שיטת הרמב"ם בדיני טהרה

וזה התוכן, שאותו אני מקצר בתקוה לא לקלקל:

לוינגר פותח בהבאת המקור בתורה. ויקרא טו יט (ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה וכו' ", ושוב בפסוקים כה, כח-כט, "ואשה כי יזוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא... ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר".

יש זיבת דם נורמלית, "בעת נדתה" ויש "לא נורמלית", שהם ימים רבים בלא עת נדתה.

סגנון הסיכום של לוינגר משלב למדנות עם סגנון אקדמי, וכמובן הוא מועיד את הדברים גם למי שלא למד אותם קודם לכן, ולכן הוא מבאר יותר ממה שאנו רגילים. אם כי תמיד יש יתרון בסיכום כזה המתחיל מהנחות היסוד הראשונות.

לאחר שהוא מסביר את ההבדלים והדמיון בין נידה לזבה, הוא עובר לפרשנות חז"ל. "כל העיקרים האלו אומצו על ידי התורה שבעל פה" (שימו לב למשפט האקדמי והלא ישיבתי...). נידה - בעת נידתה הקבוע הרואה דם. הזבה - בלא עת נידתה. וכן נקבע מספר שלא כתוב בתורה. ימים רבים = שלושה. ולפי הנשמע מהתלמוד, דווקא רצופים. לפיכך, מי שראתה זבה יום או יומיים היא זבה קטנה ורק משלושה ימים היא זבה גדולה.

"כבר בתקופת התלמוד נגזרה הגזירה שכל אשה הרואה דם ואפילו בתקופת נידתה תחשב למעשה כאשה זבה". כאן לוינגר מסכם מאות שנים ושיטות שונות במשפט אחד בלבד. הלכה למעשה הוא כמובן צודק.

ההבחנה בין זבה לנידה היא תיאורטית, אבל היא ענינו של לוינגר בפרק שלו וגם שלנו כאן.

השאלה היא: איך קובעים אם זיבת הדם של האשה היא בעת נידתה או לא בעת נידתה?

התשובה התלמודית היא שיש 11 יום בין עת נידה לעת נידה, וזה הלכה למשה מסיני. אך איך מבינים אותה?

רוב חכמי ישראל לדורותיהם, כפי שמסוכם בפרק ראשון של הלכות נידה להרמב"ן, שהאשה מתחילה למנות 7 ימים מהיום בו תראה, ואז היא נדה, ועוד 11 ימים שלאחר מכן הם הימים שבין עת נידה לעת נידה. אם לא ראתה דם באותם 11 יום, היא חוזרת לעת נידתה (ימי נידתה בלשון חז"ל) עד לראיה הבאה. רק אם תראה דם באותם 11 יום היה תהיה זבה. כלומר, לפי הרמב"ן ורוב חכמי ישראל, אם עברו לפחות 18 יום מן הראיה הקודמת, עד לבאה, האשה בריאה. וכאן לוינגר מביא את הנפקויות ההלכתיות והבה נדלג עליהן. רק נציין את העיקר: האשה שרואה לראשונה לאחר 11 יום (ועד אלף וכל מספר) היא שוב נידה.

לרמב"ם זה אחרת. יש 7 ואחריהם 11. אבל מייד לאחר ה-11 חוזרים 7 ימי נידה, בין תראה בין לא תראה. ואחריהם, שוב 11 שבהם אם תראה היא זבה. "כל ימיה של אשה כך הם, שבעה ימי נידה ו-11 ימי זיבה" (אלא אם כן מפסיקה הלידה) (איסורי ביאה י ו).

לפי הרמב"ם, בניגוד לשאר פוסקים, אין תלות של ממש בין המחזור, הוסת, הממשי, לבין "עת נידתה". ולוינגר מצביע על הנפקויות ושוב אני מדלג.

החישוב של ימי נידה וזיבה הוא לכאורה אריתמטי טהור, ללא כל התחשבות במצבה הגופני. ולכן, אשה הרואה דם בצורה נורמלית, כל 28 יום, תראה לסירוגין פעם כנידה ופעם כזבה!

ואיך נקבע המחזור? לוינגר מצטט מאיסורי ביאה יא ב שהקובע הוא יום הראיה הראשונה של האשה בחייה. "הנה למדת שמתחילת ראיה מתחילה למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה".

אבל לוינגר חוזר ומצטט מפרק ו בתחילתו. כאן איני יכול להעתיק ולהדביק ולכן אני מעתיק רק את הלכה ב אך ראוי להסתכל בכל שש ההלכות הראשונות שאותן מעתיק לוינגר.

ב. כשתראה האשה דם תחילה או כשתראה בשעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה...

לווינגר מדקדק: לא רק ראית הדם הראשונה עשויה לפתוח מחזור אלא גם "שעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה". ובהלכה ד', שלא העתקתי, נאמר כי "כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחילתן הן הנקראים ימי נדתה" (אבל הרמב"ם מוסיף "בין ראת בהן דם בין לא ראת"). וכן "כל ימי האשה מיום שייקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הוסת ואחרי כן 11 ואחרי כן שבעה ואחרי כל 11".

לוינגר עומד על כך שאת המילים המלמדות על שינוי הוסת ניתן לפרש שמדובר בשינוי מחמת לידה. וכן הייתי מורגל לפרש - עד שקראתי את מאמרו. וראו הלאה.

אבל ניתן לפרש את הרמב"ם כרמז לכך שגם הוא רואה בוסת את הוסת הביולוגית. וזו כמובן תהיה סתירה בדבריו.

לוינגר מסכם שני פירושים ברמב"ם, של המגיד משנה ושל המהרש"ל ומקשה עליהם. לא נכנסתי לנושא זה כלל כאן.

ולפני הסברו הוא מקדים ומזכיר את שיטת הרמב"ם שמוכרת לנו במורה נבוכים, הכתיבה האיזוטרית המצניעה סודות על ידי קפיצות וכתיבת עקרונות חשובים שלא במקומם.

ולוינגר מפנה לפרק ד הל' יב-יג שבהן מביא הרמב"ם כי אסור לאדם לבוא על אשתו סמוך לווסתה, ואינו מפרש מהי וסת זו ואיך היא נקבעת. והרמב"ם חוזר לנושא זה רק בפרק ח'. ומזכיר זאת גם בפרק ו כאשר צוטט כאן.

ובפרק ח הל' ג-ד נאמר:

"ומתחילת יום הוסת תספור ימי נידתה וימי זיבתה לעולם ולפיכך צריכות הנשים להיזהר בוסתות עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה".

לא רק שזה לא שייך לנושא, אלא שיש כאן הוראה מוסתרת שהוסת משתנה  ואינו תלוי בראיה ראשונה בילדותה!

לוינגר טוען כאן כי הרמב"ם הסתיר את דעתו האמיתית מאחורי ניסוח מטעה.

המטעה (בפרק ו): הוסת תלויה בראיה ראשונה בחייה.

האמיתית (בפרק ח): הכל אחרי הוסת הקבועה.

והרמב"ם יוצר רושם שאשה שאיבדה את החשבון של היום הראשון לראיה בחייה תמיד תהיה בספק, אולם בפרק ח הלכה יז ואילך מוסבר כיצד תתקן את וסתה ותדע ימי זיבתה.

כאן מאריך לוינגר בניתוח שיטת הרמב"ם כפי שהוא בונה אותה על סמך אמירות דקות אלו. אני מסכם בקיצור רב מדי את המסוכם בעמ' 139:

לגבי נשים שיש להן וסת (כלומר סדר קבוע): מיום הראיה הראשון תמנה האשה שבעה ו-11 וחוזר חלילה, אך אם יש לה דילוגים שוים או הפלגות שוות תיקבע הוסת ביום הקביעה האחרון וכל יום וסת של כל מחזור יהיה יום הפתיחה החדש. וכאן מתעלמים מהחשבון הרציף של 7-11 שיוצר את כל הבעיות. ואינו אלא קריאה מטעה שהרמב"ם ביקש להטעות (יתבאר בסוף מדוע).

וסת יכולה להתחלף מסדרה הקבוע לסדר חדש ועיינו בפרק.

שוב לוינגר מאריך בביאור הלכות ברמב"ם ויחסן למקור בתלמוד. ושוב אני מדלג.

ושוב בעמ' 144:

יום הוסת החוזר ונשנה אצל כל הנשים שיש להן מחזור קבוע הוא הוא יום פתחה למנות ממנו נידתה וזיבתה, מאז בעל "מרכבת המשנה" היא דעת רבים מחכמי התורה. אבל הרמב"ם לא רצה לגלות זאת בפרקים ו ז.

ומדוע ההסתרה?

הרמב"ם ראה שהעם במצרים זלזלו במצות נידה והקלו נגד ההלכה. התביעה לשמור על שבעה נקיים גם אצל נידה קבועה היא "גם תביעה שלאמיתו של דבר לא נמצא לה צידוק סביר". בכך לוינגר עצמו משתמש קצת בכתיבה האיזוטרית. תחילה הוא מסביר שהרמב"ם כתב בצורה מוסתרת בגלל הזלזול במצרים, אבל בסוף הוא מרמז על האמת, שבכל הדורות תישאל השאלה מדוע להחמיר ולנהוג שבעה נקיים גם אצל מי שוסתה מסודר ולא תבוא לכלל טעות!

"לפיכך היה הרמב"ם מעוניין להטביע בציבור את הצידוק שיהא עשוי להתקבל על הדעת שאין כיום כוח בנשים למנות יפה את ימי נידתן וזיבתן, ולכן כל אשה שבעולם תהיה תמיד ספק זבה". ושוב הוא מעיר: הרמב"ם "מן הסתם ידע יפה שיהיה קיים לכל הדורות" הצידוק הזה, ולכן השתדל "להחדיר בציבור חששות כבדים ביותר מאי זהירות בשמירת שבעה נקיים" ולכן הסתיר בפרק מרוחק את ההסבר האמיתי ליחס בין נידה לזבה.

 הכותב: מיימוני.