בפורום שכ"כ הרבה עוסקים בו בחקר כל דעה ורעיון, ראוי אף לתת את הדעת לנושאים המדיניים הבוערים. גם בהם ישנם נקודות רבות למחשבה.
ע"כ במאמר המסכם את טענת "הפלסטינים הנאורים" לזכותם על הארץ.
ד"ר שאול ברטל [1]
.
ד"ר עבדאללה פרנג'י, פלסטיני נולד בבאר שבע ב-1943, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, ושגריר אש"ף בגרמניה בין השנים 1970 – 2004. השתתף בלווייתו של יאסר ערפאת, בנובמבר 2004 כאחד מנושאי ארונו של הראיס. בין השנים 2004 – 2006, שימש כנציג הפוליטי הבכיר מטעם הפת"ח עד להפיכת חמאס ביוני 2007.[6] כיום, משמש כיועץ לענייני חוץ, בתנועת הפת"ח, לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן).[7] בספרו: , PLO and Palestine שיצא לאור ב-1983. סוקר פרנג'י את הסכסוך הפלסטיני. וכך כותב פרנג'י על הלאומיות היהודית.
"מעט היהודים שנותרו בפלסטין והחזיקו בדתם, הם היהודים היחידים. רק הם הישראלים היחידים, שיכולים בזכות לקרוא לעצמם צאצאי אברהם והפלסטינים. ומה באשר לאחרים? האם גורל משותף מקנה רקע מתאים לקהילה לקרוא לעצמה "גזע"?... אבל הטענה שכל חברי "הגזע" היהודי הם צאצאי אברהם, ולכן יש להם זכות לפלסטין היא בלתי ניתנת להשגה... עלינו להסתכל על היהודים הפזורים בעולם באופן אתנוגראפי. לפי ראול רוי,[8] רק 10% מהיהודים בעולם הם שמיים. היתר הם לכל היותר תערובת של שמיים וגזעים אחרים או אחרים שגוירו ליהדות".[9] (ההדגשה שלי, ש.ב.).
פרנג'י ממשיך ומתאר את מלכות כוזר כדוגמה. "ב- 740 לספירה, מלך כוזר ונסיכיו ונתיניו גוירו ליהדות. יהודים אסייתיים, שמיים במקורם התערבבו עם גזעים אחרים לאורך הדורות. זה בלתי הגיוני שיהודים מאתיופיה, פולין, רוסיה, סין, ספרד או תימן מתארים את עצמם, ללא שום הצדקה כחברים בגזע אחד".[10] נכון, פרנג'י מודה וכמוהו גם זנד, כי לקהילות היהודיות הפזורות בעולם היה גורל משותף של רדיפה, גורל שהתפתח בתרבות הגטו היהודית וקשר רוחני מיוחד לפלסטין.[11] אך לפי פרנג'י קשר זה הוא בדיוק כמו הקשר של מוסלמי אינדונזי למכה או אירי קתולי לבית לחם או לרומא.[12]
אלו הן בדיוק מסקנותיו של זנד! אך פרנג'י שהוציא לאור את ספרו ב-1983 בגרמניה, עדיין התעקש שסיפורי התנ"ך הם אמיתיים. הכיבוש העברי בתקופת יהושע היה אמת לאמיתה וכך גם מקדש שלמה. תקופת "הכיבוש העברי", הייתה אכזרית ומלווה במעשי טבח רבים של עם אכזרי וברברי, העם היהודי. בסופו של דבר, אליטת הכובשים העבריים, אומנם עזבה את הארץ, אולם העם הפלסטיני המורכב רובו מאיכרים המשיך לדבוק באדמת פלסטין.[13] זנד אינו מסוגל לקבל גישה כזו. לדידו של זנד, התנ"ך הוא אפוס מדהים של תיאולוגים מוכשרים אך בינו לבין דיוק בעובדות ההיסטוריות המרחק הוא רב.[14] בשלהי שנות השמונים, לאחר פרסום ספרו של פרנג'י, הוכרעה "המיתוסטוריה" התנ"כי על ידי קרבות הארכיאולוגיה החדשה.[15]
מדוע היה צורך לגייס את מדע הארכיאולוגיה, חקר המקרא וההיסטוריה כדי ליצור נרטיב בדוי, יש מאין של "עם" קדום שגלה מארצו. מסקנתו של זנד פשוטה, ומשקפת התפתחות היסטורית, שחלה בנרטיב הפלסטיני. "המיתוסים המרכזיים על המוצא הקדום של עם פלאי שהגיח מהמדבר וכבש לו בכוח ארץ רחבה ובנה לו ממלכה מפוארת שירתו בנאמנות את עליית הלאומיות היהודית ואת מפעל ההתנחלות הציונית".[16] כלומר מטרתו של מיתוס התנ"ך הוא לשמש כסמן "אתני" המורה על מוצא משותף לנשים וגברים אשר היו שונים לחלוטין ברקעם וברכיבי תרבותם החילונית, אם כי שנואים עדיין בשל אמונה דתית שכמעט ולא דבקו בה... הוא היה המסד בצריבת דימוי של "לאום" עתיק, המתקיים כמעט מאז הבריאה..."[17]
זנד מציין את הקשר בין ניפוץ "המיתוסטוריה" כלשונו לפרוץ האינתיפאדה ב1987 ולא בכדי.[18] בתקופה זו עלה הזרם האסלאמי בלאומיות הפלסטינית אשר ניפץ סופית את מיתוס התנ"ך היהודי. כך למשל כתבו עמיתיו של זנד לחקר ההיסטוריה היהודית מן הג'יהאד האסלאמי את הדברים הבאים. דברים אלו פורסמו בחוברת שכותרתה: אלמפאוצ'את מן מנט'ור אסלאמי, [המשא ומתן מנקודת המבט האסלאמית][19], ובה תוקפים המחברים את הנהגת אש"ף על קיום משא ומתן עם האויב הציוני.
"פלסטין כמו שנפלה [והידרדרה] בציפורניהם החדות של הצלבנים ולא התקרבה אפילו למאה שנים [עד] שהחלישו המוסלמים את [ממלכת הצלבנים], במשך אותה תקופה עד אשר שיחררו אותה, אבל הם בשום אופן לא הכירו בזכותם של הצלבנים להיות נוכחים בה [בפלסטין], בשום אופן לא נטשו את ברירת הג'יהאד ובשום אופן לא הפקירו את נשקיהם. [כך יש לעשות היום], עד אשר אויבנו הפושע אשר בשום אופן אינו נתמך ומודרך על ידי שום זכות ואמת או ראיה מקראית שקרית הסובבת סביב זכויות היסטוריות מדומות בפלסטין. כי האויב הפושע הזה ממשיך לדבוק בסיפורים הדמיוניים האלו ומעתיק אותם [בכתובים] דור אחר דור כדי להחשיב אותה [את בעיית פלסטין] לבעיה מקודשת, [ואנו] לא נוכל לשכוח או להרשות מצב זה [בפלסטין] בכל זמן שהיא [פלסטין] נמצאת בנסיבות הללו. הציונים ממשיכים לאחוז בזכות המדומה הזאת אשר אינה קיימת ואף אחד אינו מסכים לה. אלא [רק] הם בעלי הסגולה המאושרים לכך בתורה שלהם המזויפת וקובצי המעשיות ההיסטוריים השקריים. [20] הרי האויב הפושע הזה אינו מוכן בשום אופן לוותר על הטענות השקריות ודברי ההבל שנמשכים אלפי שנים" (ההדגשה שלי, ש.ב.).[21]
כך למשל טען ד"ר נזמי אלג'עבה, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת ביר זית. אף הוא שייך לאסכולה שבה נמנה פרופסור זנד. "איננו מסכימים עם גרסאות התנ"ך, לפיהן הייתה ממלכה עצומה או בירה של ממלכה עצומה או בירה של ממלכה עצומה. לא היה ארמון שנחשף ולא נמצאו שום שרידים של המקדש הראשון, שנבנה בתקופת שלמה שיעידו על הגודל הזה... העברים הגיעו לירושלים באלף הראשון לפנה"ס אך הימשכות שלטונם בירושלים היה במשך זמן מועט... עד עתה לא ניתן להצביע על שום סממן בירושלים שמיוחס מבחינה היסטורית לתקופה הזו. אין שום סממן היסטורי שמיוחס מבחינה זו לתרבות העברית"[22].
הוא לא היחיד. אמירות מסוג זה בטלוויזיה הפלסטינית, בעיתונות הפלסטינית הן רבות. בין הדוברים לצד אנשי אקדמיה פלסטינים[23], ניתן למצוא אנשי רשות פלסטינית בכירים כמו מחמוד אלהבאש, שר החקלאות ברשות הפלסטינית. אנשי דת כמו תייסיר רג'ב אלתמימי, הקאדי הראשי בפלסטין ויו"ר המועצה העליונה של המשפט השרעי.[24] המשותף לכל האמירות הללו הוא אחד. ממלכת ישראל המאוחדת בתקופת דוד ושלמה היא אגדה יפה. שייכת למיתוסטוריה הלאומית הישראלית ונובעת בדיוק מהסיבות אותן מנתח זנד בספרו.[25]
אך מהיכן באה טענתו של פרנג'י וחוקרים פלסטינים נוספים ובעקבותיהם גם זנד כי יהודי העולם כיום אינם צאצאי העם העברי הקדום אלא תערובת של גזעים שונים. מהיכן המסקנה "המדהימה", כי יהודי העולם כיום אינם צאצאי היהודים הקדומים, כפי שהוצג בספרו של פרנג'י, שתואר לעיל, בשנת 1983 וכן בספרו המדובר של זנד מ-2008.
נראה כי הזרע לתיאוריה מיוחדת זו טמון בקשר הפוליטי המיוחד של המופתי חאג' אמין אלחסיני וערבים גולים נוספים עם היטלר. חאג' אמין לא אהב בלשון המעטה, את השימוש במונח אנטישמיות, על ידי הנאצים ביחס לשאלה היהודית, הרי גם הערבים הם שמיים. לכן, "מומחי הגזע" הנאציים, מהמכון לחקר השאלה היהודית בפראנקפורט, פיתחו את התיאוריה לפיה אין להם דבר נגד הגזעים השמיים האצילים, אלא רק נגד היהדות, שמוגדרת כ"תערובת של גזעים בלתי הרמונית, שמבחינה ביולוגית גזעית, כמו גם מבחינת האופי היא תופעה היסטורית בלתי טבעית... תנועה זו (אנטישמיות) מכוונת אך ורק נגד יהדות המפוזרת בין העמים... מדענים גרמניים נאציים מכירים בערבים כשייכים לגזע בעל הערך הראוי ביותר היכולים להביט בגאווה על היסטוריה מלאת תהילה וגבורה"[26]. ברדיו ברלין התבטא פרופסור ולטיר גרוס, ראש המכון לחקר השאלה היהודית, כי המונח אנטישמיות הוא מטעה ומסורס, היהודים הם "תערובת גזעים נחותה", "ערב רב ונבדלים גם מן הגזע השמי הטהור". המופתי קיבל גישה זו שבאה לידי ביטוי גם בפרסומי המכון האסלאמי בברלין שנפתח באופן חגיגי ב-18 בדצמבר 1942.[27] זנד מבכה בספרו שנותנים לאנטישמיות בייחוד לאחר השואה להגדיר מיהו יהודי.
מחקר פלסטיני חלוצי משנות השישים, פתח את הדלת בפני תיאורית הגזע היהודית החדשה, הפעם מתוך מניעים פלסטיניים טהורים.[28] ב-1967 יצא לאור בלבנון, ספרו של מחמד מסבאח חמדאן, אלאסתעמר ואלצהיוניה אלעאלמיה [הקולוניאליזם והציונות העולמית]. הספר מוקדש "לנשמות השהידים אשר מילאו את חובתם במאבק הזורם והגנו על כבודם ומולדתם"[29]. למותר לציין, כי הספר מככב ברשימת "רבי המכר" המתמודדים על מקום במדף הספרים הערבי.[30]
כבר בגב הספר לצד תמונתו של המחבר, יליד חברון, מופיעה מטרת הספר והיא להוכיח בין היתר, "כי היהודים היום אין להם שום שורש בפלסטין ושום קשר לעם היהודי הקדום". זאת עושה המחבר לצד סקירה מקיפה היסטורית של בעיית פלסטין מתחילתה ועד החלטת החלוקה ב-1947. המחבר זוכה להקדמה לספרו מאת מחמד עלי אלזעבי הידוע.[31] "המחבר הרוצה לקדם את ארצו פלסטין, והוסיף מרוחו. לכן, כתב את הספר בשיטות מדעיות מרהיבות ובטענות זכות. ולאחר שסיימו הרי שזהו ספר קריאה חובה בארון הספרים הערבי".[32]
חלקו הראשון של הספר עוסק בניתוח ההיסטוריה של העברים הקדמונים (תאריח' אלעבראן אלקדים)[33] וכך במשך 112 עמודים, מגולל המחבר את סיפורו של עם יהודה וישראל כפי שתואר לעיל ע"י פרנג'י. המחבר מגיע למסקנות הדומות להפליא למסקנותיו של זנד. כותרת פרקו השמיני של חמדאן המסכמת פרק זה היא: "היהודים היום אין להם שורש לאומי בפלסטין ובשום אופן אינם צאצאים של העם הישראלי הקדום"[34]. המחבר מוסיף לטעון כי הטענה הציונית כיום, במאה העשרים, כי היהודים שייכים לגזע אחד, אינה נכונה ואינה מתבססת על ראיות מדעיות. המחבר אף טוען כי הבדלי הצבעים בין היהודים שמהם גבוהים ומהם נמוכים. מהם עם עיניים כחולות ומהם עם עיניים שחורות וכן הלאה מעידים על תערובת גזעים המרכיבה את הקהילות היהודיות ברחבי העולם.[35]
אך לשם מה היהודים המציאו את השקר הגדול ביותר במאה העשרים כלשונו. התשובה לכך ברורה. הטענות הציוניות על "גזע" יהודי אחד נועדו כדי להצדיק את טענותיהם על הארץ על חשבון אחרים. הפלסטינים. כך באמצעות הוכחת ה"קשר" השקרי שלהם לארץ הם מצליחים לבסס את טענותיהם עליה.[36] אך ספרו של חמדאן לוקה בחסר מבחינה אקדמית שכן הוא אינו מבוסס וערוך בצורה אקדמית כפי שמקובל כיום במחקר ההיסטוריוגרפי. משימה זו להשלים את מחקרו של חמדאן, נטל על עצמו שלמה זנד שביד אומן, משרטט מחדש את הנרטיב הפלסטיני שחמדאן הוכיח תוך התאמתו לשינויים ביחס לתקופת דוד ושלמה.[37]
על מידת השפעתו של הנרטיב הפלסטיני שפותח על ידי חמדאן וחוקרים פלסטינים אחרים יעידו דבריו של ד"ר עזמי בשארה מ-1998. ד"ר עזמי בשארה, ח"כ ומייסד מפלגת בל"ד שנאלץ לברוח ללבנון עקב החשד כי סייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה אומר באותו ראיון לאחר שנשאל האם הוא מכיר בקיומו של עם יהודי אשר יהיה זכאי למדינה משלו? השיב:
"אם אתה שואל אותי על עם יהודי בעולם. התשובה היא לא. אני לא מכיר בקיומו של עם יהודי אחד בעולם. אני חושב שהיהדות היא דת ולא לאום, ושלציבור היהודי בעולם אין סטאטוס לאומי כלשהו. אני לא חושב שיש לציבור הזה זכות להגדרה עצמית. אני גם לא חושב שהייתה לאומיות יהודית באירופה לפני הופעת הציונות. היהדות של אז אפילו לא הייתה קהילה דתית אחת. היא הייתה שורה של קהילות דתיות שהציונות ניסתה להפוך אותן לעם באמצעות הקמתה של המדינה הזאת. אבל מה שאני כן מכיר בו הוא באותו עם יהודי – ישראלי שהציונות יצרה כאן. מה לעשות. נולדו כאן דורות ונוצרו כאן שפה וספרות ותרבות, למרות שהילד הישראלי נולד מחוץ לנישואין ובאופן לא לגיטימי אני לא יכול לומר עליו שהוא לא קיים ושהוא נטול זכויות".[38]
בשארה ממשיך וטוען כי אין סימטריה בין הטיעון היהודי לזה הפלסטיני, כיוון שבצד הישראלי מדובר בזכויותיו של קולקטיב מדומה שהוגלה מהארץ לפני אלפיים שנה. כך שאין סימטריה בין זכויות שוות. בשארה טוען "כי הזכות להגדרה עצמית אינה זכות מוחלטת", וכי היה מוכן לוותר על זכות זו בבוסניה וביוגוסלוויה כיוון שמימושן גרם לעוולות רבות.[39] לדעתו ב-1948 לא הייתה ליהודים בארץ זכות להגדרה עצמית ואם הייתה כזאת, "היא באמת גרמה כל כך הרבה עוולות שאני לא מוכן לקבל אותה". הוא מכיר בכך שעתה יש מדינה שקיימת. לכן, יש לתקן את המצב הקיים על ידי יצירת מדינה דו לאומית שבה זכות ההגדרה העצמית הזאת תתבטא באופן אחר. מהו הפתרון לסכסוך הערבי ישראלי וכיצד ישראל תוכל להשתלב בסופו של דבר במרחב?
בשארה עונה על כך בצורה ברורה הבאה לידי ביטוי גם בספרו של זנד. "זהות העל היהודית חייבת לעבור טרנספורמציה יסודית ולהתאים את עצמה למציאות התרבותית מלאת החיות והתוססת שעליה היא חולשת. על זהות זו לעבור ישראליזציה פתוחה המייעדת את עצמה לכלל אזרחי המדינה".[40] כך תיווצר תרבות פלסטינו-ישראלית שתוכל להשתלב במרחב הערבי. מדינה דו לאומית זו המבוססת על דמוקרטיה רב תרבותית וכוללת את הלאום היהודי ישראלי מצד אחד ואת הלאום הפלסטיני מצד שני, היא המפתח לפתרון הסכסוך. ישראל תוכל אולי במקרה זה להיות חלק מאיחוד ערבי כלשהו ולהשתלב במרחב. זוהי בעצם קריאתו של בשארה מ-1998 לחילונים, להשתחרר מעול הציונות ולהקים זהות תרבותית משותפת.[41]
הפרופסור הנודע לפילוסופיה, סרי נסיבה, נשיא אוניברסיטת אלקודס[43]. יוצא נגד גישה זו של ההיסטוריה, הבאה לידי ביטוי בכתבים פלסטיניים רבים כמו של חמדאן, אלג'מעיה אלאסלמיה, תייסיר אלתמימי, שלמה זנד[44] ועוד. לשיטתו בית המקדש של שלמה אכן היה קיים ובוודאי גם מלכות שלמה. ליהודים יש קשר היסטורי בן כ-3000 שנה לארץ אבותיהם ואין צורך להסתיר זאת או לעוות את ההיסטוריה.[45] אולם על כל עם להכיר גם בזכויות ההיסטוריות של העם השני המתגורר בפלסטין וזאת מבלי להמעיט בזכותו הוא, אלא כדי להגיע לפתרון של שלום בפלסטין. זוהי הסיבה לפיה הוא היה מוכן להצטרף ליוזמתו של עמי איילון ובקריאה לעמים היהודי והפלסטיני ליוזמת השלום אותה השיק יחד עם ראש השב"כ הישראלי לשעבר, עמי איילון. בשל עמדותיו נגד עיוות ההיסטוריה כלשונו וגישתו לשלום תוך כיבוד זכויות הדדי זוכה נסיבה למאבטחים צמודים.[46] מי ייתן וגם עמיתו התל – אביבי, ישכיל ללמוד מדרכיו.
[1] ד"ר שאול ברטל, מרצה לעניינים פלסטיניים בבר אילן ומחבר הספר הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1949 -1956 (ירושלים, כרמל, 2009).
[2] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי (ת"א, 2008), ע' 236 -237.
[3] שם, ע' 268.
[4] שם, ע' 72- 73 וכן הערה 72 בע' 305 – 306.
[5] שם, ע' 183.
[6] כך למשל בראיון ל שפיגל הגרמני, מ-28/6/2006, בעקבות הבחירות ברשות הפלסטינית שבהן ניצח החמאס בינואר 2006. מסביר פרנג'י, כי החמאס הכיר בישראל והיחסים בין חמאס לפת"ח ישתפרו. לצערו, תחזיתו תפחה על פניו, עת ברח בפחד, לרשות הפלסטינית בהפיכת החמאס בעזה, ב-14 ביוני 2007. הראיון במלואו, ראה: http://www.spiegel.de/international/spiegel/0,1518,424106,00.html
[8] ראול רוי (1914 – 1996), עיתונאי, מסאי ופעיל לאומני במחוז קויבק שבקנדה. מייסד חזית השחרור של קויבק הצרפתית (FLQ). חיבר מסות רבות בענייני לאומיות ואתניות. פרנג'י אינו מציין מה שם ספרו של ראול רוי, שממנו דלה הערכה זו. ראה: http://fr.wikipedia.org/wiki/Raoul_Roy_(nationaliste
[9] Abdallah Frangi, PLO and Palestine (London,1983), p. 16. . בפרק זה פרנג'י סוקר בקצרה מה קרה עם הישראלים מזווית היסטורית וזוהי מסקנתו.
[10] Ibid, p.16. פרק 4 בספרו של זנד, מחוזות של שתיקה – בעקבות הזמן היהודי האבוד, סוקר את תולדות הקהילות היהודיות ברחבי העולם ומאשר את מסקנתו של פרנג'י מ-1983. כמובן שבפרק זה, יש מקום נכבד בתתי פרקים העוסקים במלכות כוזר ובצאצאהם. שלמה זנד, איך ומתי הומצא העם היהודי, ע' 185 – 238.
[11] שורשיה של התרבות היהודית החדשה היא תרבות גלותית הנוטה לייחס לה את היותה שייכת לצאצאי גלות ירושלים כצורך חיוני. אך, ביסודו של דבר תפיסת היהודי בגלות הנודד ממקום למקום היא שהייתה שלטת. זנד, שם, ע' 134 -135.
[12] Frangi, PLO and Palestine, p.16
[13] Ibid, pp. 8-17.. מעניין שגם ד"ר מעאן אבו נואר, ששימש כגנרל בלגיון הירדני (1972), שר ההסברה בממשלת ירדן (1973), שגריר ירדן בבריטניה (1973 – 1976) וממלא מקום ראש ממשלת ירדן (ב-1993). פותח את ספרו, בסיפורי התנ"ך על הכיבוש העברי של פלסטין מידי העם הכנעני שחי במקום. טענתו היא כי הארץ מעולם לא הייתה באופן בלבדי רק של העברים וכי גם לכנענים (הפלסטינים) יש זכויות בארץ. ראה: Maan Abu Nowar, The Jordanian – Israeli War, 1948-1956, A History of the Hashemite Kingdom of Jordan (Lebanon, 2002), pp. 1-4.
[14] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 123 -127.
[15] שם, ע' 116 -122. לגבי כיבוש יהושע טוען זנד, כי מיתוס התנחלות אכזרי זה המסופר בספר יהושע בצבעוניות עזה כאחד הג'נוסדים הראשונים לא היה ולא נברא", שם, ע' 119.
[16] שם, ע' 122.
[17] שם, ע' 127.
[18] שם, ע' 117.
[19] אלג'מעיה אלאסלמיה, אלמפואצ'את מן מנט'ור אסלאמי, סרחה פי צ'מיר אלאמה אעד'ארא אלא אללה ואלתאריח' ואלג'יאל אלקאדמה [משא ומתן מנקודת מבט אסלאמית, קריאה למצפון האומה וההסבר על פי דבר האל, של ההיסטוריה ועתיד הדורות הבאים], ללא ציון מקום ושנת הוצאה, ע' 20 - 21. מתוכן החוברת עולה, כי היא חוברה, בין השנים 1991 -1993, שנות ועידת מדריד, ותוקפת את השתתפותה של משלחת פלסטינית בשיחות עם ישראל.
[20] המטרה היא להצדיק את האחיזה באדמה על חשבון עם פלסטין. כך גם טוען שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 268. הציונים המציאו את עצמם כעם על חשבון עם אחר, העם הפלסטיני הערבי.
[22] נזמי אלג'עבה, טלוויזיה פלסטינית, מ-27 בפברואר 2009.
[23] כמו ד"ר מראון אבו חלף, מנהל המכון הארכיאולוגי באוניברסיטת אלקודס, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית, מ-27 בפברואר 2009. ד"ר יונס עמר, נשיא אוניברסיטת אלקודס הפתוחה, בכתבה ב אלאיאם, מ-7 באפריל 2009. בראיון זה טען כי הוא חשף את זיוף העובדות שבטענות הישראליות על ירושלים. ד"ר חסן צנע-אללה, חוקר ב"מרכז המחקרים המודרניים", באלקדס, המותח ביקורת על גורמים ערביים המשתמשים במונח היהודי כותל הדמעות ביחס לכותל אלבוראק (סוסו הפלאי של הנביא מחמד), בכתבה בעיתון הפלסטיני אלאיאם, מ-28 באפריל 2009.
[24] ראה דבריו של השיח' בעיתון אלחיאת אלג'דידה, מ- 2 במארס, 2009, וכן ב-17 במארס 2009. בכתבה האחרונה טען כי עירית הכיבוש של ירושלים קבעה תוכנית להקמת בית המקדש המדומה בשנת 2020. עיתון זה הוא רב השפעה ויוצא לאור ברשות הפלסטינית ומופץ הן בשטחי רצועת עזה והן בשטחי יהודי ושומרון.
[25] זנד כמובן תומך בדברים אלו על ממלכת דוד ושלמה. סיפורי דוד ושלמה נתפסים בעיניו כספרות מופת תיאולוגית, אך מדומיינת לחלוטין. סיפורי דוד ושלמה נוצרו כנראה במאה ה-6 לפנה"ס בשל צירוף נסיבות היסטורי ייחודי. שלמה זנד, איך ומתי הומצא העם היהודי, ע' 124- 125.
[26] קטע מתוך מכתבו של פרופסור ולטיר גרוס, מנהל המכון לחקר השאלה היהודית. מכתב זה נכתב בתגובה לשאלות על היחס הגרמני כלפי הגזע הערבי השמי, שהופנו לפרופ' גרוס על ידי רשיד עלי אלכילאני, מארגן המרד נגד הבריטים בעיראק ב-1941 ודמות ערבית ידועה נוספת ששיתפה פעולה עם הנאצים. ג'יני לבל, חאג' אמין וברלין (ת"א, 1996), ע' 168 – 169. לבל תרגמה את המכתבים בשלמותם וכן מתארת בהרחבה את התרעומת של המופתי נגד השימוש במונח אנטישמיות על ידי הגרמניים. לחציו של המופתי אכן נשאו פרי והגרמנים שינו את המונח לאנטי יהודים. שם, ע' 170 – 171. חליפת המכתבים תוארה לעיל פרוסמה במלואה בירחון הגרמני Weltkampf, חוברת 3, ספטמבר דצמבר 1944, ע' 168.
[27] זנד מבכה בספרו על שנותנים לאנטישמיות, בייחוד לאחר השואה, להגדיר מיהו יהודי. שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 271. זנד כבן להורים ניצולי שואה, בודאי מודע לכך.
[28] מחקרים הפלסטינים לפני תקופה זו טענו כי אכן ליהודים יש קשר היסטורי עם פלסטין אך הם עזבו את פלסטין לפני 2000 שנה ולכן איבדו את זכותם על הארץ לטובת האוכלוסייה הילידית שחיה בפלסטין מאז. כבר ב-1946 מתחילה טענה זו להישמע ומופיעה שוב בצורות שונות, כמו בספרו של מעאן אבו נוואר, שהוזכר לעיל, מאז ועד ימינו. ראה: Jabir Shibli, The Palestine Reality (New York, 1946), pp. 5-8.
[30] הספר זכה יצא כבר בשני מהדורות, 1967, 1975. והביקורות עליו מהללות אותו בכל פה. ועדיין ניתן להזמינו ולקנותו. ראה: http://www.neelwafurat.com/itemsbought.aspx?id=lbb157748-119510&Page=10 . כמו כן ישנם ציטוטים רבים במאמרים "מדעיים" רבים המצטטים אותו כהוכחה לטיעוניהם. כך למשל באתר אסלאמי בשם: מנתדיאת אתבע אלמרסלין [פורום החסידים והשליחים], באתר זה פורסם מאמר בגיליון התשיעי של פעמים (אוקטובר – דצמבר, 2005) שכותרתו מעשי הטבח הציוניים המוצדקים באמצעות האמונה היהודית. ספרו של חמדאן מהווה מקור חשוב למאמר זה. ראה: http://www.ebnmaryam.com/vb/t27238-2.html
[31] השיח', חאג', מחמד עלי אלזעבי, מעמאן הוא חוקר ידוע של תולדות המערב ובייחוד תולדות פלסטין. הוא נולד בחוראן שבסוריה, בשנת 1917. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים הלך לדמשק שם למד את מדעי הדת מפי שיח' אלעלאמה (ראש החכמים), תופיק אלארמאוי ואחרים. משם עבר ללמוד בעכו במדרסת אלג'זאר שום למד על ההקרבה ולימודי השהדא (מות הקדושים). לאחר לימודיו הפך להיות מטיף מוכר וידוע ואף נעצר בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הצרפתים. נחשב כמומחה בהיסטוריה ואף סיים דוקטורט באוניברסיטת ליון בצרפת. (בדומה לזנד, שסיים את לימודי הדוקטורט שלו בצרפת) מבין ספריו הידועים אסראיל בנאת בריטניה אלכברה [ישראל בנתה את בריטניה הגדולה] ועוד ספרים המראים על השפעתה של הציונות העולמית על הפוליטיקה בעולם כולו. כמו כן חיבר מספר ספרים בנושאים אסלאמיים. ראה: http://www.theislamnet.com/scholars/zoobi.htm
[32] ביקורת נרגשת זו מופיעה כאמור בגב הספר. אך אין ספק כי הספר היה "רב-מכר". סביר להניח שאף מחמוד דרוויש, חברו וידידו של שלמה זנד הכיר את הספר ויתכן ואף דיברו על תוכנו ומסקנותיו. (ראה: שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 17 – 19). מחמוד דרויש (1941 – 2008), משורר וסופר, "ביאליק" הפלסטיני, חבר במועצה הלאומית הפלסטינית ואף ניסח את הכרזת העצמאות הפלסטינית בועידת אלג'יר מ-15 בנובמבר 1988. דרוויש התפרסם בזכות שיריו הלאומניים שבהם קרא ליהודים לצאת מארצו, מפלסטין ולקחת גם את מתיהם. שכן הם אינם שייכים לפלסטין.
[33] זהו שמו של הפרק הראשון העוסק בהליך היווצרותם של העברים. מחמד חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעאלמיה , ע' 18 – 42. הספר מעביר אף הוא ביקורת על ההיסטוריונים המגויסים התומכים בגרסה הציונית הישראלית כמו קול, וטזינגר וסוקניק וטוען כי גרסתם אינה נכונה. שם, ע' 42.
[34] שם, ע' 94.
[35] שם, ע' 94 – 112.
[36] שם, ע' 112. כך גם טוען שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 268. הציונים המציאו את עצמם כעם על חשבון עם אחר, העם הפלסטיני הערבי.
[37] חמדאן בפרק השישי מספר על ההיסטוריה של היהודים הקדמונים מגלות בבל וכיצד אף השפיעו יהודים אלו על ערביי חצי האי ערב ובתימן עד שהגיע הנביא מחמד ורבים מהם התאסלמו וקיבלו עליהם את מרותו של הנביא מחמד. מחמד חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעאלמיה , ע' 87 – 93. לעומת זאת, חמדאן נוטה ליחס לחלק מספרי "נבואת משה", אמת היסטורית שזנד מתקשה לקבל.
[38] ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מ-29 במאי 1998. שביט מגדיר אותו בפתח הכתבה היריב הרהוט, המנומק והיעיל ביותר שיש כיום לאידיאולוגיה הציונית בישראל.
[39] זוהי גם עמדתו של זנד. מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 268 – 272, 291 -292.
[40] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 296.
[41] ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מ-29 במאי 1998.
[42] הרצאתו בת כשעתיים מופיעה בסרטון הלקוח מתוך דבריו בכנס לרגל יום הנכבה ששודר ברשת אלג'ירה. ניתן לצפות בסרטון זה באתר תנועת בל"ד, בעמוד הבית. לא ברור מתי שודר הסרטון. מתוכן הסרטון, ברור שהוא מבטא ומרחיב דברים שהובעו בראיון עם ארי שביט מ-1998. ראה: http://www.tajamoa.org
[43] סרי נסיבה, נולד ב-1949 בדמשק. בן לאחת מהמשפחות המיוחסות בחברה הערבית במזרח ירושלים. סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרוואד היוקרתית. לימד באוניברסיטת ביר זית, באוניברסיטה העברית וכיום נשיא אוניברסיטת אלקדס. שימש כאחד מחברי המפקדה הלאומית באינתפאד'ה הראשונה ואף נעצר בגין פעולותיו בתקופה זו.
[44] זנד זוכה להערכה רבה ולביקורות נלהבות באתרים ערבים מובילים המהללים את ספריו, כמו אתר אלערביה ואתר אלקדס. ראה: http://www.alarabiya.net/views/2009/11/15/91312.html,http://www.alquds.com/node/219572, התגובות הערביות לכתבה (טוקבקים) הן בדרך כלל, דברים בסגנון תמיד ידענו! הנה, הוא מוכיח שמה שכתוב בספרות הקודש שלנו על הזיוף הקיים בכתבי הקודש היהודיים הוא נכון.
[45] ראה בספרו החדש, סרי נסיבה ואנטוני דוד, היה הייתה ארץ (ת"א, 2008), ע' 28, 312, 385 – 387. בספרו הוא יוצא למשל נגד ערפאת שניסה לטעון שבית המקדש היהודי לא היה כלל בהר הבית, וכן נגד פונדמנטליסטים אסלאמיים המעוותים את ההיסטוריה. לטענתו לפני כ-100 שנה מדריכי תיירות שהודפסו בסוריה הופיע במפורש הקשר היהודי למקדש שלמה (ע' 386).
[46] ב-2009 פרסם נסיבה מאמר בו הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי בן 3000 השנה לבית המקדש ולירושלים. נחום ירושלמי, "סרי נסיבה אישר קיום זיקה יהודית להר הבית", מ-27 בנובמבר 2009. ראה: http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/html/final/sp/sib3_10_03/c.htm. בספרו מצטט נסיבה את ראש עירית ירושלים, צ'יא אלח'אלדי, באגרת לידידו צדוק כהן. באגרת זו מכיר ח'אלדי, בקשר היהודי ההיסטורי לאורך כל הדורות לארץ ישראל, ללא שום ספק. אך מבקש מידידו, בשם אלוהים! הניחו לפלסטין בשלום. שם, ע' 23
תוקן על ידי מחקרים ב- 01/09/2010 00:45:10
נשלח ב-1/9/2010 01:21
פרופסור שלמה זנד מחבר הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" איננו היסטוריון מהימן, עבודותיו ידועים ברמתם הנמוכה ובמגמיותם.
הוא נוטה להבליט בחוסר פרופורציה פרטים שוליים, לצד התעלמות מוחלטת מנקודות חשובות הסותרות את משנתו.
מסקנותיו מאוד מעורערות. נטייתו הפוליטית הביאתו להסקים מוזרים וחסרי הגיון.
המצאת ההמצאה
מאת ישראל ברטל
בניגוד לטענותיו של שלמה זנד, ההיסטוריונים העוסקים בתנועה הלאומית היהודית לא ביקשו להציג את העם היהודי כבעל מוצא אתני-ביולוגי טהור, ואין בספרו שום ידע שאותם החוקרים לא הביאו לפניו. ישראל ברטל סבור כי הספר מחבר בין אידיאולוגיה למתודולוגיה באופן שמביא לשטיחות אינטלקטואלית; מספיק לקרוא באנציקלופדיה "מכלל" משנות ה-50 כדי לראות שזנד לא גילה שום דבר חדש על הכוזרים
"מתי ואיך הומצא העם היהודי?" נפתח במלים הבאות: "הספר שלפניכם אינו יצירת בדיון טהורה אלא חיבור היסטורי. אך למרות זאת, הוא ייפתח במספר סיפורים שמקורם בזיכרון המהול בלא מעט דמיון חופשי" (עמ' 11). נזכרתי במלים אלה בשעה שמצאתי עצמי עומד נדהם מול דבריו של מחבר המסה השנונה והמרתקת הזאת על "זמן השתיקה" ב"'זיכרון' היהודי-ישראלי" - זמן השתיקה שהוליד, בלשונו של שלמה זנד, רתיעה מ"כל אזכור של הכוזרים במרחב הציבורי הישראלי" (עמ' 225).
הקביעה הזאת, שלפיה מישהו השתיק והשכיח פרשה היסטורית מתוך שיקולים פוליטיים, החזירה אותי אל ימי לימודי בכיתה ט' בגבעתים, בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. נזכרתי באנציקלופדיה "מכלל", ספר עזר כמעט-מיתולוגי שקשה למצוא תלמיד ישראלי שלא נזקק לו כמעט מדי יום בשנות ה-50 וה-60. "מכלל" היתה ספינת הדגל
*-- *
של מה שמכנים היום בלשון הישראלית הרזה בשם "מיינסטרים" ציוני, והומלצה בהתלהבות על ידי מורינו ומחנכינו. במוחי הידהדו מלות הפתיחה מתוך הערך "כוזרים" שקראתי אז: "פרשת ממלכת הכוזרים, אשר בימי הביניים שימשה מקור תנחומים ותקווה לנפוצות ישראל בגולה, ובימינו לא תצלצל עוד באוזנינו אלא כאגדה בלבד, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בדברי ימי עמנו" (כרך ד', עמ' 189).
הכרך שממנו מובא הציטוט ראה אור ב-1957, באותן שנים שעליהן כותב זנד כי "מעבר לתפיסה האתנוצנטרית המסורתית הנוכחית (...) ייתכן שהיה זה גל הדה-קולוניזציה של שנות ה-50 וה-60 אשר הביא את יצרני הזיכרון הישראלי להישמר עוד יותר מפני צלו של העבר הכוזרי. החשש העמוק מפני הפגיעה בלגיטימיות של המפעל הציוני, במקרה שיוודע כי הציבור היהודי המתנחל איננו צאצא ישיר של 'בני ישראל', לווה בפחד שדה-לגיטימציה זו תגלוש לערעור כללי על זכות קיומה של מדינת ישראל" (עמ' 225-226).
חזרתי אל הכרך המצהיב של "מכלל" אחוז חששות. שמא טעיתי כל ימי חיי בכך שלא הבנתי כי מוריי בגבעתים הציונית-סוציאליסטית התכוונו לשתול בי השקפות אתניות-ביולוגיות על מוצא הורי? קראתי ונחה דעתי. לא החינוך הציוני הוא שביקש להשכיח כי בממלכת הכוזרים התגיירו בני שבטים נוכריים, אלא שמחבר הספר על המצאת העם היהודי ממציא בספרו היסטוריוגרפיה ציונית "אתנית-ביולוגית".
כך נכתב ב"מכלל" הציונית, שמשרד החינוך הציוני המליץ עליה באותם "ימי שתיקה", על התגיירות הכוזרים, בני עם ממוצא טורקי: "בין שההתגיירות הקיפה ובין שלא הקיפה שכבה גדולה של העם, המאורע שיקף אספקט בהיסטוריה היהודית שהיה רב משמעותי משכבר הימים, אך נעלם לאחר מכן והוא - יהדות כדת מיסיונרית (...) עד היכן השפיעו על יהדות מזרח אירופה שלאחר מכן - אם בדרך תרומתם לגזע האתני ואם בדרך אחרת - דבר זה שוב הוא עניין למחקר, שאיננו חסרים; אבל שהיתה להם השפעת מה ולו גם קלה ביותר, דבר זה ודאי הוא" ("תקופת האופל", עמ' 7).
עוד מוסיף זנד על שתיקת ההיסטוריונים: "האקדמיה הישראלית נעשתה אילמת אל מול הסוגיה (...) כל אזכור של כוזרים במרחב הציבורי הישראלי החל להיתפס כתמהוני, סהרורי ולעתים אף כמאיים" (עמ' 225). על "שבילי העבר החסומים" (עמ' 327) הוא מסיק לפי כנס מדעי בנושא הכוזרים שהתקיים ב-1999 בירושלים. מה שהוא שוכח להוסיף הוא שהכנס אורגן בידי מוסדות אקדמיים "ציוניים" ו"מורשים" (מכון בן צבי פועל במסגרת יד בן צבי על פי חוק, וממומן בידי הממסד הציוני). כמי שהיה אחד ממארגני הכנס ואף שהרצה בו, בעברית, על מקום הכוזרים במחשבה הציונית, אני יכול להעיד עליו. הרצאות הכנס היו אמורות לראות אור בעברית, ברוסית ובאנגלית, אך הפרסום התעכב בשל קשיים תקציביים.
לו היה ממציא "המצאת הזיכרון" חוזר לתוכנית הכנס, אולי לא היה כותב: "אפילו נערך בירושלים כנס מדעי שהשתתפו בו בעיקר חוקרים זרים" (עמ' 227). זנד אינו מזכיר שמאז שנת 2000 עמל צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית על מפעל מונומנטלי בן שלושה כרכים העוסק בתולדות היהודים ברוסיה. בכרך הראשון, העומד להתפרסם בעברית בהוצאת מרכז זלמן שז"ר (עוד מוסד "ציוני")מוקדש מקום ניכר לשאלת מוצאם של יהודי מזרח אירופה ולזיקתם ההיסטורית לתולדות ממלכת הכוזרים.
טענתו של זנד כי ההיסטוריוגרפיה הציונית הסתירה את האפשרות שמוצאם של מיליוני היהודים דוברי לשון היידיש הוא מן הכוזרים, וקביעתו שגם היום מכחישים ההיסטוריונים הישראלים את קיומו של רובד יהודי קדום שאליו חברו המהגרים מאשכנז לאירופה המזרחית, הן חסרות כל בסיס של ממש (ראו, למשל, דברים מסכמים על מוצאם של יהודי מזרח אירופה המופיעים בפרק הראשון של ספרי "מ'אומה' ל'לאום'" (משרד הביטחון, 2002).
*
הרחבתי את הדיבור על נושא אחד בספר: מקומן של תולדות ממלכת הכוזרים בהיסטוריוגרפיה היהודית ובזיכרון הישראלי. עיון קפדני בחיבורו של זנד מלמד שכל מה שהראיתי עד עתה חוזר ונשנה גם בעניינים אחרים. לפנינו מבחר מובאות חלקי ועריכה מגמתית מעוררת תמיהה (בלשון המעטה) של כתבי חוקרים. זנד מצהיר על עמדתו האידיאולוגית בכמה מקומות בספר. גם אני, כמוהו, איני נמנה עם מי שתומכים בעוולות שעושות כמה רשויות שלטון ישראליות למיעוטים החיים בקרבנו בשם טיעונים המתיימרים לייצג "ערכים היסטוריים". ואולם, על הקורא הביקורתי בחיבורו של זנד להיות מודע לשטיחות האינטלקטואלית ולעיוות כללי העבודה ההיסטורית המקצועית שגורם המפגש בין אידיאולוגיה למתודולוגיה. רצונו של זנד שמדינת ישראל תיהפך למדינת "כל אזרחיה" ראוי בהחלט לדיון, אך הדרך שבה הוא מנסה לחבר מצע פוליטי לתולדות העם היהודי לדורותיו היא מוזרה ומשובשת.
מה מבקש זנד להוכיח בחיבורו? לשיטתו, מוצאם של מי שמכונים בני "העם היהודי" אינו בארץ ישראל. רוב היהודים הם צאצאיהם של בני עמים שונים שהתגיירו בעת העתיקה ובימי הביניים. מוצאם הביולוגי של יהודי צפון אפריקה, יהודי תימן ויהודי מזרח אירופה הוא מאומות פגאניות. אמת היסטורית מוצקה זו הוסתרה בידי הוגים ציונים שפיתחו חשיבה אתנית-ביולוגית, ומה שמכונה "העם היהודי" הומצא רק במאה ה-19. נברא מיתוס על "עם" שגלה מארצו בימי קדם, אך עתיד לשוב אליה בעת החדשה ולחדש את מדינתו. עוד נטען כי בימים שקדמו להופעת הלאומיות האירופית לא היו היהודים "עם" אלא עדה דתית. טענתם של הציונים, וממשיכיהם בפוליטיקה הישראלית, בדבר "זכותנו על הארץ" נשענת על שיח ביולוגי וגנטי. היא נהפכה ל"נרטיבים השליטים", כאשר "חוקרי העבר המורשים" (עמ' 28) מסתירים את האמת בדבר מוצאם הלא-טהור של היהודים.
תשובתי לטענות של זנד: שום היסטוריון העוסק בחקר התנועה הלאומית היהודית לא ראה עניין של ממש בהצגת העם היהודי כבעל מוצא אתני-ביולוגי טהור; זנד מחיל עמדות שוליות על כלל ההיסטוריוגרפיה ומתייחס בביטול לעמדות המרכזיות במחקר ההיסטורי. אין היסטוריון "לאומי" יהודי שניסה להסתיר את העובדה הידועה לכל, שההתגיירות היתה תופעה רבת השפעה בתולדות היהודים בעת העתיקה ובראשית ימי הביניים; מיתוס ה"גלות" אכן קיים בתרבות הפופולרית הישראלית, אך בכתיבה ההיסטורית הוא דווקא זניח. זרמים חשובים בתנועה הלאומית היהודית הסתייגו ממנו או דחו אותו לחלוטין. היו גרסאות אחדות של "לאומיות גלותית" (העיסוק בצירופים בין "ציונות", "אוטונומיזם" ו"טריטוריאליזם" עומד בחזית המחקר העכשווי, אך נעלם מעיני זנד). זנד גם שולל את האופי האתני-סוציולוגי המובהק של הקורפורציה היהודית הטרום-מודרנית ורואה בה "מפעל מרשים נוסף בהמצאת עבר קולקטיבי לאומי" (עמ' 94).
דבריו של זנד בעניין ההיסטוריונים ה"מורשים" מעוררים גיחוך. בכך הוא ממשיך דפוס דיון שטחי האופייני לאגף מסוים באקדמיה הישראלית. העיקרון המנחה דפוס זה הוא: אמור לי מה עמדתך לגבי העבר ואומר לך מה טיב קשריך עם מנגנוני השליטה הממשלתיים. התערבות פוליטית בכיוונים שעליהם מצביע זנד, דהיינו - ניסיון להכתיב את השכחת מוצאם הביולוגי האמיתי של יהודי פולין ורוסיה, או הוראה לטפח את סיפור ההגלייה של היהודים מארץ אבותיהם, לא היו ולא נבראו.
אכן, זנד מפנה את תשומת הלב לתופעה רבת חשיבות, שלא נחקרה עדיין היטב: הפער הגדול בין מה שנכתב בספרי ההיסטוריה המחקריים ובספרי הלימוד ובין השיח הפוליטי על זיכרון העבר. אבל במקום לנסות ולהתמודד בצורה רצינית עם שאלת הפער הזה הוא גולש למלל פוקויאני פשטני על מנגנוני השליטה הרשמיים בחברה הישראלית. הוא כותב כי "הערכים הלאומיים היוו מלתעות לוחצות שמנעו כל חריגה וסטייה מן המנגנונים השליטים. גם המסגרות המיוחדות שבהן מיוצר הידע על אודות העבר היהודי, הציוני והישראלי - כלומר חוגים בלעדיים ל'תולדות עם ישראל', המנותקים כליל ממחלקות ההיסטוריה הכללית ותולדות המזרח התיכון - תרמו רבות לאותו שיתוק מדהים וסירוב עיקש להיפתח לחדשנות היסטוריוגרפית הדורשת במוצאם ובזהותם של היהודים" (עמ' 28). הוא נוטל את כל ידיעותיו בענייני מוצא היהודים מתוך מחקריהם של חוקרים שהוא מגדיר משותקים וסרבנים ומצטט אותם בספרו - גם אם בצורה מגמתית ומקוטעת - ובה בעת מאשימם בחוסר חדשנות היסטוריוגרפית.
זנד יודע שלושה דברים על הבניית העבר הלאומי: ראשית, בתשתית הסיפור ההיסטורי הלאומי, ובמיוחד בזה הציוני, עומדת דבקות בזיקה "אתנו-ביולוגית" של אלה המשתיייכים לקבוצה הלאומית היהודית המדומיינת; שנית, לדבקות זו יש זיקה ישירה לאידיאולוגיה הלאומית, והיא תחליף לקשר הדתי בין התפוצות היהודיות, שהתרופף בעידן החילון; שלישית, ממסד פוליטי כוחני השולט בידע מסתיר מידע חיוני על מה שהיה, מונע פרסום מקורות חלופיים לסיפור הלאומי המומלץ ומצנזר קטעים מסוכנים.
זנד קובע מה אמור היה היסטוריון לאומי פלוני לכתוב, ואם העז לכתוב אחרת הוא מחזירו לדרך ה"נכונה". על פי זנד, לא ייתכן שבן-ציון דינור יכיר בכך שמקורם של יהודי מזרח אירופה במתגיירים ממוצא טורקי (ולא בהגירות מהמערב, כלומר, מאירופה ה"משובחת" יותר מבחינה גזעית). לכן, אף על פי שדינור כתב זאת במפורש ואף על פי שזנד מצטט מדבריו של דינור (עמ' 231), אין זנד מתיר לדינור להימלט מ"רעיון עם-הגזע הנצחי": "גם כאן הרטוריקה ספוגה במנגנון המשגה אתנו-ביולוגי מובהק. דינור, כמו בארון, נזקק לקישור ההיסטורי על גלותם של יהודים 'מבטן ומלידה' שהגיעו לכזריה לפני הפיכתה ליהודית" (שם).
הספר המרכזי של "האסכולה הירושלמית" הציונית, "תולדות עם ישראל" (1969), מדבר בהרחבה על התפוצות שקדמו לחורבן הבית השני ועלו במספר אוכלוסייהן על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל (כרך שני, חלק רביעי, עמ' 349-367). לא במפתיע בשביל מי שמצוי במה שבאמת כתוב בספרות המדעית, מסביר חיבור ציוני זה את ממדיה של הפזורה היהודית בשלהי העת העתיקה בהתגיירות, ש"פשטה בתפוצות בסופם של ימי הבית השני (...) גרים מרובים באו מן הגויים שבארץ ישראל, ויותר מהם התגיירו בכל התפוצות במזרח ובמערב" (עמ' 349-350).
כל זה נעלם מעיני זנד, הקובע בפסקנות בספרו: "ההתגיירות ההמונית, לעומת זאת, שאחראית להיווצרותן של מסות יהודיות עצומות ברחבי הים התיכון, לא הותירה כמעט עקבות בדברי הימים הלאומיים. אם אכן היו כאלה בעבר הן התעמעמו עם התקדמות הבניית הזיכרון הממלכתי" (עמ' 182). נראה כי הוא אחוז אובססיה להוכיח שההיסטוריונים הציונים (ובהם נחום סלושץ, שכתב על המנהיגה היהודייה הצפון-אפריקאית דהיה אל כהינה, עמ' 198) היו "לאומיים אתנוצנטריים". אין זה משנה כלל מה כתבו ההיסטוריונים עצמם. לעזאזל העובדות, העיקר הטענה!
זנד מביא באריכות מדברי דינור על ראשית "תקופת ישראל בגולה", וגם מגלה לקוראיו סוד שכל סטודנט מתחיל בהיסטוריה יהודית יודע - "גם בקרב ההיסטוריונים הציונים לא הופיעה הגלייה כל שהיא הצמודה להרס בית המקדש" (עמ' 137). והנה, אף שמתברר שהיהודים לא גלו בעקבות כישלון המרד הגדול, ודינור מתאר תהליך ממושך של הידלדלות היישוב בארץ שנמשך יותר מאלף שנים (משנת 70 ועד מסעי הצלב שהחלו בשנת 1096), מתעקש זנד לטעון כי הכיבוש הערבי במאה השביעית היה אקט הסיום, ולא הכיבוש האירופי בסוף המאה ה-11.
דינור כותב כי "התהליך של דחיקת העם מעל אדמתו היה תהליך סוציאלי יישובי (...) והיה מותנה בעיקרו בחדירתם הבלתי פוסקת של יוצאי המדבר לארץ והתמזגותם לחטיבה אחת עם היסודות הזרים (הסורים-ארמיים) שהיו בארץ, בשיעבודה של החקלאות לכובשים החדשים ובהפקעתן של קרקעות היהודים לטובתם. תהליך זה היה ממושך, ראשיתו עוד בימי אדריאנוס (...) וסופו של תהליך זה מגיע עד לחקר הכליון והחורבן שהביאו ליישוב היהודי בארץ 'חלוצי המערב' (הכוונה לצלבנים, י"ב)" ("ישראל בגולה", כרך א, חלק א', עמ' ז). ואילו בניסוחו של זנד, המתקן את "כוהן הזיכרון" הציוני כראות עיניו: "חדירתם של יוצאי המדבר במאה ה-7 לספירה והשתלטותם הכוחנית על אדמת היהודים שינו כליל את צביונה הדמוגרפי של הארץ" (עמ' 139).
זנד יוצא מגדרו להוכיח שגדולי ההיסטוריונים היהודים (שמעון דובנוב, סאלו בארון או דינור), שחיברו במחקריהם לאומיות יהודית עם ליברליזם, רדיקליזם או סוציאליזם, היו בסתר לבם גזענים לא קטנים. דוגמה אחת מני רבות: על ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג (1903-1974), חוקר יהדות צפון אפריקה, כותב זנד כי "ניסיונו הנשנה להוכיח כי היהודים הם עם-גזע שעקר ממולדתו הקדומה ויצא לנדוד בנכר (...) איננו במקרה גם תואם היטב את ציווי ההיסטוריוגרפיה הציונית המרכזית" (עמ' 200). לפי זנד, הירשברג לא הצליח להתעלות מעל ל"אידיאולוגיה המהותנית המטהרת" (שם). נשמע מוכר? מתי והיכן קראתם בפעם האחרונה שהציונות היא תנועה גזענית?
אשר לקשר בין התשתית הרעיונית של הספר לטיעון ההיסטורי המרכזי של המחבר, שלפיו עד העת החדשה לא ניתן לדבר על "לאום" יהודי אלא רק על "קהילות דת פזורות" (עמ' 96). זנד מגדיר זהות לאומית ברוח רעיונות המהפכה הצרפתית. זהות אתנית שאינה תלויה בקיומה של ישות פוליטית מתוחמת בגבולות מדיניים, לא כל שכן זהות שנושאיה טוענים שיש לה תשתית תרבותית, או מהות פוליטית שאינה כפופה למנגנוני הניהול והבקרה של השלטון הריכוזי - לאלה אין זכות קיום בעיניו. זהויות כאלה הן בהכרח "מומצאות", לתפיסתו, ואי אפשר שיימשכו זהויות טרום-מודרניות.
כאן דוגל מחבר הספר בעמדה שהושמעה באסיפה הלאומית הצרפתית בדצמבר 1789: "אין להרשות שהיהודים יהוו בממלכה גוף מדיני מיוחד או מעמד. יש צורך שכל אחד מהם לחוד יהיה אזרח". אולם בעוד ששוחרי האמנסיפציה בפאריס הכירו במהות הלא-דתית של ה"Nation" הטרום-מודרני היהודי, זנד אינו מכיר בכך...
*
חידושים במחקר הלאומיות לא מצאתי בספרו של זנד. המחבר נעצר אי-שם בין היסטוריונים כמו הובסבאום, אנדרסון וגלנר - מרחק דור ממה שקורה היום בתחום זה. אין בספר, למיטב הכרתי, ולו ידיעה אחת שמי שהוא מתעקש לכנות "היסטוריונים מורשים", החשודים ב"הסתרת האמת ההיסטורית", לא הביאו קודם בספריהם ובמאמריהם. החיבור ממזג בצורה מופלאה טיעונים מודרניסטיים מובהקים, היונקים ממורשת הנאורות האירופית של המאה ה-18, עם קמצוץ ממותן, אך מטריד בשטחיותו, של שיח פוקויאני מן הדור הקודם.
זאת ועוד: טיפולו של המחבר במקורות היהודיים מביך ומעליב. איזה קורא רציני היודע את תולדות הספרות העברית החדשה יתייחס ברצינות לדעות המובעות בספר המגדיר את "ספר בוחן צדיק", חיבור סאטירי (בדיוני!) של המשכיל הגליצאי הנודע יוסף פרל (1773-1839) כחיבור מאת "יצחק פרל", ש"מכיל ארבעים ואחד מכתבים של רבנים המתייחסים להיבטים שונים מחיי היהודים" (עמ' 221)? מי יאמין לדיוק העובדות במחקר שבו נאמר על ההיסטוריון יוסף קלויזנר (1874-1958) - מלומד שלא זכה מעולם (למרות רצונו העז) לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ושימש כמרצה לספרות עברית - כי הוא "היה למעשה ההיסטוריון הרשמי הראשון של 'ימי בית שני' באוניברסיטה העברית בירושלים" (עמ' 140)? מי מחוקרי יהדות מזרח אירופה העוסק בתולדות היידיש לא יגחך למקרא הצגתו של חוקר היידיש היהודי-גליצאי מתיתיהו מיזס (1885-1945) - משכיל לאומי שהיה בין משתתפי ועידת צ'רנוביץ, שבה הוכרזה היידיש ב-1908 כ"שפה לאומית של העם היהודי" - בתור "הבלשן הגרמני מתיאס מיזס" (עמ' 233)? האם נובעת הרשלנות מיחסו של החוקר למושא מחקרו? או שמא מפני שהכל מומצא, ממילא אין זה משנה אם "האובייקט המדומיין" הוא שחור או לבן?
הצירוף הישראלי העגום בין חד-ממדיות רעיונית דורסנית לזלזול מופגן בפרטים (צירוף אופייני לכותבים משני קצות הקשת הפוליטית) ישבה ללא ספק את לבם של יח"צני הערוצים האלקטרוניים בתקשורת. אך לנו, ההיסטוריונים הספקנים, הקבורים בין הררי הספרים וערימות התיקים הארכיוניים, לא נותר אלא להמשיך ולקרוא את מה שבאמת נכתב, ולכתוב על מה שבאמת נקרא.
נשלח ב-1/9/2010 02:50
ממתי טוענים במו''מ?
משאים ומתנים בינלאומים בד''כ אינם מהווים תחריות דיבייטינג
נשלח ב-1/9/2010 14:28
למרות שרוב טענותיו ובעיקר מסקנותיו של פרופ' שלמה זנד נראים לא מבוססים וגם מתעים. אבל הוא מעלה את בעית "גלות-אדום" האם בכלל היתה גלות כזאת, והיכן צאצאי היהודים שנשארו מהחורבן ומרד בר-כוכבא.
זה נקודה מענינת שלא חושבים עליה.
הסיפור המרכזי, זה שכל ילד יודע, על ההיסטוריה היהודית הולך כך: הרומאים החריבו את בית המקדש השני ב-70 לספירה, ומאז חי העם היהודי בגלות, מקפיד שלא להתערב בגויים, שומר על טוהר דמו, וחולם לשוב לארצו – חלום שהוליד מספר משיחי שקר כשלמה מולכו ושבתאי צבי. בסוף המאה ה-19 – כאן כבר מתחילה הגרסה הציונית – בעקבות שורה של רדיפות, התעורר העם, והחל בשיבה המונית למולדתו, אותה מעולם לא שכח. זו הגרסה הקאנונית של ההיסטוריה היהודית; לכל אחד יש את הווריאנט שלו (החרדים, למשל, רואים בשיבה למולד חטא, ולא תחיה לאומית), אבל זה הבסיס.
וכפי שמראה ספרו החדש של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", אין בו ולו מילה אחת של אמת.
הגליה? איזו הגליה?
בשיחה איתו, מציין זנד עובדה אחת פשוטה, שאין עליה עוררין: אין שום מקור היסטורי שמציין את הגליית היהודים. אף לא אחד. עד כה, לא כתב אף היסטוריון ולו ספר אחד על אקט ההגליה. אף לא אחד. וזאת מסיבה פשוטה מאד: לא היתה הגליה.
הגליה לא היתה מנהג רומאי. לכל היותר הם לקחו שבויים ומכרו אותם לעבדות, והגלו את המנהיגים, אבל הם חסרו הן את הטכנולוגיה והן את העניין בשינוע מיליוני אנשים. יתר על כן, הגליה לא היתה מועילה לאף אחד. מה הם היו עושים עם כל המוגלים הללו? גם כך, על פי המקורות ההיסטוריים, מספר השבויים הגדול כתוצאה מהמרד הגדול כמעט ושבר את שוק הסחר בעבדים.
מעבר לעובדה שאף מקור היסטורי – כלומר, בן הזמן או הזמן הקרוב – לא מציין הגליה (הוכחה מתוך שתיקה לאי קיומה), ישנן שורה של ראיות שמעידות שהיא לא התקיימה. נחזור לרגע לסיפור התלמודי המכונן, המדבר על הקמתה מחדש של היהדות לאחר חורבן הבית.
עסקה אפלה ביבנה
זנד. צחי לרנר, ויקיפדיה העברית
לאחר תחילת המצור על ירושלים, ולאחר שראה כיצד אשה ענוגה גוועת ברעב, נמלט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מתחזה למת בתוך ארון קבורה, ומתייצב בפני אספסיאנוס (גיטין נו, א-ב). בן זכאי – או, ליתר דיוק, הבור שערך את התלמוד – מלהטט בהבליו, ומוכיח מתוך פסוקים שהוצאו מהקשרם, כמיטב המסורת התלמודית, שאספסיאנוס הספקני הוא קיסר רומא. זמן קצר לאחר מכן, מודיעים לאספסיאנוס שוואלה, הוא קיסר.
אדון העולם הטרי והמופתע שואל את בן זכאי כיצד יוכל לגמול לו, ובן זכאי נותן לו תשובה פשוטה: "תן לי יבנה וחכמיה ואת שושלת רבן גמליאל". אספסיאנוס מסכים, והאוליגרכיה הרבנית מתחילה את העסקה האפלה, במסגרתה היא תשמש כמשת"פית רומאית ובתמורה תזכה בשלטון מקומי. בכך, אגב, היא תירש את האוליגרכיה השנואה ("אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם!/ אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם!/ אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם!/ אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם!/ שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים, וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות") של הכהנים לבית צדוק.
קשה להניח שהפגישה בין בן זכאי ובין אספסיאנוס התקיימה כפי שהיא מתוארת, וזאת מכמה סיבות. ראשית, זמן קצר מאד לאחר המצור על ירושלים, כבר החל אספסיאנוס במסע לרומא, לקראת נצחונו במלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. שנית, קשה להניח שמועמד לקיסרות ימצא זמן לשיחה ארוכה עם רב בלתי מוכר (ואין סיבה להניח ששמו של בן זכאי היה מוכר למישהו, קודם למלחמה; הרומאים נשאו ונתנו עם הכהנים הגדולים או עם הסנהדרין כגוף).
אבל פגישה דומה מאד כנראה כן התרחשה, משום שמהלך ההיסטוריה מוכיח שהרומאים שמרו על חלקם בעסקת "תן לי יבנה וחכמיה" – וכפי שמוכיחה עמדתם של רוב הרבנים במרד בר כוכבא, 60 שנה לאחר מכן (ועל כך מיד), גם הם שמרו על חלקם. אז עם מי נפגש בן זכאי? המפקד הרומאי במקום היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ומסיבות מובנות כותבי התלמוד לא הפגישו את גיבורם עם מחריב המקדש.
אפשר – וזו ספקולציה בלבד, אבל זו ספקולציה יפה – שהאיש שנשא ונתן עם בן זכאי היה ראש המטה של אספסיאנוס וטיטוס, איש הצללים שלהם, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הלה, שלא במקרה אנחנו יודעים עליו מעט מאד, היה בן אחיו של הפילוסוף היהודי פילון ובנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שנטש את הדת היהודית ועבר אל הפגאניות. אם יש מישהו שיוכל להבין את יכולתם של הרבנים לדכא את הלאומיות (או, ליתר דיוק, המשיחיות) היהודית, היה זה אלכסנדר.
כך או כך, האליטה הרבנית בדמותו של בן זכאי הבטיחה את נאמנותה לרומאים, והחלה במרץ בשיפוץ דמותו של המשיח. ממשחרר לאומי הוא הפך לדמות פלאית, שמדברת בלשון הציפורים. בתחילת המאה הראשונה רבו משיחי השקר (''You are the messiah! Trust me, I have followed a few!"), ולאחר החורבן הם מתמעטים מאד.
אלא שאליטה איננה קיימת בוואקום. השלטון שהובטח לרבנים הובטח להם על משהו. שושלת רבן גמליאל – האוליגרכיה לבית הלל הזקן – מתקיימת מעמלם ודמעתם, ממיסיהם של איכרי יהודה. השנאה בין האיכרים ("עם הארץ") ובין עושקיהם גדולה וידועה. האוליגרכיה הרבנית תתקוף אותם בחריפות: "לא ישא [תלמיד חכם – יצ"ג] בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהן הוא אומר 'ארור שוכב עם כל בהמה'… אמר ר'אליעזר: עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'לשחטו'; ענה להם, זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה" – פסחים מט:ב', יש שם עוד סיפורים מרנינים.
אבל קיומו של "עם הארץ", על כל טינתו, שמתקיים יפה עד המאה הרביעית, מעיד כאלף עדים על כך שרוב העם לא הוגלה אלא נשאר על אדמתו. אוכלוסיות חקלאיות אינן נודדות.
מרד בר כוכבא ודעיכת הישוב היהודי בפלסטינה
הוכחה נוספת לכך שלא היתה הגליה המונית היא מרד בר כוכבא. אנחנו יודעים מעט מאד – היהודים לא נהגו לכתוב היסטוריה – על אירועי המרד הללו והם עדיין שנויים במחלוקת גדולה בקרב ההיסטוריונים. עם זאת, העובדות הבסיסיות הן שלאחר שורה של מה שנתפס כפרובוקציות רומאיות – איסור על סירוס שנתפס כאיסור על המילה, תכנית להקים מחדש את ירושלים כפוליס רומאית על מקדשיה הפגאניים – פרצה התקוממות פראית עוד יותר מקודמתה. כה עזה היתה הלחימה, עד שהקיסר הדריאנוס נאלץ להשמיט מאגרותיו לסנאט את הפתיחה המקובלת, "לי ולצבא שלום" – משום שהיא פשוט לא היתה אמיתית.
כלומר, 60 שנה אחרי חורבן הבית וההגליה המפורסמת – הבית נחרב ב-70, מרד בר כוכבא פרץ ב-132 והסתיים ב-135 – עדיין היו ביהודה מספיק יהודים כדי לארגן מרד חריף עוד יותר מקודמו. מרד שהיה כל כולו של "עם הארץ"; רק רב חשוב אחד, רבי עקיבא, תמך בו – וגונה בשל כך על ידי המסורת התלמודית.
אה! יאמרו לכם תועמלנים ציונים – אף היסטוריון ישר לא יטען זאת – הגלות החלה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא! ושוב, אין שום ראיות תומכות בטענה הזו. אף מקור היסטורי לא טוען זאת. יתר על כן, ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות מראות שלאחר דעיכה קצרה, הישוב היהודי ביהודה ובגליל שב ופורח, ולמעשה נכנס – יחד עם האימפריה הרומאית כולה – לתקופת זוהר קצרה, ששיאה ברבי יהודה הנשיא, מגדולי המשת"פים הרומאים ועורך המשנה. תקופת הזוהר הזו תבלם בפתאומיות, כמו בכל האימפריה, עם משבר המאה השלישית (עצמאות היתר של הצבא, האינפלציה הפרועה – תופעה בלתי מוכרת, שלא ידעו כיצד לטפל בה – ופלישות הברברים במערב והפרסים במזרח), שיביא את האימפריה המערבית אל קיצה ויעביר את מרכז הכובד של האימפריה המזרחית לביזנטיום.
עם התנצרות האימפריה, בתקופת קונסטנטינוס המכונה בפי עצמו הגדול (324 הוא תאריך מקובל), מתחילים היהודים ברחבי האימפריה להיעלם. ההיעלמות הזו איננה מלווה בפוגרומים נוצריים – יש מספיק כאלה, תודה ששאלתם, אבל הם מכוונים כנגד פגאנים – וההנחה היא שמדובר בהתנצרות המונית. הכמרים הנוצריים לא כינו את צאן מרעיתם "עם הארץ", תוך שהם בוזזים אותם, ועומס המיסים הנוצרי קל יותר.
נותרו בפלסטינה מספיק יהודים, עם זאת, כדי לסייע לפולשים הפרסים ב-614 להדוף את הצבא הביזנטי (ולטבוח בשבוייו). זמן קצר לאחר מכן – ב-636 – הגיע הכיבוש המוסלמי, והקהילה היהודית בפלסטינה נכנסת לדעיכה סופית. תוך זמן לא רב, מתאסלמים כמעט כל יושבי הארץ. הסיבה לכך לא היתה דווקא כפיה דתית: השלטון המוסלמי הכיר ב"עמי הספר", ואף שקבע כי עליהם להיות מושפלים לעומת המוסלמים, הסיבה האמיתית להתאסלמות היתה ככל הנראה הג'יזיה.
השליטים המוסלמים הראשונים לא הטילו מיסים על בני דתם. ההכנסות היחידות של השלטון היו ממס הסובלנות – הג'יזיה – שנאלצו בני הדתות האחרות לשלם. אנחנו יודעים שעד תחילת המאה השמינית, נכנסות הממלכות המוסלמיות למשבר פיננסי משום שלא נותרו די משלמי מיסים, היינו, רובם התאסלמו כדי להמנע מתשלום המס, שהמוסלמים היו פטורים ממנו.
קהילות קטנות של נוצרים ויהודים – יותר נוצרים מאשר יהודים – נשארו בפלסטינה גם לאחר הכיבוש המוסלמי. פלסטינה חדלה לשמש כמרכז יהודי חשוב – אבל זה קרה במאה השביעית, וזו לא היתה תוצאתה של הגליה. מה קרה לאותם יהודים מתאסלמים? סביר להניח שאנחנו מכירים אותם תחת השם "פלסטינים".
קהילה דתית מיסיונרית
אז איך בכל זאת יש יהודים בכל רחבי העולם?
או. ראשית, גם קודם לחורבן הבית השני, רוב יהודי העולם לא ישבו ביהודה ובגליל. קהילות גדולות שגשגו בפרס, במצרים – במיוחד באלכסנדריה – ובסוריה, ברומא ובאסיה הקטנה. אלו היו קהילות דתיות, לא לאומיות: המקדש בירושלים שימש להן כמרכז דתי, אבל הן לא התגייסו לצידם של המורדים ביהודה.
וכמובן, רובם המוחלט של היהודים לא היו, לא אז ולא היום, מצאצאי דוד ושלמה. ההתפוצצות הדמוגרפית של היהודים, החל מהמאה החמישית לפני הספירה והלאה, איננה מוסברת על ידי עליה חדה בשיעור הילודה: זה פשוט לא קרה בעולם העתיק, שגידול האוכלוסין שלו היה מוגבל על ידי יכולתו החקלאית להאכיל את עצמו. העליה במספר היהודים נובעת, עד כמה שאפשר לדעת, כתוצאה מתנועה רחבה מאד של גיור.
עלייתה של הנצרות מוסברת, בין השאר, ביכולתה להציע לפגאנים מחפשי-דרך דברים שהיהדות לא יכלה להציע – למשל, שותפות מלאה בקהילה גם מבלי לעבור את הריטואל הטראומטי של המילה (מספר הנשים המתייהדות היה תמיד גדול מזה של הגברים המתייהדים, וזה לא מקרה). וכשהנצרות עלתה – דבר שמתרחש בתקופה טראומטית ליהדות, לאחר חורבן הבית, ועם הפיכתה לסתגרנית – נעלם מאגר-הגיור שלה בעולם הידוע.
זנד מציין עובדה שמרבים להתעלם ממנה: שהיהדות נותרה דת מיסיונרית גם לאחר חורבן הבית. הוא מביא כדוגמאות את ממלכת חיימ'ר בתימן; את המלכה הברברית דהיה אל כהינה, שבלמה – לזמן מוגבל – את הצבא המוסלמי הפולש, שהיתה ממוצא יהודי; ואת ממלכת הכוזרים, אותה כינה בשעתו מייסד ההיסטוריוגרפיה הישראלית, שר החינוך לימים בנציון דינור, "אם גלויות מזרח אירופה". רוב היהודים, אז והיום, היו צאצאי גרים.
זו, כמובן, עובדה מאד לא נוחה לציונים. הציונות היא כת לאומנית-אתנית: היא ניהלה סיפור אהבה סוער עם הרומנטיקה של הדת והאדמה בגרסתה הגרמנית, והיא אימצה למעשה את הנראטיב הרומנטי הגרמאני. היא ראתה את היהודים כעם של איכרים-לוחמים, שנעקר בכוח מעל אדמתו והוגלה, ועכשיו הוא שואף לשוב לארץ מולדתו. היהודים, על פי המיתוס הזה, הם קהילה אתנית, קהילת דם.
אלא שזה לא כל כך מסתדר עם העובדה שבין יהודי תימן ובין יהודי פולין לא מקשר שום דבר פרט לדת. המאכלים שונים, התרבות שונה, המוסיקה שונה, כל מה שמייצג אתניות שונה; רק הדת זהה. וגם כאן יש הבדלים ניכרים: היהדות האשכנזית היא מונוגמית מאז המאה העשירית; יהדות ספרד היתה פוליגמית עד שלב מאוחר מאד, והפוליגמיה של יהדות תימן מוכרת בפסיקה הרבנית בישראל.
רגע, רגע…
אז אם העובדות לא מסתדרות, מאיפה מגיע המיתוס על ההגליה? איך זה שכולנו מכירים אותו?
זה סיפור מעניין במיוחד. ישראל יובל, חוקר היהדות הפרובוקטיבי תמיד (ספרו "שני גויים בבטנך" מומלץ מאד) כתב מאמר קצר בשם "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי", הנוגע בשאלה שרוב החוקרים לא מוכנים לגעת בה במקל.
יובל חושף שהתפיסה של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מקורה בתלמוד הבבלי, שנכתב בפרס. התלמוד הירושלמי לא כותב על גלות – הוא יושב ביהודה, הוא יודע שלא היתה גלות! – אלא בשני מובנים: האחד, שעבוד פוליטי; השני – גלות בית ראשון. יובל מציין עובדה מעניינת נוספת: רוב הישראלים משוכנעים שהדמויות הנושאות את מנורת בית המקדש בשער טיטוס הם יהודים גולים; בפועל, אלה חיילים רומאיים.
מאיפה, אם כן, הגיעה התפיסה של גלות אל המקורות היהודים? כמו הרבה דברים אחרים – הקדיש הוא דוגמא בולטת – זו העתקה מן הנצרות. מימי יוסטינוס מרטיר במאה השניה והלאה, השתמשו הנוצרים באיסור על יהודים להתגורר בירושלים כהוכחה לכך שהיהודים הוגלו מארצם, כעונש על צליבת ישוע. יובל מעלה השערה שקביעת חורבן הבית כזמן תחילת הגלות היה נסיון לקצוב את זמנה של הגלות: מה שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. אבל, כזכור, רוב היהודים מאז ומעולם היו 'גולים'. כלומר, היהדות אימצה למעשה את הנראטיב הנוצרי והאנטישמי של "היהודי הנודד".
בהשענו על היסטוריון היהדות ישראל יובל הפרובוקטיבי תמיד, מציין זנד שגם התפיסה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היא מאוחרת מאד, איננה קיימת בתלמוד הירושלמי אלא רק בבבלי – כותבי התלמוד הירושלמי היו, הם עצמם, עדות חיה לאי קיומה של הגליה – ושמקורה ככל הנראה בתפיסת "היהודי הנודד" הנוצרית.
כתב אישום חריף
זנד מראה היטב עד כמה הנראטיב הציוני מבוסס על אתניות-עוברת-בדם, ואיך יצרה התפיסה הזו את החברה הישראלית הגזענית של ימינו, שבה קשה למצוא רחוב שאין בו כתובת "מוות לערבים", שבה המיעוט הערבי מודר בעקביות מכל תפקיד בחברה וסובל אלימות משטרתית דיספרופורציונלית. וכל זה נשען על מסורת היסטוריוגרפית אתנוצנטרית, גרמנית במקורה, שבלקראת סוף המאה ה-19 החלה לתאר את היהודים כעם – זו תופעה יהודית-אירופית
יתר על כן: זנד מציין שהפלסטינים הם ככל הנראה צאצאי היהודאים של בית שני, שמעולם לא גלו מאדמתם. רק במאה ה-19, בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, התחילו היהודים לתאר את עצמם כעם – וזו תופעה יהודית-אירופאית, שהושפעה באורח ניכר מהתעוררות הלאומיות במרכז ומזרח אירופה. לתופעה זו, רצוי לציין, אין מקבילה ביהדות ארצות האיסלם; הלאומיות הגיעה לשם במאוחר מאד.
ספרו של זנד מציג את הציונות כטרגדיה מתועבת במיוחד: צאצאי טטארים מהגרים בהמוניהם לפלסטינה, עוקרים מאדמתם את התושבים המקומיים שישבו שם מימי הרומאים, וביהירותם טוענים כי הם-הם בעלי המקום, וכי יושביו הם-הם הפולשים. לא סביר שהישראלים היהודים יעניקו מחילה לזנד, או יטרחו לעיין בו ברצינות; לכל היותר ינפנפו בו כדוגמא לפתיחותה – היחסית – של החברה הישראלית מול אלו הסובבות אותה. ולעזאזל העובדות.
נשלח ב-1/9/2010 14:38
ראיון עם שלמה זנד
מבין שלל הגיבורים הלאומיים שהצמיח עם ישראל לאורך הדורות, לא שפר גורלה של דהיה אל-כהינה, מנהיגת הברברים בהרי האוראס שבצפון אפריקה. על אף שהיתה יהודייה גאה, מעט ישראלים שמעו את שמה של המלכה הלוחמת, שבמאה השביעית לספירה איחדה כמה שבטים ברבריים - ואף הדפה את הצבא המוסלמי שפלש לצפון אפריקה. ייתכן שהסיבה לכך היא שדהיה אל-כהינה היתה בת לשבט ברברי שהתגייר ככל הנראה כמה דורות לפני הולדתה, בסביבות המאה ה-6 לספירה.
לטענתו של ההיסטוריון פרופ' שלמה זנד, מחבר הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (הוצאת רסלינג), שבטה של המלכה ושבטים מתייהדים אחרים בצפון אפריקה, הם המקור העיקרי שממנו צמחה יהדות ספרד. טענה זו, בנוגע למקורותיהם של יהודי צפון אפריקה משבטים מקומיים שהתגיירו - ולא מגולי ירושלים - היא רק נדבך אחד בטיעון רחב-היריעה הנפרש בספרו החדש של זנד, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.
בספר מנסה זנד להוכיח, כי היהודים החיים כיום בישראל ובמקומות אחרים בעולם כלל אינם צאצאיו של העם הקדום שחי בממלכת יהודה בתקופת הבית הראשון והשני. מקורם, לדבריו, בעמים מגוונים שהתגיירו במהלך ההיסטוריה בפינות שונות של אגן הים התיכון והאזורים הסמוכים לו. לא רק יהודי צפון אפריקה הם ברובם צאצאים לפגאנים שהתגיירו, אלא גם יהודי תימן (שרידי ממלכת חימיר בחצי האי ערב, שהתייהדה במאה הרביעית) והאשכנזים יהודי מזרח אירופה (פליטי ממלכת הכוזרים שהתגיירה במאה השמינית).
בשונה מ"היסטוריונים חדשים" אחרים שביקשו לערער את מוסכמות ההיסטוריוגרפיה הציונית, זנד אינו מסתפק בחזרה ל-1948 או לראשית הציונות, אלא צולל אלפי שנים לאחור. הוא מנסה להוכיח שהעם היהודי מעולם לא היה קיים כ"עם-גזע" בעל מוצא משותף, אלא הוא ערב-רב ססגוני של קבוצות אנושיות שאימצו בשלבים שונים בהיסטוריה את הדת היהודית. לטענתו, אצל הוגים ציוניים אחדים הובילה התפישה המיתית של היהודים כעם עתיק לחשיבה גזענית ממש: "היו זמנים באירופה אשר בהם אם מאן דהו טען שכל היהודים שייכים לעם בעל מוצא נוכרי הוא היה מסווג כאנטישמי לאלתר. כיום, אם מישהו מעז להציע כי אלה הנחשבים ליהודים בעולם (...) מעולם לא היוו ועדיין אינם עם או לאום - הוא מוקע מיד כשונא ישראל" (עמ' 31).
לפי זנד, התיאור של היהודים כעם נודד ומתבודד של גולים ש"נדדו על פני ימים ויבשות, הגיעו עד קצות העולם ולבסוף עם בואה של הציונות ביצעו פניית פרסה ושבו בהמוניהם למכורתם המיותמת" - איננו אלא "מיתולוגיה לאומית". כמו תנועות לאומיות אחרות באירופה, שתרו אחר תור זהב מפואר והמציאו באמצעותו את עברן ההירואי - למשל יוון הקלאסית או השבטים הטבטוניים - כדי להוכיח שהתקיימו מקדמת דנא, "כך גם הניצנים הראשונים של הלאומיות היהודית הפנו את כיוון פריחתם לעבר האור העז שמקורו קרן מממלכת דוד המיתולוגית" (עמ' 81).
אז מתי בעצם הומצא העם היהודי, לפי תפיסת זנד? "בשלב מסוים של המאה ה-19, משכילים ממוצא יהודי בגרמניה, שהושפעו מהאופי הפולקיסטי של הלאומיות הגרמנית, נטלו על עצמם את המשימה להמציא עם 'אחורה', מתוך צימאון ליצור לאום יהודי מודרני. מההיסטוריון היינריך גרץ והלאה, אינטלקטואלים יהודים מתחילים לשרטט את תולדות היהדות כהיסטוריה של עם שהיה ממלכתי, הפך להיות עם נודד, ובסוף יעשה פניית פרסה ויחזור למולדתו".
למעשה, רוב הספר שלך לא עוסק בהמצאת העם היהודי על ידי הלאומיות היהודית המודרנית, אלא בשאלה מאיפה הגיעו היהודים.
"הכוונה הראשונית היתה לקחת סוג מסוים של חומרים היסטוריוגרפיים מודרניים, ולבדוק איך המציאו את 'המדומיין' של העם היהודי. אבל כשהתחלתי לעמת את המקורות ההיסטוריוגרפיים, פתאום מצאתי סתירות. ואז זה דחף אותי - התחלתי לעבוד, בלי לדעת לאן אגיע. לקחתי חומרים ראשוניים וביקשתי לבדוק את ההתייחסויות של מחברים בעת העתיקה - מה הם כתבו על גיור".
זנד, היסטוריון של המאה ה-20, חקר עד כה את ההיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת המודרנית (בספר "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד 2000), ואת היחסים שבין קולנוע להיסטוריה פוליטית ("הקולנוע כהיסטוריה", עם עובד 2000). באופן חריג להיסטוריונים מקצועיים, הוא עוסק בספרו החדש בתקופות שאותן לא חקר מעולם - בדרך כלל תוך הישענות על מחקרים קודמים שהציגו עמדות לא אורתודוקסיות בנוגע למקורותיהם של היהודים.
מומחים לתולדות עם ישראל טוענים שאתה מתעסק בנושאים שאין לך שום הבנה בהם ומתבסס על חיבורים שאתה לא יכול לקרוא במקור.
"נכון שאני היסטוריון של צרפת ושל אירופה, ולא של העת העתיקה. ידעתי שברגע שאני אעסוק בתקופות קדומות כאלה, אני אחשף לביקורת קטלנית של היסטוריונים שמתמחים באותם שדות מחקר. אבל אמרתי לעצמי שאני לא יכול להישאר רק עם חומר היסטוריוגרפי מודרני, בלי לבדוק את העובדות שהוא מתאר. לולא הייתי עושה את זה בעצמי, היה צריך לחכות דור שלם. אם הייתי ממשיך לעסוק בצרפת, אולי הייתי מקבל קתדראות באוניברסיטה ותהילה פרובינציאלית. אבל החלטתי שאני מוותר על התהילה".
"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" - כך נקבע בפתיח של מגילת העצמאות. זוהי גם המובאה הפותחת את הפרק השלישי בספרו של זנד, שכותרתו "המצאת הגלות". לטענתו של זנד, הגליית העם מארצו לא אירעה למעשה מעולם.
"פרדיגמת-על של הגליה נדרשה על מנת להבנות זיכרון לטווח ארוך, שבו עם-גזע מדומיין וגולה הוצב כהמשכו הישיר של 'עם המקרא' אשר קדם לו", אומר זנד; בהשפעת היסטוריונים אחרים שעסקו בשאלת הגלות בשנים האחרונות, הוא טוען שהגליית העם היהודי היא במקורה מיתוס נוצרי, שתיאר את הגלות כעונש אלוהי שהוטל על היהודים בעוון דחיית הבשורה הנוצרית. "התחלתי לחפש ספרי מחקר על ההגליה מהארץ - אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית, כמעט כמו השואה; אבל לתדהמתי גיליתי שאין על זה ספרות. הסיבה היא שאף אחד לא הגלה את עם הארץ. הרומאים לא הגלו עמים, והם לא יכלו לעשות את זה גם אם רצו. לא היו להם רכבות ומשאיות כדי להגלות אוכלוסיות שלמות. לוגיסטיקה כזו לא היתה קיימת עד המאה ה-20. מכאן למעשה נולד הספר כולו: מהתובנה שהחברה היהודאית לא התפזרה ולא הוגלתה".
אם העם לא הוגלה, אתה טוען למעשה שהצאצאים האמיתיים של תושבי ממלכת יהודה הם הפלשתינאים.
"שום אוכלוסייה לא נשארת טהורה לאורך תקופה של אלפי שנים. אבל הסיכוי שהפלשתינאים הם צאצאים של העם היהודאי הקדמון הוא הרבה יותר גדול מהסיכוי שאני או אתה צאצאים שלו. ראשוני הציונים, עד המרד הערבי, ידעו שלא היתה הגליה, ושהפלשתינאים הם צאצאים של תושבי הארץ. הם יודעים שאיכרים לא עוזבים עד שלא מגרשים אותם. אפילו יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, כתב ב-1929 ש'הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בניין הארץ'".
וכיצד הופיעו מיליוני יהודים סביב הים התיכון?
"העם לא התפשט, אבל הדת היהודית התפשטה. היהדות היתה דת מגיירת. בניגוד לדעה המקובלת, ביהדות המוקדמת היה צימאון אדיר להמרת דת. החשמונאים היו הראשונים שהתחילו לייצר המון יהודים על ידי גיור המוני, בהשפעת ההלניזם. הגיורים ממרד החשמונאים ועד מרד בר כוכבא הם שהכינו את הקרקע להפצה המסיבית של הנצרות מאוחר יותר. אחרי ניצחון הנצרות במאה ה-4, תנופת הגיור נבלמה בעולם הנוצרי והיתה נפילה חדה במספר היהודים. יש להניח שהרבה מהיהודים שהופיעו סביב הים התיכון נעשו נוצרים. אבל אז היהדות מתחילה לזלוג לאזורים אחרים, פגאניים - למשל לאזור תימן ולצפון אפריקה. אם היהדות לא היתה רצה קדימה בשלב הזה, וממשיכה לגייר בעולם הפגאני, היינו נשארים דת שולית לגמרי, אם בכלל היינו שורדים".
איך הגעת למסקנה שיהודי צפון אפריקה הם במוצאם ברברים שהתגיירו?
"שאלתי את עצמי איך הופיעו קהילות יהודיות כל כך גדולות בספרד. ואז ראיתי שטארק אבן-זיאד, המפקד העליון של המוסלמים שכבשו את ספרד, היה ברברי, ורוב החיילים שלו היו ברברים. הממלכה הברברית היהודית של דהיה אל-כהינה הובסה רק 15 שנה לפני כן. ובאמת יש כמה מקורות נוצריים שאומרים שהרבה מהכובשים של ספרד היו מתייהדים. מקורה העמוק של הקהילה היהודית הגדולה בספרד היו אותם חיילים ברברים שהתייהדו".
לטענתו של זנד, התוספת הדמוגרפית המכרעת ביותר לאוכלוסיית היהודים בעולם, אירעה בעקבות גיורה של ממלכת כזריה - אימפריה ענקית שקמה בימי הביניים בערבות שליד נהר הוולגה, ושלטה בשיאה מגיאורגיה של ימינו ועד קייב. במאה ה-8 אימצו מלכי הכוזרים את הדת היהודית, והפכו את העברית לשפת הכתב בממלכה. מאז המאה ה-10 נחלשה הממלכה ובמאה ה-13 הובסה לחלוטין על ידי פולשים מונגולים, וגורלם של תושביה היהודים לוט בערפל.
זנד מחיה את ההיפותזה, שהוצעה כבר על ידי היסטוריונים במאה ה-19 וה-20, שעל פיה הכוזרים המתייהדים הם המקור העיקרי לקהילות היהודיות במזרח אירופה. "בתחילת המאה ה-20 יש ריכוז עצום של יהודים במזרח אירופה: שלושה מיליון יהודים רק בפולין", הוא אומר; "ההיסטוריוגרפיה הציונית טוענת שמקורם בקהילה היהודית הקדומה יותר של גרמניה, אבל הם לא מצליחים להסביר איך מעט היהודים שהגיעו ממערב אירופה - ממגנצה ומוורמייזה - יכלו לייסד את עם היידיש של מזרח אירופה. היהודים של מזרח אירופה הם ערב רב של כוזרים וסלבים שנדחקו מערבה".
אם יהודי מזרח אירופה לא הגיעו מגרמניה, למה הם דיברו יידיש, שהיא שפה גרמאנית?
"היהודים היו שכבת תלות של הבורגנות הגרמנית במזרח, וכך הם אימצו מלים גרמניות. אני מסתמך כאן על המחקרים של הבלשן פול וקסלר מאוניברסיטת תל אביב, שהוכיח שאין קשר אטימולוגי בין השפה היהודית הגרמנית של ימי הביניים לבין היידיש. ריב"ל (רבי יצחק בר לוינזון) כבר אמר ב-1828 שהשפה העתיקה של היהודים לא היתה יידיש. אפילו בן ציון דינור, אבי ההיסטוריוגרפיה הישראלית, עדיין לא חשש לתאר את הכוזרים כמקור ליהודים במזרח אירופה, ומתאר את כזריה כ'אם הגלויות' במזרח אירופה. אבל בערך מאז 1967, מי שמדבר על הכוזרים כאבותיהם של יהודי מזרח אירופה נחשב תמהוני וסהרורי".
למה אתה חושב שהרעיון של מוצא הכוזרי כל כך מאיים?
"ברור שהחשש הוא מערעור הזכות ההיסטורית על הארץ. הגילוי שהיהודים הם לא מיהודה ישמיט לכאורה את הלגיטימציה להיותנו פה. מתחילת תקופת הדה-קולוניזציה, מתיישבים כבר לא יכולים להגיד פשוט: 'באנו, ניצחנו ועכשיו אנחנו כאן' - כמו שאמרו האמריקאים, הלבנים בדרום אפריקה והאוסטרלים. יש חשש מאוד עמוק שיטילו ספק בזכות הקיום שלנו".
לחשש הזה אין הצדקה?
"לא. אני לא חושב שהמיתוס ההיסטורי של ההגליה והנדודים הוא מקור הלגיטימציה להיותי כאן, לכן לא אכפת לי להאמין שאני כוזרי במוצאי. אני לא חושש מהערעור על קיומנו, כי אני חושב שאופיה של מדינת ישראל מערער את קיומה באופן הרבה יותר חמור. מה שיוכל לבסס את קיומנו פה זה לא זכויות היסטוריות מיתולוגיות, אלא שנתחיל לכונן פה חברה פתוחה של כלל האזרחים הישראלים".
למעשה אתה טוען שאין עם יהודי.
"אני לא מכיר בעם יהודי בינלאומי. אני מכיר ב'עם היידיש' שהתקיים במזרח אירופה, שהוא אמנם לא לאום, אבל ניתן לראות בו ציוויליזציה יידישיסטית עם תרבות עממית מודרנית. אני חושב שהלאומיות היהודית צמחה על רקע 'עם היידיש' הזה. אני מכיר גם בקיומו של לאום ישראלי, ואני לא שולל את הזכות שלו לריבונות. אבל הציונות, וגם הלאומיות הערבית במשך שנים, לא מוכנות להכיר בו.
"מבחינת הציונות, המדינה הזו לא שייכת לאזרחיה, אלא לעם היהודי. אני מכיר בהגדרה אחת ללאום: קבוצה אנושית שרוצה לחיות בריבונות על עצמה. אבל לרוב היהודים בעולם אין רצון לחיות במדינת ישראל, למרות ששום דבר לא מונע מהם את זה. לכן לא ניתן לראות בהם לאום".
מה כל כך מסוכן בכך שהיהודים מדמיינים שהם שייכים לעם אחד? למה זה רע בעצם?
"בשיח הישראלי על השורשים יש מידה של פרוורטיות. זה שיח אתנוצנטרי, ביולוגי, גנטי. אבל לישראל אין קיום כמדינה יהודית: אם ישראל לא תיפתח ותהפוך לחברה פתוחה, רב-תרבותית, יהיה לנו קוסובו בגליל. תודעת הזכות על המקום צריכה להיות הרבה יותר גמישה ומגוונת, ואם תרמתי בספרי לכך שאני וילדי נוכל לחיות עם האחרים כאן במדינה הזאת במצב יותר שוויוני - עשיתי את חלקי.
"אנחנו צריכים להתחיל לעמול כדי להפוך את המקום שלנו לרפובליקה ישראלית, שהמוצא, וגם האמונה, לא יהיו בה רלוונטיים מבחינה חוקית. מי שמכיר את האליטות הצעירות של ערביי ישראל יכול לראות שהם לא יסכימו לחיות במדינה שמצהירה שהיא לא שלהם. אם הייתי פלשתינאי הייתי מורד במדינה כזו, אבל גם כישראלי אני מורד בה".
השאלה אם בשביל המסקנות האלה היית צריך להרחיק עד לממלכת הכוזרים וממלכת חמייר.
"אני לא מסתיר את העובדה שיש לי מצוקה גדולה לחיות בחברה שהעקרונות הלאומיים המנחים אותה מסוכנים, ושהמצוקה הזאת שימשה כמניע בעבודה שלי. אני אזרח במדינה הזו, אבל אני גם היסטוריון, וכהיסטוריון חובתי היא לכתוב היסטוריה ולבדוק טקסטים. וזה מה שעשיתי".
אם המיתוס של הציונות הוא העם היהודי שחזר לארצו מהגלות, מה יהיה המיתוס של המדינה שאתה רואה בעיני רוחך?
"מיתוס של עתיד עדיף בעיני על פני מיתולוגיות סתגרניות של עבר. אצל האמריקאים, והיום גם אצל האירופים, מה שמצדיק את קיום הלאום זו הבטחה עתידית לחברה פתוחה, מתקדמת ועשירה. החומרים הישראליים הרי קיימים, אבל צריך להוסיף להם, למשל, חגים כלל-ישראליים. להפחית קצת את ימי הזיכרון ולהוסיף ימים שמוקדשים לעתיד. אבל גם, למשל, להוסיף אפילו שעה אחת לזכרה של 'הנכבה', בין יום הזיכרון ליום העצמאות
נשלח ב-1/9/2010 14:38
כבר הוזכר באשכול אחר כאן שזנד וכנופייתו, ובודאי ידידיו הפלסטינאים (צאצאים ישירים של הפלישתים הקדמונים, שאת חגיהם הם חוגגים), אינם נוהגים להיות מוטרדים מעובדות. כמו שהפלסטינאים הם צאצאי הפלישתים כך היהודים הם עם מומצא. משום מה, כל 'הוגי הדעות' הפלסטינאים המעמיקים הללו לא ממש טרחו לבדוק את העם הפלסטינאי באותם כלים 'מדעיים' שמשמשים אותם ביחס ליהודים. כיום יש מחקרים גנטיים שמראים בצורה ברורה שיש לחלקים נרחבים של עם היהודי בכל הקהילות בעולם שורש גנטי משותף (בקורלציה גבוהה ומובהקת). כך שכל הפטפוטים של מדעי החרתא, יהודים או ערבים, יכולים להיזרק למקום לו הם מתאימים. הוי אומר לכתבי עת פוסטמודרניים שעוסקים במילים ולא בעובדות. ניתנו לכך לינקים באשכול ההוא (לינקי?). עם החבר'ה האלה אין טעם להתווכח, שכן אין דרך להתווכח עם אנשים שלא מושפעים מעובדות. תנסה להתווכח עם יהודי פונדמנטליסט ולהראות לו שחז"ל טעו בנקודה מדעית זו או אחרת? יש לכך טעם? לכן לענ"ד זהו אשכול מיותר.
נשלח ב-1/9/2010 14:48
מיכי
לא ידוע על חגים פלישתיים שמקיימים הפלסטינאים (אולי תציין).
אבל נראה מוזר הטענה של זנד , כי לפלסטינאים עצמם אין כל מסורת שהם צאצאי יהודים, אם היה בטענה הזאת משהו נכון וודאי היה מופיע באיזה מסמך קדום עדות לזה.
ומהצד השני לטענתו על יהדות של גרים, אין כל מסורת או עדות יהודית או נכרית על גירות המונית שהחליפה את היהודי הנודד באירופה.
מה שכן מעורר מחשבה בטענות שלו זה הגלות של יהודי א"י אחרי תקופת ר' יהודה הנשיא, שאין שום עדות שהיתה כזאת גלות. אז איפה כל היהודים של אותה תקופה.
אפשר אולי לומר שהם התמעטו ונדדו קצת קצת לאירופה אפריקה ובבל.
תוקן על ידי הגוילם ב- 01/09/2010 14:50:14
נשלח ב-1/9/2010 14:55
.
במו"מ כזה, אני לא אומר כלום.
... אבל אשלח לשם את גביהה בן פסיסא. יש לו נסיון בכגון דא.
נשלח ב-1/9/2010 14:58
מואדיב
אבל זנד טוען שהם נכדים של גביהה...
השאלה היא לא מה תענה להם, אלא מה תענה לעצמך. והאם הזהות שלך ברורה.
ייחוס חלק מהפלסטינים לצאצאי עם-ישראל היא השערה עתיקה (נדמה לי שאפילו דוד בן-גוריון העלה אותה בשם קודמים לו).
טענותיו על סיפוח גירים לעם היהודי בפזורה היא נכונה (כמו הצטרפות וכיבוש העם הערבי את צפון אפריקה וחלקים מאירופה), אבל הוא הוציא אותה מכל פרופורציה.
הוא בסך הכל קיבץ השערות ושברי תיאוריות, במעטה פסבדו-מחקרי עם כמה סיפורי-אגדות (בדויים בוודאי) והפך את ספרו לפצצה פרובוקטיבית.
בדבר התמיהה היכן שארית העם היהודי מחורבן בית-שני. ידוע שבתקופת הצלבנים היה המצב בארץ קשה מנשוא וכנראה המיעוט ששרד עד התפשטות הביזנטים בארץ, נפוץ לכל עבר. בלא כל תיעוד.
דבר אחד ברור, לפלסטינאים של עכשיו אין שום מסורת על מוצאם ולמעט תיעוד על אוכלסיה מועטה במאות שנים האחרונים שבעיקרה באה ע"י המוסלמים והממלוכים והאיובים והצלבנים. אין להם כל טענה של ממש על זיקה לא"י.
נשלח ב-1/9/2010 15:28
אולי אפשר לבדוק בעידויות המסעות לארץ ישראל , מי היו גרים בארץ בתקופות המסעות.
משרד החינוך הורה לבית הספר התיכון שער הנגב שליד שדרות לחדול מלהשתמש בספר לימוד בהיסטוריה, המשלב את הנרטיבים ההיסטוריים המרכזיים של הישראלים והפלסטינים, זה לצד זה. במקביל זומן מנהל בית הספר לבירור במשרד החינוך.
הספר נלמד בשיעורי העשרה, כחלק מהתוכנית שגיבשו במוסד החינוכי להוראת היסטוריה בהיקף מורחב של חמש יחידות לימוד. לדברי מורים בבית הספר, החלטת משרד החינוך, שאותה קיבל יו"ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת, התקבלה ללא התייעצות עמם.
במסגרת תוכנית הלימודים בהיסטוריה נלמדים נושאים שנויים במחלוקת כמו מהלכי מלחמת העצמאות מנקודת מבט ציונית. לפני כשנה אסר שר החינוך גדעון סער ללמד על השלכות מלחמת העצמאות על הפלסטינים, המכונות הנכבה, גם בבתי ספר ערביים.
העבודה על הספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" החלה לפני כעשר שנים, כפרויקט משותף של הפרופסור המנוח דן בר-און מאוניברסיטת בן-גוריון והפרופסור סאמי עדוואן מאוניברסיטת בית לחם. הספר נכתב בהשתתפות מורים להיסטוריה, ישראלים ופלסטינים. בתקופת השרה לימור לבנת נפסל הספר ללימוד, אולם בעשור האחרון נלמדו חלקים מהספר בכמה תיכונים בישראל וברשות הפלסטינית. לפני כשנה וחצי יצא הספר השלם, שמתייחס לתקופה שבין ראשית דרכה של התנועה הציונית במאה ה-19 ועד לעשור האחרון.
כל עמוד בספר מחולק לשלושה חלקים: הנרטיב הישראלי מצד ימין, הפלסטיני משמאל ובתווך שורות ריקות שבהן אמורים התלמידים להביע את דעתם.
בשנת הלימודים הקודמת החלה מיכל ווסר, מורה להיסטוריה בשער הנגב, להשתמש בספר בשיעורי ההיסטוריה בהיקף מוגבר של חמש יחידות לימוד. בקבוצה למדו כ-15 תלמידי כיתה י"א, שבמקביל לבחינת הבגרות הרגילה גם כותבים עבודת גמר בנושא לפי בחירתם.
בחודש אוגוסט האחרון פורסמה ב"הארץ" כתבה שתיארה את הפרויקט הייחודי בתיכון שער הנגב. באותה תקופה ביקרה אצל ראש המועצה האזורית שער הנגב, אלון שוסטר, משלחת של כמה ראשי ערים משוודיה, שביקשה לקדם יוזמה ללימוד משותף של תלמידים מישראל, מהרשות הפלסטינית ומשוודיה - לימוד שיתבסס על הספר.
"אנו מנסים להניע את השוודים לתרום גם לפרויקטים משותפים שיסייעו לקרב את שני העמים", כתב לשוסטר לפני כחודש שגריר ישראל בשוודיה, בני דגן, "הידיעה על הפרויקט שלכם חיממה את לבי. זה כיוון נכון להפניית משאבים שוודיים, והדוגמה הזאת תסייע לי בהידברות עם גורמים רשמיים ולא רשמיים כאן, להרחיב תמיכה ופעילות למען פרויקטים מקרבי הבנה ופיוס בין שני העמים".
הפרסום ב"הארץ" הרגיז את המשרד
על אף התמיכה מכיוון משרד החוץ, גורמים המעורים בפרשה אומרים כי הפרסום דווקא הביא את יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך להורות על הפסקה מיידית של השימוש בספר.
"ביום השני ללימודים התקבלה הוראה שלא להשתמש בספר, כיוון שהוא לא אושר", מספר מורה בתיכון, "אף אחד במשרד החינוך לא טרח לבדוק כיצד נעשה הלימוד בפועל, ומהן התוצאות הערכיות והחינוכיות שלו. זו היתה תגובה אוטומטית, כמעט פבלובית, לכל ההתייחסות במערכת החינוך לצד הפלסטיני. זו תגובה שמעידה בעיקר על צרות אופקים וסגירה של כיווני מחשבה".
לדברי גורם אחר המעורב בלימוד הספר, "אין כאן שום לימוד אנטי-ציוני. זה בכלל מצחיק לדבר אתנו על מושגים כאלה, כאשר הילדים שלנו חיים כבר שנים תחת ירי קסאמים, ושיעור הגיוס לצה"ל הוא מהגבוהים בארץ. מדובר בפרויקט יפה ואמיתי, המנסה להבין את הצד האחר, גם תחת הלחץ הביטחוני".
בשנת הלימודים הנוכחית עדיין לא הועמד במבחן השימוש בספר, לא מעט בגלל חופשות החגים, אך בשנה הקודמת ניצלה אותו המורה ווסר כדי לעורר דיונים בכיתה: כל תלמיד קיבל על עצמו לייצג את עמדת הצדדים - היהודים, הפלסטינים או השלטון הבריטי - בתקופות שונות, עד להקמת המדינה. התלמידים עצמם מספרים כי לימוד הנרטיב הפלסטיני לא החליש את תפישותיהם הציוניות - אולי אפילו להפך.
"אי אפשר ללמוד את ההיסטוריה רק מצד אחד", אומרת התלמידה בר גולדברג מנתיב העשרה, "אם אתה לא מסתכל על הצד השני - אתה בור. הלימוד הפך אותי ליותר ציונית, וגרם לי להעריך יותר מאיפה באנו. בסך הכל הלימוד הפך אותי להרבה יותר קשורה לארץ. אם במשרד החינוך מפחדים שהספר שמאלני מדי, הם טועים. זה בכלל לא העניין, אלא לימוד נקודות מבט שונות".
"אני אוהבת את זה שאנחנו מבינים שיש עוד דרכים לראות את הסכסוך עם הערבים, חוץ מהדרך הרגילה", מוסיפה ליאל סקלוזוב מקיבוץ ניצנים, "הבנו שאין שחור ולבן, ושהמציאות הרבה יותר מורכבת. כך למשל התברר מהספר שהצד הפלסטיני מתעסק המון בלהיות קורבן, וזה משהו שלא תמצא בדרך כלל בגישה שמאלנית". עוד אומרת סקלוזוב, כי "אלה היו השיעורים הכי רחוקים מהשיעורים הרגילים. יש דיון אמיתי, והדברים נלמדים לעומק".
לדברי גון ברד, תלמידה נוספת מקיבוץ ארז, "חשוב ללמוד את הספר כי בתור מי שגדלה בארץ אני לא יודעת שום דבר על הפלסטינים. זה לא בקטע של הזדהות אתם, אלא של ידע, כדי שאפשר יהיה אחר כך לבחור דעה מסוימת. בעקבות הלימוד, הפטריוטיות שלי רק התחזקה. יש לי יותר כבוד לארץ ולמקום שבו אנחנו נמצאים".
ראש המועצה שוסטר תומך בלימוד הספר. "לא ייתכן שנוכל להעשיר את התלמידים שלנו במוזיקה או בכימיה, אבל לא תהיה אפשרות לחשוף אותם לכתבים ולנקודות השקפה אחרות", הוא אומר, "שאלתי את התלמידים מה עשה להם הלימוד. כולם אמרו שחשיפת הנרטיב הפלסטיני חיזקה אצלם את ההשקפה הציונית".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "מדיניות המשרד הינה לאכוף למידה בבתי הספר, בכל המקצועות, מספרי לימוד מאושרים בלבד. לפני חמש שנים נפסלה התוכנית על ידי משרד החינוך, וכך גם ספר הלימוד אשר על פיו נלמדת התוכנית. אשר על כן, יו"ר המזכירות הפדגוגית, ד"ר צמרת, ומנהל המחוז לחינוך התיישבותי, ד"ר יחיאל שילה, זימנו את מנהל תיכון ?שער הנגב' לשיחת בירור לאחר חג סוכות".
*--end switch about number of pictures in article*
נשלח ב-8/10/2010 10:36
נעניתי להצעתו של משה ארנס לקרוא את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שהוא מוצא שהם כה מעודדים ("לאחר מות השד הדמוגרפי", מאת משה ארנס, "הארץ", 28.9). ומה אני מוצא? ראשית שהלמ"ס עוסקת רק בנתונים שבתוככי הקו הירוק - קרי ישראל, וכן נתונים על יהודי יהודה ושומרון. באשר לערביי השטחים, נצטרך לחפש במקורות אחרים.
מה כל כך מלבב בנתוני שנת 2010? מצאתי ששיעור היהודים בתוככי ישראל הוא 75.5% מכלל האוכלוסייה, אבל בשנת 1998 שיעורם היה 79.2%, וב-1988 81.7%. כלומר, שיעורם של היהודים באוכלוסייה הישראלית יורד בהתמדה, למרות שבשני העשורים האחרונים הגיעו לכאן כמיליון עולים.
לפי התחזיות, בשנת 2015 שיעור היהודים יירד ל-73.5% וב-2025 יוסיף לרדת עד ל-70.6%. רק בשנת 2030 תהיה, לראשונה, עלייה מזערית בשיעור היהודים ונגיע ל-72%. מה כאן משמח את ארנס?
אם נוסיף לנתונים קשים אלו את העובדים הזרים, מהגרי אפריקה, תיירים שלא שבו למולדתם ואת הפלסטינים הנכנסים לארץ ואינם חוזרים לביתם, כי אז שיעור היהודים יורד עד כדי 70% מתושבי ישראל. מה כאן מרנין? זו תמונה קשה.
אבל ארנס מטיף בחודשים האחרונים לסיפוח יו"ש לישראל (לשיטתו, זו הדרך למנוע שתי מדינות במרחב צר זה). ברור כי במקרה כזה יש לו בעיה דמוגרפית קשה. מה עושה ארנס? הוא מקבל נתונים של איזה צוות אמריקאי, שמשם הוא יודע לספור כמה ערבים מתגוררים ביו"ש, כמה מהם עזבו, עוזבים ועוד יעזבו את ארץ ישראל. הוא גם עוקב אחר מספר הנולדים והמתים וקובע "מדעית", כי ביו"ש מתגוררים רק 1.5 מיליון נפשות. אם מורידים מיליון ערבים מהלוח, אזי יש רוב יהודי בארץ ישראל ובא לציון גואל והשד הדמוגרפי מת.
אבל אני איני סומך על צוותים אמריקאיים ופונה לראש המינהל האזרחי של צה"ל, וזה מדווח לי כי כיום מתגוררים ביו"ש כ-2.6 מיליון פלסטינים, ובעזה מעריכים את מספרם ב-1.5 מיליון. מי שאינו סומך על צה"ל, יכול לגשת לנתוני הלמ"ס הפלסטינית שמפקדה האחרון נערך ב-2007, בחסות נציגי ממשלת נורווגיה, ונתוניהם קרובים לאלו של צה"ל (בהפחתת תושבי ירושלים שכבר נספרו על ידי הלמ"ס הישראלית). בשני המקרים מתברר שללא עזה ובלי הזרים, היהודים בארץ ישראל מהווים 59% מכלל האוכלוסייה ועם עזה ועם הזרים, היהודים בשוויון וקצת פחות, ביחס לערביי פלסטין.
אבל אין ברירה ויש לעסוק בתחזיות לעוד עשור או שניים, ואז מתברר כי שיעור היהודים יירד כבר ל-42%. פירוש הדבר סוף היישות היהודית במזרח התיכון. לכן השד הדמוגרפי חי ומאיים, ועדיין לא דיברנו על המדינה הצפופה במערב ולא עסקנו בסוגיות של ביטחון פנים הצפויות מאוכלוסיות עוינות של מיליוני בני אדם.
אין ברירה אלא לומר לארנס כי האידיאולוגיה הבית"רית שעליה חונך וגדל פשטה את הרגל מזמן ולא יעזור אם הוא ימחק, וירטואלית, 1.5 מיליון ערבים מן השטחים. הם כאן. המסקנה פשוטה להחריד: מי שיביא להקמת מדינה אחת בארץ ישראל, יגזור חורבן על יהודי ישראל. אנו, הרוב השפוי שעדין חי כאן, לא ניתן לו לעשות זאת.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה
נשלח ב-8/10/2010 11:15
אם הנהלת הפורום מאפשרת קיומו של אשכול שבו הגוילם מעתיק כסדר כתבי תעמולה שמאלניים ברמה כזו או אחרת, האם אוכל להעתיק לפה מדי שבוע את דף ההסברה של "כהנא חי" וכמה דברי תורה של פייגלין לפרשה?
