הערה לפולמוס "תורת המלך"

ראיתי דבריכם ולא ראיתי בעוונותי המשך הדיון, ערב חג היום, ובכל זאת נדחפתי להגיב. על כן יתכן שהנני חוזר על מה שנאמר, ועם הקוראים הסליחה.

לגבי אברהם: הוא הניח שהמוסר שלו תואם את המוסר האלקי, מה שהתברר כנכון, ואילו כאן הטענה היא שמא המוסר המשתקף בתורה אינו מוסרי דיו. דרך אגב: אברהם ממש הבין שאם אין צדיקים כי אז לא רק הרשעים יספו, אלא המקום יישמד, יחד עם ילדיו (כלומר, אם יש גרעין בריא לעיר כי אז ראוי שיספו הרשעים לבדם, אבל בלא צדיקים ימחה המקום ולא רק רשעיו). אני מבין שעדיין אפשר לטעון: זה היה מוסרו של אברהם אבל מוסרנו שלנו מזוכך יותר. אינני שולל זאת לחלוטין, כדלקמן, אבל האם יעלה על הדעת שמישהו יגיד שצריך לשרוף ולהסתיר את מוסרו של אברהם?

לגופו של דיון על הזדככות המוסר לאורך הדורות (או השתנותו מפני זיכוך המציאות) נראה לי שהמקור המכוון ביותר הוא הגמרא בסוף מכות האומרת שארבע גזרות גזר משה רבינו ובאו ארבעה נביאים ובטלום. משה גזר פוקד עוון אבות על בנים ובא יחזקאל ובטלה, שנאמר "הנפש החוטאת היא תמות" (בנבואה המתנגדת לדברי העם כי אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה).

לדעתי המתח בין שתי הגישות קשור מאד לתפיסתה של התרבות המערבית בימינו. תפיסתו של משה דטרמיניסטית יותר. אחרי ארבעה דורות, אם לא תבוא תגובה, הרע מן הסתם ישתרש לגמרי, כבר לא יוותרו אנשים שסבא שלהם היה רב. אמנם מבחינת האשמה האישית הדור הרביעי פחות אשם מהסבא רבה שהתחיל למרוד, ואחיזתו במעשי אבותיו היא די טבעית, אבל אותנו מענינות התוצאות: עד כאן היתה תקוה לתשובה והיה אפשר להאריך אף, ולא עוד. תפיסה זו חורזת את כל התורה: המצוה היא לבוא לארץ ולנקותה מיושביה הקודמים, ולייסד חברה חדשה, וההנחה הפשוטה היא שללא הכרתת הקודמים לא יצלח החידוש. כאשר מתואר שיצאו לגלות ההנחה הפשוטה היא שיעבדו שם עץ ואבן ואין ציפיה שמישהו ימרוד בסביבתו ויצפצף עליה. תפיסתו של יחזקאל, לעומת זאת, מציגה חופש מוחלט ויכולת נטולת מעצורים להחלץ מנטל העבר, כפי שמבאר בהמשך אותה נבואה כי לא רק שהבן לא ימות בחטאי אביו, אלא אף מעברו שלו בידו להתנתק, וצדיק הופך רשע, ורשע צדיק, בן רגע. הדברים ארוכים אבל נראה שדי בזה כדי לשכנע שלפחות תיתכן פרשנות כזאת.

התרבות המערבית מתנגדת להענשת ילדים שלא חטאו, ואינה מוכנה לדונם על שם סופם, בגלל אמונתה בחירותו של היחיד (ולקמן אכתוב נימוק נוסף), וראייתו כעצמאי מן הקולקטיב בתוכו הוא נתון. אפשר לטעון שהעולם (המציאות) השתנה, ואכן כך המצב בימינו, ועל כן לא נכון לדבוק בשיטות הענישה והמלחמה של תורת משה. אינני יודע אם יש כלים תורניים לדון בסברה מחודשת כזאת, ומן הסתם, כל זמן שלא מצאנו הלכות בחז"ל שהטו אליה קשה להניח שהדבר ניתן להיעשות על ידנו, ושמא התפיסה החזלית את דין עיר הנדחת נובעת מן האמור כאן (פירוש: בפשט התורה מתוארת מלחמה על העיר, ואילו חז"ל פורטים זאת לבתי דין הדנים כל יחיד ויחיד ומענישים אותו אישית, ונחלקו ראשונים אם הורגים את ילדי החוטאים).

אם הייתי בא לדון בדבר בכלים לא הלכתיים, אבל תורניים, הייתי נעזר בדברי ירמיהו בפרק לא כי בימים ההם, לעתיד לבוא, כשהתורה תהיה כתובה על לוח הלב, לא יאמרו עוד כי אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מה שאין כן בזהז, כמבואר באיכה: אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו.

כוונתי כי פשיטא שבחברות כמו החברה הערבית הקולקטיב עדיין חזק וכובש תחת ידיו את נפשות היחידים, ובמצב כזה איוולת היא לשער שהבנים יתנערו ממעשה אבותיהם, ולפחות כלפיהם תקף מוסרה של תורת משה.

אמנם, לדעתי שאלה כבדה נוספת מסתתרת מאחורי ההבדל בין תורת משה למוסר המומלץ לנו בתקשורת, ולדעתי היא מהותית יותר, ובה לתורת משה היתרון הברור. כוונתי שאובמה, דרך משל, מחלק את העולם לחזקים וחלשים, ומבין כי תפקיד המוסר לאזן את הפער, להצר את צעדי החזקים ולתמוך את החלשים. הילדים כמובן שייכים לצד החלש וראויים לכל גיבוי אפשרי. אמנם חלוקה זאת מתעלמת במופגן מחלוקה מהותית יותר, בין טובים לרעים, בין צודקים לכאלו שאינם, וסוברת כמקובל בעולמנו הפוסט כי לכל אחד הצדק שלו ואין מלחמות צודקות וכו'. הנחה בסיסית זאת היא המצמצמת לאפס את השיקול הקודם לפיו מסתבר שהילדים גם מסוכנים, שהרי כולם מסוכנים לכולם, וגם כשיחגדלו לא יהיה צדק בהריגתם, אלא רק היתר, ועדיף אם כן לצמצמו. תורת משה לעומת זאת מטעינה את המלחמה בתחושה של צדק, המלחמה היא בשם ה', ותופסת את הנלחמים כנגד עם ה' כרעים, וממילא שדה הקרב נתפס לה קודם כל כמלחמה בין תרבותית ולא כיחידים המתאגדים למען האינטרסים שלהם. לפיכך היא נוטה לראות במלחמה אומה מול אומה, ולשייך את כל היחידים אל עומתם (והלוא ברור שהצעיר שנלחם נלחם גם מכח אביו ואמו ורבו, וגם מתוך תקוותו להנחיל את האמת שלו לבניו, ואלו ואלו משתתפים עמו, ובאותם משקפיים רואה הוא גם את אויבו).

לי פשוט שהכח להחזיק מעמד במזרח התיכון תלוי בהעצמת התפיסה השנייה, וממילא ראוי לפתח מוסר המדגיש שיש כאן עמים, וטובים מול רעים.

כאמור, כל זה דיון עמוק שלדעתי אין לו זכות לחסום כהוא זה את הדיון הרגיל כדרכה של תורה במה שכתבו הפוסקים, וחלילה לנו לחוש כי הללו לאר היו מוסריים דים (כאמור, אם יש משהו בטענה הזאת המשהו הזה פירושו שהמציאות השתנתה, ולי נראה שאנחנו ממהרים מדי לדמות עד כמה האדם הזדכך, וידועים דברי הרב קוק לאלכסנדרוב כי דברי חז"ל שמצוות בטלות לע"ל אמורים להשפיע על התנהגותנו המעשית כמו שמשפיעה על הבורסה הידיעה שהשמש תכבה עוד כך וכך שנים).

עד כאן לעכשו