פרשת שבוע - פרשת ניצבים וילך - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט) "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ''ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: 'מי יוכל לעמוד באלו?' התחיל משה לפייסם 'אתם נצבים היום', הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י) זו הפעם השנייה שבני ישראל שומעים תוכחה קשה שבמבט ראשון משדרת ייאוש, עד שמשה רבינו מפייס אותם בפסוק הפותח את הפרשה.

אם נתבונן היטב קיים הבדל משמעותי בין הקללות שבפרשת בחוקתי לבין אלה שבפר' כי תבוא. התוכחה שבפרשת בחוקתי מסתיימת בכי טוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם... וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא כו, מד-מה)  כלומר: יש סוף לתוכחה והשי"ת לא ידחה אותנו לגמרי. לעומת זאת לתוכחה שבפרשת כי תבוא אין סוף: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם...וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כח, סח) אם כן בצדק הוריקו פניהם של בני ישראל.

אולם משה רבינו מבשר להם שגם קללות אלו תסתיימנה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה" (שם ל, א) עם ישראל כולו יחזור בתשובה בביאת משיח ויהיה סוף לתוכחה, וכשם שיש אחרית טוב לכלל ישראל כך יש אחרית טוב לכל אדם מישראל. וכך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: אדם מישראל נולד עם נשמה טהורה החצובה מתחת כסא הכבוד, ועל כך אנו מודים כל בוקר "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי...". לפני שהנשמה ירדה לעולם ועד שהאדם מגיע לגיל בר מצווה אין לאדם עבירות, ובסוף ימיו יש לו תקווה לסיים את חייו בכי טוב, כמו שאומרים חז"ל: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ.) ולא ידח ממנו נידח. הבעיה היא המצב האמצעי, בין גיל הבר מצווה לבין יום מותו יש לאדם עליות וירידות, פעם הוא מנצח את היצר הרע ופעם הוא מפסיד את המערכה והבחירה בידו לעשות מצוות או עבירות.

מצב זה רמוז בקול השופר: בין כל תרועה יש פשוטה (תקיעה) לפניה ופשוטה לאחריה. ובאמצע גנוחי וילולי (שברים ותרועה) כך גם באדם יש לפניו ראשית טוב ולאחריו אחרית טוב ובאמצע גינוחי וילולי. הוא הדין כלל ישראל, יצירת העם כפי שנראה להלן היא "פשוטה", אין "גינוחי וילולי"; גם הסוף יהיה טוב, כל המעוות יתוקן בביאת המשיח. רק באמצע יש קשיים, "שברים ותרועות".

רעיון זה בא להסביר מדוע ראש השנה נקרא "יום תרועה"; הדעת נותנת שצריכים לקרא ליום זה "יום תקיעה", שכן יש יותר תקיעות פשוטות מתרועות! שאלה זו מופנית לתורה, היא זו המכנה יום זה "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א) מדוע אין הולכים אחר הרוב?

התירוץ הוא: עיקר התקיעה בשופר היא לעורר את לבנו ולשברו, לעורר את ה"גנוחי וילולי", לעורר את החרטה על הטעויות והכישלונות שלנו; רק בדרך אגב התורה רומזת לנו באמצעות התקיעות שיש אחרית טוב, שאסור לנו להתייאש וחייבים לאזור כוחות כדי להתחיל דף חדש. הפשוטה שלפניה רומזת על מלכות שמים ברורה בלי ספקות שהיו עדים לה עם ישראל במעמד הר סיני "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יט) הפשוטה שלאחריה גם היא רומזת על מלכות שמים ברורה שתהיה לעתיד לבוא "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל..." (ישעיהו כז, יג). אבל לא זו מטרת תקיעת שופר, עיקרה לרמז על המצב האמצעי: מצב של גינוחי וילולי. יש בכוחה של תרועה להביא אותנו לשברון לב; אמנם אין מזכירים עוונות בראש השנה כדי לא לעורר את הבכי, שכן נאמר: "...כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י) כך נאמר לעם ישראל שבכו כששמעו את דברי התורה בראש השנה. אולם ראוי ורצוי להתייצב למשפט בלב נשבר כפי שכתוב: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, יט)

שיברון לב איננו יאוש, שיברון לב מעיד על חרטה כנה על מה שקלקלנו. שיברון לב מעיד על דאגה מהמצב בו עם ישראל נתון, כשרבים מבני עמינו הינם תינוקות שנישבו שאינם יודעים מה זה תורה ומצוות, כשאלפי ילדים אינם יודעים להגיד קריאת שמע, כשבמקום הסנהדרין יושבים בג"ץ שפוסקים על פי חוקים זרים ליהדות. כל הצרות הללו מעוררות את ה"גנוחי וילולי".

רבי סעדיה גאון כותב אחד עשרה טעמים לתקיעת השופר, אחד מהם הוא להזכיר לנו את חורבן בית המקדש. לכאורה קשה שכן גם בזמן שבית המקדש קיים יש מצווה לשמוע קול שופר; אולם אפשר לתרץ שבתקופת הבית השופר בא להזכיר שאם לא ניזהר במעשינו בית המקדש ייחרב.

הנביא אומר: "קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיהו ד, יט) "בנבואה שמעה נפשי שיבוא קול שופר... שיבוא האויב ויריע בשופר כדרך הנלחמים" (מצודת דוד) הרי לנו פשוטה שלפניה ותרועה שלאחריה שהיא חורבן הבית שצפה הנביא בנבואתו.

אולם זה לא נגמר שם; לאחר חורבן הבית יש את חורבן הפרט. כל אחד ואחד עלול להחריב את עצמו במעשיו אם לא ניזהר כראוי, וממילא לפני שאדם מוכיח את הזולת צריך לבדוק בעמקי נפשו מה טעון תיקון.

כתוב בשולחן ערוך "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" (או"ח א, ג) שואל הרב: מדוע הלכה זו מחייבת רק את מי שירא שמים? וכי מי שאינו ירא שמים פטור מאבלות זו? אלא שמי שאינו ירא שמים צריך להיות מיצר ודואג קודם על זה שהוא לא ירא שמים ורק לאחר מכן יבכה על החורבן.

השברים ותרועה אמורים לעורר אותנו להתבונן על רמת ה"יראת שמים" שלנו, על אהבת תורה - האם באמת אוהבים את התורה או את הכבוד הנלווה אליה, על יראת חטא - האם באמת אכפת לנו מכל מצווה ומצווה לקיימה כתיקונה עם כל פרטותיה ודקדוקיה.

ולאחר חשבון נפש כנה ואמיתי אין ספק שתפילותינו תתקבלנה ברצון ביחד עם תפילות כל עם ישראל, אמן.