש נקנות בתשלום דמים עבורם, וכאשר משלם עבורם, והבעלות על השימושים ברשותו, החפץ ממילא שלו. אלא שחכמים קבעו כי לא תסתיים המכירה עד שימשוך את החפץ לרשותו, אולם גם לאחר שקבעו חכמים, שהקניין נגמר בהעברת החפץ, עדיין במתן מעות יש כבר קניין על זכות מסויימת שמהווה חלק מהבעלות על החפץ, והיא שהמוכר, למרות שעדיין לא נקנה החפץ, אינו רשאי לנהוג בחפץ כבעלים, ואינוט יכול למוכרו לאחר, עד שיקבל מי שפרע, וזה גורע מבעלותו המלאה של המוכר על החפץ.

    ולכן, הכהן שקיבל דמים בפרה, למרות שלא משך הקונה, ועדיין לא נגמר הקניין, אולם בכ"ז פעלו המעות זכות מסויימת לקונה, בכך שהמוכר אינו יכול למכור את הפרה לפני שקיבל מי שפרע. דהיינו אין לו בעלות מלאה על הפרה, כל זמן שלא קיבל מי שפרע, ולכן מובנים דברי הרמב"ם מדוע הכהן שקיבל דמים עבור מכירת פרתו אינו רשאי להאכילה בתרומה, כי יש לו שותף בבעלות מסויימת על הפרה.

                         למאמר המלא www.deotai.com

                             רוצה בקיומו אסור - במיעוט תיפלה  

                      תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סג עמוד ב

 שכרו לשבור ביין נסך, מהו מי אמרינן: כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי? אר"נ: ישבור ותבא עליו ברכה. לימא מסייע ליה: אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה; סברוה, הא מני ר' עקיבא היא, דאמר: המקיים בכלאים לוקה, דתניא: המנכש והמחפה בכלאים לוקה, ר"ע אומר: אף המקיים; מ"ט דר"ע אמר קרא: שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע, מקיים מנין ת"ל: לא כלאים, ואילו למעוטי תיפלה שרי לא, הא מני רבנן היא. אי רבנן, מאי איריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי. הכא במאי עסקינן כגון דקא עביד בחנם, ור' יהודה היא, דאמר ליתן להם מתנת חנם אסור. מדרבי יהודה נשמע לר"ע, לאו אמר ר' יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי, לר"ע נמי, אע"ג דא"ר עקיבא: המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי, ותו לא מידי.

  לפי רש"י, האיסור רוצה בקיומו הוא שכאשר נשכר לשבור חביות יי"נ, הוא רוצה שהחביות ישארו שלמות עד שהוא ישברם וישתכר מכך, וזה מהות האיסור.

 הראיה מהברייתא בכלאיים לשאלת הגמ' ביי"נ, שאפילו לר"ע שאוסר לקיים כלאיים, דהיינו גם בכלאיים יש מושג לפי ר"ע שלא ירצה בקיומם. ומותר לעקור בשכר, למרות שאז הוא רוצה בקיומם של הכלאיים עד העקירה שישלמו לו עבורה.

  ודוחה הגמ', שהברייתא רק לרבנן, שאין לוקים על קיום כלאיים, והברייתא לא מדברת על איסור כלאיים אלא על איסור עבודה בחינם לעכו"ם, ולכן מותר לרבנן רק לעקור כלאיים מפני מיעוט טיפלה.

  וקושיית תוס' היא, שהרי כאן מדובר בפועל שאינו בעל הכלאיים, ואפילו לר"ע שאוסר גם לקיים במחשבה ללא מעשה, עדיין לא יחשב אדם זר הרוצה בקיום כלאיים של השני, אם לא עשה מעשה לקיומם, כמקיים כלאיים, שאסור לר"ע?. וא"כ אין ראיה לרוצה בקיומו של יי"נ, שדינו כע"ז שיש חיוב לאבד ע"ז מהארץ. וזו קושיה חזקה. אלא שתירוץ התוס' קשה להבנה.

  אלא שמלבד קושיית תוס', פירוש רש"י לא מסביר, למה לפי מסקנת הגמ', שהברייתא "אין עודרים עם העכו"ם בכלאיים אבל עוקרים עימו",,,. מעמידים לפי רבנן, שסוברים שמקיים בכלאיים מותר, וכאן מדובר בחינם והשאלה אם מותר לתת להם מתנת חינם, עדיין למה אומרת הברייתא אין עודרין עימו ולא אומרת אין מקיימן עימו, שהרי בעידור יש גם איסור עבודה בכלאיים, ואילו בקיום יש לרבנן רק איסור מתנת חינם?.

  ועוד, איך אפשר להסביר הברייתא: "אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה" לפי ר' יהודה שהסיבה שאין עודרים בחינם עם העכו"ם בכלאיים היא, כי אין נותנים מתנות חינם לעכו"ם. הרי עבודה בכלאיים אסורה ולוקין עליה, ולא שייך לכתוב "אין עודרים", אפילו בחינם?.

   וכן, אין הבנה לפירוש לפי הסבר רש"י, להמשך הגמ': "מדרבי יהודה נשמע לר"ע, לאו אמר ר' יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי, לר"ע נמי, אע"ג דא"ר עקיבא: המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי, ותו לא מידי".

שהגמ' אומרת שהסיבה שהברייתא אוסרת עידור בכלאיים בחינם כי אין נותנים מתנת חינם לעכו"ם. ולעקור מותר בחינם למעוטי תיפלה. מה הראיה שלר"ע האוסר קיום כלאיים, ומימילא צריך להיות אסור גם רוצה בקיומו, ולמה יותר לעקור בשכר, כאשר עד העקירה הוא רוצה בקיומו כדי שיוכל להרויח, ואילו בברייתא שמדובר בחינם הרי אינו רוצה בקיומו?, 

                           למאמר המלא   www.deotai.com 

                               רוב גנבי ישראל- תורת הקבוצות

 תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ע עמוד א

הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא, אמר רבא: חמרא שרי, מ"ט, רובא גנבי ישראל נינהו.

 הגמ' מביאה מקרה שגנבים נכנסו למרתף יינות, ופתחו חבית יין. והדין הוא שאם נכרי נכנס למרתף יין, כל היין אסור, חוששים שמא נגע. הרי זה ספק דאורייתא, כי עצם מציאותו של גוי יוצר ספק שמא נגע. (כמו שרץ שנמצא במבוי כל הטהרות שנעשו עד לבדיקה האחרונה טמאות), וספיקא דאורייתא לחומרא.

  המקרה בגמ' שאין ספק שנגע, שהרי פתחו חביות יין. אולם מאחר ואין אנו יודעים אם נכנס יהודי או גוי, הרי זה ספק, וצריך להיות היין אסור. אלא שהולכין אחר הרוב. ומאחר ורוב הגנבים בפומבדיתא היו יהודים, כל דפריש מרובא פריש.

  אלא שעצם הדין, שהולכים אחר רוב גנבי, הוא מוקשה. וכן העיר הריטב"א[1] על המקום שהרי באשה שספק אם נבעלה לפסול או כשר. כאשר יש בעיר ודאי פסול אחד. אומרים כל קבוע כמחצה על מחצה, והאשה פסולה לכהונה. וכאן יש ודאי בעיר גנב עכו"ם אחד, והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי.

  ותירוצו של הריטב"א, שהם נחשבים ניידי, כשיטת תוס'[2] בחולין י"א. ובכתובות ט"ו שקבוע פירושו מחובר לקרקע. כמו חנויות. וכן פירש תוס' בכתובות שבעיר הקבוע הוא הבית ששם נבעלה. אלא שאינו עולה בקנה אחד עם הגמרות ביומא ובזבחים ואין כאן המקום להאריך. 

 רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה טו

ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן שכל הקבוע כמחצה על מחצה הוא,

  ומקור דברי הרמב"ם מהגמ' בכתובות י"ג. שדנה באשה שנבעלה, האם נפסלה לכהונה, מחשש שמא נבעלה לפסול. ומסקנת הגמ' שאם נבעלה בעיר שרובה כשרים לכהונה. אולם יש שם אחד פסול, הרי היא פסולה, כי זה נחשב קבוע, וכמחצה על מחצה. וא"כ מה מועיל רוב גנבי ישראל, אם יש גנב אחד עכו"ם, הרי צריך להיות ספק שקול והיין אסור.

                           פסול במחשבת שינוי בעלים לפי הרמב"ם

                                       זבחים פרק א' משנה א'

א. סיכום הסוגיות:

 1.       הגמ' לומדת שבכל קרבן צריך לעשות ארבע עבודות לשם הקרבן, מלימודים נפרדים לשחיטה, לקבלה, להולכה ולזריקה. וכל הלימודים כתובים בשלמים.

2.      כ"כ הגמ' לומדת שצריך לעשות ארבעת העבודות לשם הבעלים, מאיל שלמים או מתודה, ואם אינו עניין לשינוי קדש, תנהו עניין לשינוי בעלים, וזה כולל כל ארבע העבודות.

3.      שאר הקרבנות, לומדים מ-"זאת התורה", שכל הקרבנות הוקשו לשלמים,

4.      מחשבת השינויים הללו, אינם פוסלים בשאר הקרבנות מלבד בחטאת ופסח שיש בהם לימודים מיוחדים שפוסלים. ומכך שבחטאת נכתב שמחשבות אלו פוסלת, שלא לשם חטאת ולא לשם בעלים, לומדים שבשאר הקרבנות אינם פוסלים,

5.      ואם אינם פוסלים, למה אינם מרצים, לומדים מ"מוצא שפתיך" שאם לא נעשה כדינו, אינו נחשב לתשלום חובתו, אלא הרי הוא כנדבה. ולכן הם בכ"ז פוסלים את הקרבן מלהיות עולה לחובת המקריב, אולם לא פוסלים את הקרבן מהקרבה ואכילה.

 רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ד הלכה י

כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו שתהיה זביחה עם שאר ארבע העבודות לשם שלמיו, וכן שאר הקרבנות

ב.  יש לכאורה מחלוקת בסיסית בין רש"י ותוס', לבין הרמב"ם. שהרמב"ם אינו מחלק בין שינויי המחשבה הפוסלת בקרבנות, בין מחשבת שינוי השם (שינוי קדש), כגון עולה שנשחטה לשם שלמים, למחשבת שינוי בעלים, ששחט עולת ראובן לשם שמעון. כפי שברור מתוך הלכותיו ופירושו למשנה.

  אולם רש"י ותוס', סוברים. שבמחשבת שינוי בעלים פוסלת, רק אם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמו לשם בעלים אחרים, אבל אם חשב בשעת שחיטה, קבלה, והולכה שעושה עבודה זו, לשם בעלים אחרים, הזבח כשר, ועולה לבעליו לחובתו.

  וההוכחות של רש"י ותוס' : מהגמ' בדף ד'.

     "איכא למיפרך: מה לשינוי קודש שכן פסולה בגופה, וישנו בארבע עבודות,"

  ומסביר רש"י, הגמ' רוצה ללמוד שמחשבת שינוי בעלים שפוסלת בשחיטה, שפוסלת בכל ארבעת העבודות, ממחשבת שינוי קודש שפוסלת בשחיטה ופסלת בכל ארבעת העבודות, 

 ומחלקת, בין מחשבת שינוי קודש, שפוסלת בכל אחת מארבע העבודות, אם חשב שלא לשמה בעת העבודה. למחשבת שינוי בעלים, שהמחשבה היחידה הפוסלת בשחיטה, היא שחשב לזרוק שלא לשם הבעלים, אבל חשב בשעת שחיטה שלא לשם הבעלים, לא פסל.

רואים שהגמ' הניחה בפשטות שמחשבת שינוי בעלים בשחיטה פוסלת רק שחשב לזרוק דמה שלא לשם הבעלים.

 ועיקר ההוכחה מהגמ' בדף י'

 איתמר: שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה רבי יוחנן אמר: פסולה, וריש לקיש אמר: כשירה. ר' יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן ממחשבת פיגול, ור"ל אמר כשירה, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן ממחשבת פיגול.

 "אלא אמר רב אשי, הכי קאמר: ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר, לזרוק דמו (שלא לשמו) לשם פלוני פסול, מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לשמן שהוא פסול, [שחטו ע"מ] לזרוק דמן שלא לשמן אינו דין שיהא פסול".

 ומסביר רש"י, הגמ' מביאה מחלוקת בין ר' יוחנן הסובר שבקרבנות חטאת ופסח, מחשבין מעבודה לעבודה, שאפילו שחשב בעת שחיטה, לזרוק הדם שלא לשם הקרבן הזה, פסול, ואילו ר"ל סובר שכשר, שאין מחשבין מעבודה לעבודה.

  ומביאה הגמ' ראיה לר"י מק"ו: ומה אם במחשבת שינוי בעלים, שחשב בשחיטה שלא לשם בעליו, כשר, ואילו אם חשב בעת השחיטה, לזרוק הדם שלא לשם בעליו, פסול. במחשבת שינוי השם, שאם חשב בעת השחיטה לשם אחר, (עולה במקום שלמים), פסול, ודאי שאם חשב בעת השחיטה לזרוק הדם לשם אחר, שיהיה פסול. רואים בברור שרב אשי הניח כדבר ברור שבמחשבת שינוי בעלים בשחיטה, רק מחשבה לזרוק הדם במחשבת שינוי בעלים היא שפוסלת, ולא שחיטה במחשבת שינוי בעלים. דהיינו מחשבין מעבודה לעבודה.

  ומכח ק"ו זה נפסקה ההלכה בגמ' כר"י. וכן פסק הרמב"ם כר"י. והקשה המשנה למלך, למה הרמב"ם לא חילק, בין שינוי השם, שפוסל בארבעת העבודות, אם חשב לעשותם שלא לשם הקרבן הזה. לשינוי בעלים, שרק אם חשב בארבעת העבודות ע"מ לזרוק הדם שלא לשם הבעלים האלו פסול.

  על קושיה זו נאמרו תירוצים הרבה. חלקם מנסים לדחוק בדברי הרמב"ם, שאינו חולק על רש"י ותוס'. וחלקם מנסים להסביר. אלא שהנסיונות דחוקים יותר מכדי שאפשר לקבלם.

  הבעיה הכי גדולה, בהבנת רש"י ותוס' בפסול מחשבת שינוי בעלים, היא, שהם מבססים את הבנתם זו על דברי רב אשי, שלכאורה אומר כדבר ברור וידוע, שמחשבת שינוי בעלים לא רק שמחשבים מעבודה לעבודה, אלא ששם רק מחשבה כזו פוסלת, ולא מחשבה בעבודה שהוא עושה שלא לשם הבעלים, ומימילא עושה רב אשי ק"ו, אם במחשבת שינוי בעלים לא פוסלת מחשבת שינוי, אלא רק מחשבת לעשות זריקה בשינוי, דהיינו מחשבה מעבודה לעבודה פוסלת יותר ממחשבת שינוי באותה עבודה. ק"ו במחשבת שינוי שם, ששם מחשבת שינוי בעבודה עצמה פוסלת, ודאי שמחשבה בעבודה אחת לעשות עבודה אחרת בשינוי תפסול.

  והוכחה זו בעייתית.

א.      מהיכן למד רב אשי שמחשבת שינוי בעלים בשחיטה, פוסלת רק במחשבה לזרוק את הדם בשינוי בעלים?

ב.      אם במחשבת שינוי בעלים ברור לכו"ע שמחשבים מעבודה לעבודה, מה סברת ר"ל שבמחשבת שינוי השם לא יחשבו מעבודה לעבודה?

ג.       מהגמ' משמע שמחשבה מעבודה לעבודה, זה חלש יותר ממחשבה באותה עבודה, וחולקים ר"י ור"ל אם אפשר ללמוד ממחשבת פיגול, ששם כל מהות הפסול הוא בשחיטה ע"מ לזרוק הדם חוץ לזמנו, או שלא ניתן ללמוד פסולים אלו של מחשבה בשינוי שם, מפיגול שזה סוג פסול אחר. ואילו לדברי רב אשי לא צריך ללמוד כלום מפיגול, כאשר הדברים ברורים שמחשבין מעבודה לעבודה במחשבת שינוי בעלים.

  ולכן צריך לומר: ברור, שהרמב"ם חולק על רש"י ותוס', וסובר, שדין אחד לעובד אחת מארבע עבודות, בשינוי בעלים, כמו בשינוי קדש. אולם לדעת הרמב"ם אין ראיה לדבריהם מהגמרות.

  ההסבר בדברי רב אשי בדף י':  רב אשי רוצה להוכיח, שמחשבת פסול בעת השחיטה, קלה יותר, לעומת, מחשבה בשחיטה ע"מ לזרוק הדם בפסול, שהיא מחשבה יותר חמורה, ולא משנה אם מדובר במחשבת פסול של חוץ למקומו, או שינוי קדש, שתיהן מחשבות פסול.   

 למעשה דבריו הם על אותו בסיס של שתי צורות הק"ו הקודמות בגמרא, אלא שהוא מתגבר על החלק הראשון בק"ו של שחיטה במחשבת סרק, כאשר הוא מדבר על שחיטה במחשבת שינוי זמן או מקום. וכן בניגוד לשתי האוקמיתות הראשונות שהק"ו משווה את קולת וחומרות סוג הפסול, רב אשי משווה קולת סוג מחשבת פסול בשחיטה, לסוג מחשבה בשחיטה, ע"מ לזרוק הדם בפסול. וההוכחה מקרבנות עולה ושלמים.

 ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר, לזרוק דמו (שלא לשמו) לשם פלוני פסול, מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לשמן שהוא פסול, [שחטו ע"מ] לזרוק דמן שלא לשמן אינו דין שיהא פסול.

    ומה בעולה ושלמים, שאם שחט בכל מחשבת שינוי, לא פסל אותם, (אלא רק לא עלו לבעליהם לשם חובה), בכ"ז אנו יודעים שאם שחט על מנת לזרוק הדם בשינוי מקום פסל, בחטאת ופסח, שמחשבת שינוי קדש פוסלת, שאם שחט במחשבת שינוי קדש, פסל. ודאי שאם ישחוט על מנת לזרוק הדם בשינוי קדש יפסל. 

  ומה תרצה לפרוך, שפסול מחשבת זריקה בשינוי מקום חמור יותר מפסול מחשבת זריקה בשינוי קדש, שהרי פוסל בכל הזבחים, אין זו פרכה, שהגמ' אינה רוצה להשוות מחשבות פוסלות, אלא רק מחשבת שינוי בשחיטה שאינה פוסלת בעולה ושלמים, ובכ"ז מחשבה בשחיטה ע"מ לזרוק חוץ למקומו פוסלת. לעומת מחשבה בשינוי קדש שפוסל בשחיטה בחטאת ופסח, ודאי שיפסול גם במחשבה לזרוק הדם בשינוי קדש.  

    הסבר זה מצריך הגהה קטנה בגמ', אולם בגמ' בעצמה יש כמה גרסאות: "שלא לשמו", או "לשם פלוני", ולדברינו צריך להיות כתוב: :שלא במקומו".

  אלא שללא פירוש זה, אין אנו מוצאים ידינו ורגלנו בהסבר בגמ'.

  שהרי, לפי פירוש רש"י ותוס', רב אשי מנסה להוכיח שמחשבין מעבודה לעבודה, בשינוי קדש, מק"ו משינוי בעלים, ע"י שהוא מניח, שבשינוי בעלים מחשבין מעבודה לעבודה. דהיינו מוכיח את הנדרש להוכיח, מתוך הנחת קיומו של הנדרש להוכיח.  

  לגבי ההוכחה מדף ד: אין כלל הוכחה. ששם הגמ' רוצה ללמוד, שמחשבת שינוי בעלים פוסלת בכל ארבעת העבודות, כאשר יש רק פסוק הפוסל מחשבת שינוי בעלים בשחיטה,

  ורוצה הגמ' ללמוד במה מצינו, ממחשבת שינוי קדש שפוסלת בכל ארבעת העבודות, ללא הבדל. כך צריך להיות מחשבת שינוי בעלים, שברגע שהוכחנו שפוסלת בשחיטה, צריכה לפסול בכל ארבעת העבודות.

  ועל הנחה זו שואלת הגמ' שמאחר ובמחשבת שינוי קדש, הוצרכנו לימודים נפרדים לפסול לכל עבודה, כי התברר שאין דין עבודה אחת כדין השניה, לא יתכן ללמוד שמחשבת שינוי בעלים, לא יצטרכו לימודים לכל עבודה לפסול.

  וצריך להדגיש, שבכל הלימודים של במה מצינו, תמיד יש להציב את המילה "אולי". דהיינו תמיד ההתחבטות של הגמ' בלימודים אלו, היא, אולי זה לא כך, ולכן שהגמ' אומרת איכא למיפרך, הכוונה, "לכאורה" אפשר לפרוך, ועל הרוצה ללמוד דברים במה מצינו, להוכיח כדבריו. 

                                למאמר המלא: www.deotai.com