נמצא עץ האפרסמון האגדי

כול שאפשר לפרסם כעת הוא שהצמח היה גדל באופן שמור ביותר במשך כנראה
מאות שנים בגן "החרם" בעיר המוסלמית מכה, גן המלך. לא היה ניתן להשיב
את הצמח לארץ ואולם כעת הוא שב.

מבדיקה שעשיתי עולה שלמרות השנים הרבות שעברו, ככול הנראה הצמח הזה ישוב
לתהילתו שכן המדובר בהחלט לא רק בבושם אלא בצמח מרפא בעל תכונות 
מיוחדות ונדירות ביותר. מעתה, כול המדריכים של החברה להגנת הטבע, כשאתם
מדריכים את המטיילים וטוענים שהצמח נכחד - אתם טועים. הוא כאן והוא שב
לידיים של יהודים.

הנה כאן על הצמח וההיסטוריה שלו מתוך ויקיפדיה:

המקורות שלי לעניין חסויים (צפויה כתבה גדולה בידיעות לחג).

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%9F_(%D7%91%D7%95%D7%A9%D7%9D)

במקורות יהודיים קדומים, אפרסמון הוא שמו של צמח מימי בית שני, שידוע שגדל בבקעת ים המלח ובאזור יריחו. מקובל בדרך כלל כי צמח זה הוא השיח Commiphora gileadensis ‏‏ או בלסם, בלסאן, בשאם (הכול מלשון 'בושם'). אין זה העץ המכונה אפרסמון בימינו, שמקורו כלל אינו באזור ארץ ישראל.

מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב, והיה ייחודי רק לארץ ישראל. משיח הבלסם הפיקו גם סממני-ריח מוצקים, המכונים "בלסם-העץ". מכולם ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, לקטורת, לרפואה ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה ‏‏.

זהר עמר, בעקבות ניתוח פרשני ימי הביניים, מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלה את "עצי-הקטף" עצמם , שהיו רוויות בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או השתמשו במקלות.

יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך ממלכת יהודה הייתה המקום היחיד שבו הוא גודל באופן מתורבת.

זיהוי האפרסמון לפי ד"ר זהר עמר"בלסם העץ" זהה לנטף המקראי, לצרי (שהיה גדל בגלעד), ולקטף, שחז"ל מתארים כעץ אשר ממנו יוצא שרף אשר הוא הצרי . כך עולה גם מן התרגומים העתיקים למקרא, שבהם מתורגם הצרי כ-balsam, והנטף מתורגם כ"בושמין" על ידי אונקלוס. כן עולה גם מן המדרש, המזהה את ה'צרי' בשם 'בלסם-קטף'.

יש המזהים, לפי האמור ולפי מקורות נוספים, גם את הבֹּשם המקראי ככינוי לשמן האפרסמון - הבלסם-בשאם.

זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך הזיהוי של הצרי-אפרסמון במאמרי חז"ל הוא מבוסס למדי, ונסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים. מסורת הסורית-ערבית מתעדת את העץ ואת פירותיו בהרחבה, כולל איורים. האפרסמון גדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה החל מהמאה ה-7 - המאה ה-8 עד ראשית המאה ה-17, וגם על כך יש עשרות רבות של תיאורים. השימוש בשמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בבתי מרקחת אירופאיים עד המאה ה-18.

הנטף, הצרי והקטף"נטף" נזכר בתורה‏‏ כאחד מסממני הקטורת. בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כאשר משה מסיים את בניית המשכן ומכין אותו לעבודת ה', נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם... 
– ספר שמות ל', ל"ד -ל"ז

ברשימת סממני הקטורת המובאת אצל חז"ל, לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא הצרי, אשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל "אינו אלא שרף מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש בראשית רבה כ"בלסם-קטף", כך על פי פרשנותו של ד"ר זהר עמר, וכך גם בתרגומים הקדומים (כגון תרגום השבעים) לאזכוריו במקרא; וכך, על פי ד"ר עמר, מתגבש הזיהוי נטף=צרי=קטף=בלסם. הבלסם הלוא הוא הבושם הידוע במקורות הקדומים שמקורו בארץ ישראל בלבד, ולפיכך זיהויו עם "שמן האפרסמון" אשר במקורות חז"ל גם הוא בושם שמני המייחד את ארץ ישראל, אך הגיוני. אם כן, הנטף הוא הצרי, אשר מתקבל מגירורו של עץ הקטף, הלוא הוא הבלסם, או האפרסמון; מן האפרסמון הפיקו גם שמן נוזלי, הלוא הוא שמן האפרסמון.

גם רבי סעדיה גאון והרמב"ם ‏‏ זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסאן, כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.

הבושםבספר מלכים כתוב על מלכת שבא:

"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה 
– מלכים א' י,י

המושג כבֹּשֶׂם הַהוּא מתייחס לדעת ד"ר עמר לאפרסמון, הוא הבושם המשובח . ‏עמר מציין לתרגום אונקלוס את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתו אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שלדעתו הובא הבלסם על ידי מלכת שבא מחצי האי ערב - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.

הבשם, לפי פרשנות זו של עמר, גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת שיר השירים . שלמה המלך מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם :" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר "(ה' י"ג) ועליו נאמר :"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב')

הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי יוסף בן מתתיהו, הכותב שמרקוס אנטוניוס העניק לאהובתו קלאופטרה את מטעי ה-βάλσαμον (בַּלְסָמוֹן, כך במקור ביוונית של הספר) של בקעת יריחו. התרגום של הקטע לעברית על ידי אברהם שליט הוא "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם" ‏‏. תרגומו של שליט נסמך כנראה על תרגום השבעים, שתרגם כך את המילה 'צרי'.

הפנגרש"י, בעקבות ספר יוסיפון (ספר היסטוריה יהודית שהופיע באיטליה במאה העשירית) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופָנָג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" (ספר יחזקאל כז יז) פנג הוא "בלשמא" ‏‏

יש לציין כי זיהוי של הפנג עם הבלסם, סותר לכאורה את זיהוי של הבלסם עם הצרי, המוזכר יחד באותו פסוק, אלא אם כן יונח שמדובר בשני המצבים השונים של הבלסם, השמן וקליפת העץ המגוררת.

אזור הגידולעל כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור חצי האי ערב. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר בספר בראשית (לז,כה): "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".

אמנם, הבוטנאי מיכאל זהרי סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות ‏‏

המקורות מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ('בלסם') בבקעת דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק בחבל ארץ יהודה, כמו למשל פליניוס: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר, "נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" " (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב).

על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז) – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו,א). רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח לירדן, וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא שביעית ז,יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו.

התחום הגאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה' (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה בתרגום יונתן על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"' (שופטים ד, ה) – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם סטראבון את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios).

האפרסמון בתלמודהאזכור הרחב ביותר לאפרסמון, בשמו זה, מובא בתלמוד, אך מן המקורות התלמודיים לא ניתן לעמוד על הזיהוי הוודאי של הצמח. בתלמוד אנו עומדים על תכונותיו: ריח נודף ביותר, ריח מפעפע כארס, פרי של בית מלכות אך גם מסוכן, במצב נוזלי, עקב היותו דליק.

על אנשי סדום ‏‏ נאמר בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר "מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר", ובאים וחותרים שם ונוטליו אותו ממון, שנאמר "עָרוֹם יָלִינוּ, מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת, בַּקָּרָה"." (מסכת סנהדרין קט, עא), כלומר ריחו העז של האפרסמון איפשר לגנבים לזהות היכן הניחו בעלי הממון את ממונם.
על התנהגותן של בנות ציון, אשר הביאה לחורבן בית המקדש נכתב המדרש: "ר' יוסי אומר שהייתה צרה צורת דרקין על מנעליה ורבנן אמרין שהייתה מביאה זפק של תרנגול וממלא אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה וכשהייתה רואה כת של בחורים הייתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא (איכה רבה פ"ד ,י"ח).
על החשיבות שייחסו השליטים לגידול האפרסמון מעידה הברייתא במסכת שבת. נאמר בפירוש לספר מלכים כי לאחר חורבן הבית הראשון , נְבוּזַרְאֲדָן החליט כי: "מִדַּלַּת הָאָרֶץ, (ישאיר) הִשְׁאִיר רַב-טַבָּחִים, לְכֹרְמִים, וּלְיֹגְבִים" -(ב',כ"ה,י"ב) - לכורמים צני רבי יוסף: אלה מלקטי האפרסמון, מעין גדי עד רמתא (בערבות מואב) ‏‏
האפרסמון של בית רבי יהודה הנשיא הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(מסכת ברכות מ"ג , ע"א)
במסכת שבת מובא מעשה באישה שהתקשטה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה‏‏:‏ "לימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה" (כ"ו,א').
התייחסות עקיפה לתעשיית הבושם שמרכזה האפרסמון, מצא החוקר זאב ארליך במסכת יומא. התלמוד מתייחס לריחה הטוב של הקטורת, שהתפשט באורח נס בכל עבר הירדן: "אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות ... עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי יוסי בן דולגאי עזים היו לאבא בהרי מכמר (בגלעד) והיו מתעטשות מריח הקטורת (לט,ב). לדעתו מתייחס התלמוד למעשה לריחה של תעשיית הבושם שהתפזר בבקעת הירדן כולה ואף על מורדות הגלעד מזרחה, עם כיוון הרוח, והעניק לה משמעות ערכית-רוחנית, כאילו מקורה בקטורת מבית המקדש.

אפרסמון מוצק או נוזליזהר עמר, בעקבות ניתוח פרשני ימי הביניים, מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלה את "עצי-הקטף" עצמם , שהיו רוויות בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או השתמשו במקלות.

בעקבות המחקר של זהר עמר ושל ד"ר דוד אילוז עולה, שאין כמעט לאפרסמון שרף מוצק, אלא נוזלי שאינו מתאים כ"מוגמר". תופעה זו קשורה גם לסוד האפרסמון, כלומר ניצולת מקסימלית של הנטף מהצמח ומהילתו בשמן בסיס באופן שלא יפגע בעוצמת הארומה.

יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו.

מקורות היסטורייםחוקר הצמחים תאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס) כתב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (של השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה.

הגאוגרף ההיסטוריון והפילוסוף היווני סְטְרָאבּוֹן (63/64 לפנה"ס לערך - 24 לספירה לערך) מתאר את גידול האפרסמון באזור בקעת יריחו בשני גנים: גן הבלסם וגן המלך.‏‏ הוא מתאר גם את בקעת יריחו: "בכל מקום זורמים מים, היא מלאה בתי מגורים. כאן נמצאים הארמון ומטעי האפרסמון, שהיא שיח בעל טעם רב. התושבים עושים חריצים בסלע ותופסים את הנוזל היוצא מהם בכלים ‏‏.

בספר מלחמות היהודים עם הרומאים של יוסף, נכתב: "אורך עמק יריחו הוא שבעים ריס‏‏ ורוחבו עשרים ריס. והוא מגדל פרדסים נחמדים וצפופים... ושם נמצא עץ הקטף (עץ צרי; במקור βάλσαμον, בלסמון), היקר בכל פרי הארץ ההיא" (תרגום שמחוני ד', ח', ג').

----  יש המשך ---

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=86556

תוקן על ידי sarah ב- 01/09/2010 00:51:20